מלבושי יום טוב חלק ב רמה

ליכא בזה ביטול מ"ע לכו"ע. א"כ לא שייך בזה למימר דאתא עשה דוזבחת ודחה ללאו הבמכ"ע דשביעית דאף למאן דסברי דגבי נבלה איכא עשה שאינה זבוחה הא כיון דאין זה רק לאו הבמכ"ע ולא עשה ממש א"כ לא שייך למימר דאתא עשה דזביחה ודחה ללאו הבמכ"ע דשביעית. ואף שלדעתם בנבלה איכא לאו ולאו הבמכ"ע ובשביעית אינו אלא לאו הבמכ"ע לבד מ"מ שקולים הם כמשכ"ל. משום דבשביעית יש בה חומר שהוא אסור בהנאה. דהא חזינן דתרומה וטבל כיון דיש בהן איסור מיתה חמירי מנבלה אע"ג דיש בה לאו ולאו הבמכ"ע א"כ איסור הנאה דמדמי הירושלמי לחומר מיתה דמיבעיא להירושלמי חלה וערלה צריכא א"כ לכה"פ גבי שביעית אע"ג דקילא מאיסור מיתה כיון דאין בו אלא איסור עשה בלבד מ"מ לגבי נבלה שוין הן. ודלא כהגאון בעל דברי אמת דס"ל דלאו ולאו הבמכ"ע חמיר מאיסור אחד אף דאית בו חיוב מיתה. דכתב וז"ל ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דלהכי נקט הברייהא טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. ולא לקט טבל וטרפה מאכילין אותו טרפה דדוקא טבל ונבלה מאכילין איתו נבלה אבל טבל וטרפה אע"ג דטבל חמיר שהוא במיתה מ"מ מיקרי חד איסורא אבל טרפה מקרי תרי איסורא. תדע דאלת"ה לימא טבל וחזיר מאכילין אותו חזיר וממילא ידענו דטבל ושביעית מאכילין אותו שביעית דהשתא חזיר דאית בו חרי איסירי לאי ועשה נדחית מפני טבל להיותו במיתה שביעית מיבעיא. אלא ודאי להכי נקט נבלה דאינה אלא בלאו ולאשמועינן דשביעית שהיא בעשה חמיר ממנה. ולעולם טרפה וחזיר וערלה חשיבי תרי איסורי והטבל נדחית מפניהם עכ"ל. והנה דבריו אינם מדוקדקים כלל לפע"ד דמה דסובר דלאו ולאו הבמכ"ע חשיבי תרי איסורי ז"א דהא מדברי הרמב"ן מוכח להדיא דאינו כן דהא גבי גרושה לכ"ה והיא מצרית כתב הרמב"ן בחידושיו ליבמות דעשה דיבום אינה דוחה אותם ואם בעלה לא קנה כמו אלמנה לכה"ג. וע"כ משום דס"ל דאין עשה דוחה לתרי איסורי כמש"כ בספרי שם. ואפ"ה ס"ל להרמב"ן וכמה ראשונים דפירכת הגמרא בכתובות (מ.) דליתי עשה דולו תהיה ולידחי ללאו קאי על נמצא עליה דבר ערוה אע"ג דיש בו לאו ועשה לאו דטומאה ועשה דונטמאה וע"כ משום דס"ל דלאו הבמכ"ע אינו מוסיף חומר בפ"ע אלא הוה כמי איסור שנזהר עליו כמה פעמים בתורה ואין לוקין אלא אחת עיין בסמ"ק בשורש ט' דעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן] וכן מ"ע שנצטוה ע"ז כמה פעמים בתורה דנראה שאין באזהרות הללו שום צד חומר לנגד חבירו שאין בו כ"כ רבוי אזהרות בתורה. וראי' לזה מדפליגי בירושלמי במי שאין ידו משגת לקנות אלא תפילין או מזוזה הי מינייהי קדים. חד סובר דמזוזה קדים דנוהגת גם בשבתות ויו"ט ולכן חמורה. וחד סובר דתפילין חמירי משום דנהגי במפרשי הים והולכי מדבריות [הביאו הרא"ש בה"ק] ואם איתא דרבוי אזהרות מוסיף חומר הא אמרינן במנחות (מד.) כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. וכל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בב' עשה. וא"כ תפילין חמיר מצד רבוי אזהרות. ואף דע"כ הירושלמי איירי לענין תפלה אחת ש"י או ש"ר דאי איירי שיוכל לקנות במה שיש לו שתי תפילין או מזוזה ודאי דתפילין קודם משום דב' תפילין הן שתי מצות לכמה ראשונים ומזוזה היא מצוה אחת. מ"מ אפי' על תפלה אחת איכא ד' עשה. אע"כ דרבוי אזהרות אינו מוסיף חומר כנגד חבירו שאין בו רבוי אזהרות כ"כ

אמנם אח"כ ראיתי דלפי דברי הרמב"ן ודאי לאו הבמכ"ע מוסיף חומר והיכא דאיכא לפנינו דבר אחד שאסור משום לאו ולאו הבמכ"ע ודבר אחד שאינו אסור אלא משום לאו בלבד מאכילין אותו הדבר שאסור מלאו בלבד דקילא. והא דרבוי אזהרות אינו מוסיף חומר היינו היכא דצריכא אזהרות יתירי לדרשא. ולכך ס"ל להרמב"ן דאפי גבי לאוין יתירי משום דצריכין לדרשא לא מלקינן על הלאוין יתירי אבל היכא דלא צריכין לדרשא מלקינן עלייהו. א"כ גבי לאו הבמכ"ע דאינו בא לדרשא אלא להוסיף עשה ודאי דמוסיף חומר. והא הרמב"ן ס"ל גבי עופות טמאין ובהמה טמאה ודגים טמאים דהא דקאמר בספרי לעבור עליו בלאו ועשה הוא אינו גמור אלא לאו הבמכ"ע. וא"כ ע"כ דמוסיף חומר. ומדברי הירושלמי שהבאתי אין ראי' דהא דלא אמרינן דתפילין חמירי משום רבוי אזהרות שבה כנגד מזוזה שאין בה רבוי אזהרות כ"כ משום דרבוי אזהרות דתפילין צריכין לדרשא דתפילין צריכין ארבע פרשיות כמש"כ רש"י במנחות שם. וכן גבי מזוזה צריכין לדרשא דבעי שתי פרשיות. והא דס"ל להרמב"ן דעשה דוחה ללאו ולאו הבמכ"ע. נראה דמחלק בין תרי איסורי לחד איסורא. דבתרי איסורי אפי' איכא בחד איסורא לאו ובחדא איסורא איכא לאו הבמכ"ע נמי לא דחה עשה. ולכך ס"ל גבי גרושה לכ"ה והיא מצרית דאם בטלה לא קלה. אבל בחד איסורא אפי' איכא תרי לאוין ממש ס"ל דדחה עשה וילפינן מכלאים בציצית ואמרינן מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוין. וכ"ש היכא דאיכא לאו הבמכ"ע עם הלאו ודאי דדחה. ולכך ס"ל דפירכת הגמ' בכתובות קאי אנמצא עליה דבר ערוה אע"ג דאיכא בה גם לאו הבמכ"ע. ונראה דודאי גם הרמב"ם מודה דלאו הבמכ"ע מוסיף חומר על הלאו. והא דדחק הרמב"ם לומר גבי עופות טמאין ובהמה טמאה כו' דהעשה שבהן הוא עשה גמור היינו קיום המצוה ולא לאו הבמכ"ע כמו שבאר דעתו המ"א יעו"ש. לא משום דס"ל דלאו הבמכ"ע אינו מוסיף חומר אלא משום דלשון הספרי דקאמר שם מצות עשה דחקו לי' לומר דהוא מצות עשה גמורה. אבל ודאי גם לפ"ד לאו הבמכ"ע מוסיף חומר על הלאו. וכן ס"ל היכא דאיכא לאוי יתירי לא מלקינן אלא מלקות אחת כמש"ב הרמב"ם בשורש התשיעי מ"מ מידה דהלאו יתירי הוא כדי להוסיף חומר דאל"כ אמאי קאמר הגמרא לעבור עליו בשני לאוין לפ"ד. ובודאי גם הרמב"ם מודה דהיכא דהלאוי יתירי או העשה יתירי צריכין לדרשא אינו מוסיף שום חומר דאל"כ תקשה דברי הירושלמי הנ"ל. מ"מ אף לפי"ז דברי הגאון בעל ד"א אינם נכונים מה דס"ל דהיכא דאיכא לאו ולאו הבמכ"ע בחד איסורא חמיר הוא מאיסור מיתה. זה ודאי אינו. ומה שהביא ראי' דאלת"ה לימא טבל וחזיר מאכילין אותו חזיר וממילא ידענו דטבל ושביעית מאכילין אותו שביעית כו' לפי מה שבארנו דאיסור הנאה הוא ג"כ איסור חמור א"כ מטבל וחזיר לא הוה ידעינן טבל ושביעית כיון דשביעית יש צד חומר דאסור בהנאה א"כ בודאי טרפה וחזיר ודג טמא נדחית מפני הטבל. ודלא כהגאון הנ"ל. וערלה וטבל צריכא כדבעי בירושלמי

עוד נ"ל לבאר בזה דנבלה ושביעית כהדדי נינהו אפי' היכא דליכא נבלה דמעיקרא לפניו אלא צריך לנחור בהמה כדי להאכילו [כגון דאין לי סכין] א"כ לכאורה לפי"ז הא הוא מבטל מ"ע גמורה לפ"ד הרמב"ם והסמ"ג והרמב"ן ואיכא למימר דאתא עשה דשחיטה ודחה ללאו הבמכ"ע דשביעית כמו שנראה מדברי הגאון בעל ד"א הנ"ל דגם בכה"ג אמרינן דעשה דחה ללאו. אבל באמת לאחר העיון ראיתי דז"א. דבכה"ג לא שייך למימר דאתא עשה ודחה דדוקא היכא דמקיים העשה אז גלה הכתוב דאתא עשה ודחה ללאו כמו כלאים בציצית. אבל היכא דלא הוה כמו כלאים בציצית לא ילפינן משם. לא מיבעיא לפ"ד הרמב"ן בפי' על התורה שהבאתי למעלה דהסביר דלכך דחה עשה לל"ת משום דכמו שאהבה גדולה מיראה כ"כ המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר לעשות הרע בעיניו. א"כ ודאי דאינו דוחה עשה לל"ת אלא היכא דמקיים העשה ממש. אלא אפי' לדעת החולקים על הרמב"ן מ"מ מודים בזה להרמב"ן כיון דלא מצינו למילף מכלאים בציצית אלא היכא דמקיים העשה אבל לא היכא דצריך לעבור על העשה או על הל"ת דנימא דעשה דוחה ל"ת זה לא מצי למילף משם. לכך גם הכא דאם יאכל שביעית ולא ינחור הבהמה לא יקיים בזה העשה דשחיטה אלא דלא יעבור על העשה בכה"ג לא אמרינן דעשה דוחה ללאו הבמכ"ע דשביעית. וכיון דשביעית יש בו חומר דאסור בהנאה א"כ שקולין הן וכמשב"ל: