מלבושי יום טוב חלק ב רמד

דיוק גדול. וע"כ נ"ל דלא כהמג"א ודלא כהגאון בעל ד"א. אלא נבלה ושביעית מאכילין אותו איזה שירצה. והטעם בזה אע"ג דנבלה חמיר משביעית דשביעית אינו אלא לאו הבמכ"ע ונבלה היא לאו גמור. מ"מ יש חומרא בשביעית מה שאין בנבלה. דשביעית לאחר הביעור טעון שריפה ואסורה בהנאה. לכך שקולין הן ומאכילין אותו איזה שירצה. ובזה יתישב היטב גם דברי הרמב"ם בהמ"א פי"ד הי"ז דכתב נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאיסורן מד"ס.. דכונתו דוקא ספיחי שביעית שהוא מדרבנן מאכילין אותו. ולא נבלה שאיסורה מדאורייתא. אבל שביעית לאחר הביעור דג"כ אסור מדאורייתא שוין הן נגד נבלה כיון שיש בה חומר שאסורה בהנאה. וראי' ברורה לדברינו אלה מדברי הירושלמי דיומא דקאמר שם חלה וערלה צריכא. וע"כ דהיינו טעמא דמספקא דאיזה מהן חמיר משום דבחלה יש בה עון מיתה. וערלה יש חומר דאסורה בהנאה. ונראה הא דלא פשיט מטבל ושביעית. משום דשביעית קיל ריבה מטבל. משום דשביעית אינו אלא איסור עשה בלבד. לכך אעפ"י שאסורה בהנאה מ"מ טבל שבמיתה אע"ג שמותר בהנאה שאינה של כלוי חמיר משביעית שאינו אלא איסור עשה בלבד. אבל ערלה כיון דהיא איסור לאו ויש בה ג"כ חומר שאסורה בהנאה מספקא לי' דאולי היא חמירה מחלה אע"ג שיש בה עון מיתה. וכיון דלא איפשטא כהדדי נינהו ומאכילין אותו איזה שירצה. ובמה שבארתי מסולק קושיא עצומה שהקשה הגאון בעל דברי אמת על דברי התוס' דשבועות דס"ל דגבי נבלה איכא ג"כ איסור עשה שאינה זבוחה דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אכול אבל שאי אתה זובח לא. וכתב הגאון הנ"ל וז"ל ותמהני מרז"ל בעלי התוס' שהרי במס' יומא בסוגיא שהזכרתי למעלה אמרו דטבל ונבלה מאכילין אותו נבלה אף שאיסור נבלה הוא איסור עשה ול"ת ומה צורך להשמיענו טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית השתא נבלה דאית בה תרי איסורי מאכילין אותו. שביעית דליכא כ"א איסור עשה לבד מיבעיא. ומה גם כפי משכ"ל דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה ואי נבלה קאי באיסור עשה היכי מאכילין אותו איסור חמור עכ"ל. אבל לפי מש"ב דאיכא חומר גבי שביעית משום דאסור בהנאה לאחר הביעור א"ש דאע"ג דתני טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה אף דאיכא בי עשה ולאו. מ"מ לא הוה ידעינן שביעית נגד טבל דטבל מותר בהנאה שש"כ ושביעית אסורה בכל הנאות לכך תני שביעית וטבל מאכילין אותו שביעית להשמיענו דחומרא דטבל חומר מיתה. חמור מחומר איסור הנאה דשביעית דאינו אלא רק איסור עשה לבד. ולגבי ערלה דאסור בהנאה ויש בה איסור לאו מבעיא להירושלמי איזה מהן חמור כמשפ"ל: סימן ב

מ"מ עדיין יש לחקור בזה בנבלה ושביעית איזה מהן חמיר דאף דבארתי דבשביעית אע"ג דאינו אלא לאו הבמכ"ע מ"מ מחמת חומר איסור הנאה דמי לאיסור נבלה שהוא בלאו בכ"ז איכא למימר לפ"ד התוס' דבנבלה איכא גם עשה שאינה זבוחה. ונראה מדעת הרמב"ם והסמ"ג [וכן נראה דעת הרמב"ן מדלא השיג על הרמב"ם בזה] דמ"ע דוזבחת היא מ"ע גמורה דבכל עת שירצה לאכול בשר צריך לזבוח ולא לאכול שאינה זבוחה והוה כמו מ"ע דבתולה לכה"ג דבכל עת שירצה ליקח אשה צריך ליקח בתולה והיא מ"ע גמורה. א"כ איכא למימר כיון דבנבלה צריך לעבור על ל"ת ומ"ע גמורה אתא עשה דזבוחה ודחי ללאו הבמכ"ע דאיסור שביעית [וכבר בארתי בס' מלבושי יו"ט סי' הנ"ל דשיטת הרבה ראשונים דלאו הבמכ"ע דינו כלאו ועשה דחי לו] והא דטבל ונבלה מאכילין אותו טבל ולא אמרינן דאתא עשה ודחי לו. משום דשאני טבל דיש בו איסור מיתה ואין עשה דוחה ללאו דיש בו איסור מיתה כמו שאינו דוחה ללאו דיש בו כרת. וכן כתב הש"א בסי' צ"ו בפירוש דאין עשה דוחה ללאו דיש בו מיתה. אבל גבי שביעית כיון דאין בו אלא חומר איסור הנאה ודאי דאתא עשה ודחה לו. אע"ג דבירושלמי מדמי חומר איסור הנאה לחומר מיתה. דקאמר ערלה וחלה צריכא. מ"מ לענין נדחית מפני עשה ודאי לא דמי להדדי דהא לאו שיש בו איסור הנאה אמרינן להדיא בזבחים (צז:) דאתא עשה ודחי לו. מדפריך שם הגמרא לענין יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסול כו' ואמאי ליתי עשה [פי' דאכלו אותם דכשירה] ולידחי ל"ת (דלא תאכל דפסולה] אע"ג דפסולי קדשים הן בשריפה ואסורין בהנאה

אבל לאחר העיון ראיתי דודאי דעת הרמב"ם והסמ"ג אינו כן. דהם לא הזכירו בשום מקום דהאוכל נבלה עובר על מצות עשה דוזבחת כמו שכתבו לגבי בהמה טמאה. וגם בה' מ"א לא הזכיר הרמב"ם מ"ע דוזבחת. רק בריש ה"ש כתב מ"ע לשחוט כל מי שירצה לאכול בשר. ע"כ נ"ל דדעת הרמב"ם והסמ"ג הוא כדעת רש"י והריב"א דגבי נבלה ליכא איסור עשה שאינה זבוחה והאוכל נבלה אינו עובר אלא על ל"ת בלבד רק דסברי דהיכא שרוצה לאכול בשר והורג את הבהמה או נוחרה אז מבטל גם המ"ע דוזבחת לבד איסור הל"ת של נבלה. ודלא כהגאון בעל פמ"ג דכתב בריש ה"ש דהרמב"ם והסמ"ג ע"כ ס"ל כשיטת התוס' דגבי נבלה איכא עשה דאינה זבוחה. כי לפ"ד אינו כן. לבד דעת הראב"ד דמשיג על הרמב"ם דמונה במ"ע לשחוט בהמה חיה יעוף ואח"כ לאכול בשרה. וכתב ע"ז הראב"ד זו אין לו טעם. ואולי לאו הבמכ"ע עשה. דנראה מזה דסובר כדעת התוס' שהאי וזבחת בא לאסור שאינה זבוחה בלאו הבמכ"ע

וראי' לזה דאף המונים שחיטה במ"ע מ"מ סברי דגבי נבלה ליכא איסור עשה דאינה זבוחה [דלא כהפמ"ג] דהא הרמב"ן מדלא סליק מהמצות עשיות שמנה הרמב"ם גם מצות שחיטה [עיין בסוף הסמ"ק בדברי הרמב"ן ד"ה ואתה אם תבין כו'] אלמא דמודה להרמב"ם דמצות שחיטה הוה מ"ע ובחידושיו לקדושין (עז:) לענין האוכל נבלה ביוה"כ מקשה שם קושית התוס' על רש"י ז"ל. ולא הזכיר שם האיסור דאינה זבוחה. מוכח להדיא דס"ל דנבלה אינה אסורה משום עשה דאינה זבוחה. אבל באמת נבוך אנכי בדברי הרמב"ן ז"ל דמדבריו שכתב בשורש הראשון ד"ה ובתשו' ב' חתם תבנית כו' שמישב שם קושית הרמב"ם על הבה"ג. שהקשה לפ"ד הבה"ג שמנה גם מצות דרבנן אמאי אינו מונה גם מצית נט"י ומצות עירוב. ומתרץ וז"ל וא"ת שראוי למנותן מצות מפני שהעירוב עצמו יקרא מצוה מדבריהם שהרי אנו מברכין עליו אשר קב"ו וכן בנט"י תדע ותשכיל שאין זה אצל בה"ג מצוה שתמנה לפי שאין אדם מצווה לעשות העירוב או שלא לעשותו ואינו נכלל בקום ועשה וכן נט"י כו' אבל אלו היתר האיסור הן דומה למצות השחיטה שתקנו בה נמי וצונו על השחיטה ודקדקו בה לימא לשחוט לא סגיא דלא שחיט. ואלו וכיוצא בהן לא הבמכ"ע ועיקרן הוא הלאו שנאמר בהן כמו כל צפור טהורה תאכלו [שם חסר תיבת כמו] כו' יעו"ש. אלמא דס"ל כשיטת התוס' דשחיטה עצמה אינה מצות עשה רק בא לאסור שאינה זבוחה. ונראה לאחר העיון לישב דברי הרמב"ן דמה דהסביר הוא ז"ל דכיון שאין אדם מצווה לעשות זאת אין למנותם במ"ע. זהו רק לישב דעת הבה"ג שהוא ודאי סובר כן. והראי' שלא מנה הבה"ג מצות שחיטה במ"ע. כיון שאין אדם מצווה לשחוט ולאכול רק כשרוצה לאכול צריך לשחוט. אבל הרמב"ן בעצמו ודאי מודה לדעת הרמב"ם דשחיטה היא מ"ע מקרא דוזבחת. אף שאינה מ"ע דקום ועשה מ"מ מיקרי זאת מ"ע כשרוצה לאכול בשר מצוה לשחוט. ולהכי לא הזכיר בפירושיו שם האיסור שאינה זבוחה. דהקרא לא בא לאסור שאינה זבוחה

ועוד נ"ל לאחר העיון דהא ליכא מאן דס"ל דהאוכל נבלה מבטל מ"ע דוזבחת רק היכא שרוצה לאכול בשר והורג או נוחר אז מבטל מ"ע דוזבחת אבל האוכל נבלה דמעיקרא