מלבושי יום טוב חלק ב רמו

סימן ג

שאלה נבלה וטריפה איזו מהן קל להאכילו למי שאחזו בולמוס. או דשקולין הן

תשובה הנה כבר הבאתי למעלה בסי' ב' דברי הגאון בעל ד"א בקונטרס הלאוין. וס"ל דטריפה חמירא מנבלה משום דגבי טריפה איכא עשה דוזאת החיה חיה אכול שאינה חיה לא האכל. והביא ראי' מפ"ב דחולין (לז.) ואי משום דגבי נבלה איכא עשה דאינה זבוחה לשיטת הרבה ראשונים הכריח הגאון הנ"ל דלא כדבריהם. דלפי"ד האיך קאמר הגמרא טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה אף שאיסור נבלה הוא איסור עשה ולא תעשה ומה צורך עוד להשמיענו טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית השתא נבלה דאית בה תרי איסורי מאכילין אותו. שביעית דליכא כי אם איסור עשה בלבד מיבעיא כו'. וזכינא לדין דמי שאחזו בולמוס ויש לפניו איסור טרפה ואיסור נבלה יאכילוהו נבלה עכ"ד. הנה מה שהכריע נגד דברי הראשונים דס"ל דגבי נבלה איכא גם עשה דאינה זבוחה לפי מה שבארנו למעלה משום דשביעית אסור בהנאה ע"כ הוה ס"ד דשביעית חמירא מאיסור נבלה לכך צריך להשמיענו דמ"מ כיון דטבל חמירא משום דעונש מיתה יש בו ע"כ חמירא אף משביעית דאסור ההנאה א"כ אין הכרעתו כלום נגד דברי הראשונים הללו. וא"כ לכאורה נראה דאדרבה נבלה חמירא דעשה דוזאת החיה נראה מדברי הרמב"ם דלא קאי על טרפה דהא בפ"ב מה' מ"א כתב דבשר אדם אסור בעשה שהרי מנה הכתוב שבעה מיני חיה ואמר בהן זאת החיה אשר תאכלו כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו לאו הבמכ"ע עשה עכ"ל. הרי להדיא דמוקי הקרא דוזאת החיה על בשר אדם ולא על טרפה. ואף דהגמרא שם (מב.) יליף מקרא זה לענין טרפה שאינה חיה נראה דע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דהוא רק אסמכתא בעלמא לענין טרפה. אבל עיקר טרפה דמה שאינה יכולה לחיות דאסורה הוא בכלל טרפה ילפינן זאת מהלמ"מ אף שמדברי הגמרא שם (לז.) משמע דוזאת החיה היא דרשא גמורה זהו רק לפי ההו"א דמסוכנת אסורה אז הוה מוקמינן דוזאת החיה קאי ע"ז. אבל לפי האמת דמסוכנת מותרת א"כ לא קאי זאת החיה ע"ז כן נראה מדברי הרמב"ם. א"כ לפי"ז בשר טרפה קילא נגד בשר נבלה דבנבלה איכא ג"כ עשה דאינה זביחה לפי שיטת הרבה ראשונים. מ"מ לדינא נ"ל דכי הדדי נינהו. וראי' לזה דהא בזבחים (ע.) אמרינן אלא אמר רבא התורה אמרה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב יבוא איסור טרפה ויחול על איסור חלב וצריכי דאי אשמעינן נבלה משום דמטמא אבל טרפה אימא לא ואי אשמעינן טרפה משום דאיסורא מחיים אבל נבלה אימא לא צריכא. ואי אשמעינן דבנבלה איכא איסור עשה דאינה זבוחה ובטרפה ליכא איסור עשה הו"ל להגמרא למימר דאי אשמעינן נבלה הו"א משום דבנבלה איכא איסור לאו ועשה ע"כ חמירא וחל על איסור חלב אבל איסור טרפה דאינו אלא לאו בלבד לא חיילי. אלא ע"כ דמאן דס"ל דבנבלה איכא איסור עשה דאינה זבוחה ס"ל דלא כהרמב"ם אלא דגבי טרפה איכא איסור עשה דוזאת החיה. ולדברי הרמב"ם דס"ל דוזאת החיה לא קאי על טרפה ע"כ דס"ל דבנבלה ליכא איסור עשה דאינה זבוחה. וכן בארתי למעלה בסי' ב' דלא כהפמ"ג דס"ל דהרמב"ם סובר דבנבלה איכא איסור דאינה זבוחה

גם מש"כ הגאון בעל ד"א על שיטת הראשונים דס"ל דגבי נבלה איכא איסור עשה דאינה זבוחה וכבר ראיתי להתוס' במס' שבועות (כד.) דחה ריצב"א סברא זאת בראיה ברורה ותמהני על הרשב"א והריב"ש ז"ל עכ"ל. מאד נפלאתי עליו דאדרבה לפע"ד דברי התוס' דשבועות שם דהקשו לפי סברא זו דא"כ האיך מצי לחול איסור אבר מה"ח על איסור שאינה זבוחה בקל יש לדחות דמגה"כ הוא דחל. כמו דגלי לן קרא דאיסור נבלה וטרפה חל על איסור חלב אף לפי"ד הסוברים בכ"מ אין איסור חע"א אפי' באיסור כולל. ואין לומר דכוונתם להקשות כיון דגלי קרא דאיסור אבר מה"ח חל על איסור שאינה זבוחה א"כ יחול נמי איסור יוה"כ על איסור שאינה זבוחה. ז"א דלמא היכא דגלי גלי כמו לגבי איסור חלב דודאי חל עליו איסור נבלה וטרפה כמפורש בקרא. ואפה"כ פריך הגמ' בכריתות (כג.) על ר"ש אמאי חל איסור נותר על איסור חלב [לפי שיטתו דסובר דאין איסור חע"א אפי' באיסור כולל. יעו"ש בדברי התוס' ד"ה ומי] ולא אמרינן כיון דגלי הקרא דאיסור חלב קיל וחל עליו איסור אחר חל נמי עליו כל האיסורין אלא אמרינן מה דגלי גלי. וא"כ איכא למימר נמי לענין איסור שאינה זבוחה מה דגלי גלי ומה דלא גלי לא גלי ולהכי לא חל איסור יוה"כ על שאינה זבוחה. ודברי התוס' צ"ע

אך זאת יש להקשות לפ"ד כיון דהם ס"ל דהך וזבחת בא לאסור אבר מה"ח ונבלה באיסור שאינה זבוחה לר"ע דאמר בחולין (יז.) דהקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת וגו' בא לאסור בשר נחירה שמתחילה הותר להם בשר נחירה ומשנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה. א"כ מנ"ל דבשר נחירה לאחר שנאסר אסור משום נבלה. הא כיון שקודם שנאסר בשר נחירה לא הי' בכלל נבלה א"כ דלמא אף לאחר שנאסר ג"כ אין בה איסור נבלה ואינה אסורה אלא בלאו הבמכ"ע. בשלמא לדעת הריצב"א דסובר דהאי וזבחת אינו לאו הבמכ"ע רק בא לגלות דבשחיטה שריא ולא בנחירה. א"כ בנחירה כדקיימא קיימא כמש"כ התוס' שם דהוה כמו תזבח ולא גיזה דלית בה איסור עשה אלא קאי באיסור לאו הראשון א"כ גלי קרא דבנחירה הוה נבלה אבל לפ"ד קשה טובא דמנ"ל דבנחירה לקי על איסור דנבלה. ואף לפ"ד המוני מצות דס"ל דבהאי וזבחת בא להורות על מ"ע נמי צ"ע דמנ"ל דלאחר שנאסר קאי באיסור נבלה דלמא לא בא הקרא אלא לגלות דשחיטה מצוה היא והנוחר ואוכל מבטל מ"ע אבל איסורא ליכא אף לאחר שנכנסו לארץ כמו שהי' קודם שנכנסו לארץ ולא מצינו בקרא דנוחר יהי' אסור משום נבלה כיון דוזבחת ואכלת צריכין לגופו להורות שאם ירצה לאכול מצוה לשחוט. אך לפ"ד מוני המצות יש לדחוק ולומר דבאמת עיקר פשטיות הקרא דוזבחת אינו בא לגלות רק על נחירה שהיא אסורה משום נבלה. ומ"מ ס"ל דכיון דגלי לן הקרא שאינה ניתר הבהמה אלא בשחיטה כל המקיים מצות שחיטה מקיים מ"ע. וכמו מצות טבילה שמנה אותה הרמב"ם במצוה ק"ט במ"ע ואף שאין זה מ"ע של חיוב וכמו שכתב הרמב"ם שם וז"ל ואין הכונה במאמר הטבילה מ"ע שחייב כל טמא שיטהר על כל פנים כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה לו מזוזה. ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כל מי שירצה לטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר כו' עכ"ל. אבל לפי דעת הסוברים דנבלה אסורה גם באיסור לאו הבמכ"ע דאינה זבוחה, קשה דלמא אף לאחר שנכנסו לארץ ונאסר בשר נחירה אינו אלא באיסור עשה בלבד. וגם מנ"ל דהוה בכלל נבלה לענין טומאה, ויותר קשה לי כיון דהקרא דוזבחת לר"ע אינו מיותר ובא לגלות לנו דמשנכנסו לארץ בשר נחירה הוה כמו מתה מאליה לכל דבר א"כ מנ"ל לומר דוזבחת בא לאסור נבלה ואבר מה"ח עוד בלאו הבמכ"ע כיון דהקרא דוזבחת צריכא לגופו לרבות דנחירה הוה כמו מתה מאליה. וע"כ צ"ל דהסוברים דאיכא עשה שאינה זבוחה גבי נבלה ס"ל דאנן קיי"ל כר' ישמעאל דבשר נחירה לא אישתרי כלל וכן כתב הרמב"ן בפי' התורה בפ' אחרי מות דדרך חכמים באגדות וברוב המקומות הולך ע"ד ר"י. ולר"י האי וזבחת מיותר [עיין ברש"י שם ד"ה בשר נחירה ועיין מהרש"א שם] ובא לגלות על איסור עשה שאינה זבוחה וכן ר"ש דאמר האוכל נבלה ביוה"כ פטור אפילו נתנבלה ביוה"כ. ע"כ כר"י ס"ל ואינו חל איסור יוה"כ על איסור שאינה זבוחה. והרמב"ם דס"ל דקיי"ל כר"ע באמת ס"ל דליכא עשה שאינה זבוחה דלא כהפ"מ כמשב"ל

אח"כ התבוננתי עוד בזה וראיתי דמדברי הרמב"ם ה' מ"א פ"ד ה' י"ז מוכח דטרפה קיל מנבלה. דהא כתב