מלבושי יום טוב חלק ב רמג

של"א ס"ק כ"ט עמד בזה. ומתרץ דהתם מיירי בפירות שאינו צריך גורן למעשרות. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהא שם ג"כ התלישה מן האילן גורמת החיוב וא"כ תליא בהיכן נתלשו וצע"ג. והנה דברי הברייתא דפליגי רבי ורשב"ג גבי אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל היה אפשר ליישב דס"ל דתרומה לא דמי לחלה דדוקא גבי חלה תליא באיזה מקום נקבע לחלה משום דשם כתיב אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים בחו"ל פטורין. והא דפסק הרמב"ם דגבי תו"מ נמי הדין כן משום דהוא פסק כר' יאשי' דספרי דגם תרומה כתיב שם גבי חלה כמש"כ המהרי"ט. ובארתי זאת בסי' ג'. אבל מ"מ דברי הרמב"ם בעצמו דהביא שם ה' כ"ד היו מקצת שרשיו בארץ ומקצתן בחו"ל טבל וחולין מעורבין זה בזה. תמוה לי דלפ"ד הכ"מ היכא משכחת לה. ויותר תמוהין דברי הרמב"ם מש"כ שם ה' כ"ג עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ בזמן שהספינה גוששת לארץ הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית כצומח בארץ ישראל עצמה עכ"ד. דהא אין נפקותא אם הצמיחה היתה בארץ או לא כיון דעיקר נפקותא היא באיזה מקום נקבע למעשר. וד' יאיר עיני ליישב דברי הרמב"ם ז"ל: קונטרס לבאר בדין מי שאחזו בולמוס דמאכילין אותו הקל הקל תחלה. סימן א

שאלה נבלה ושביעית איזה מהן קול להאכילו תחלה למי שאחזו בולמוס. או שניהם שוין ויכול להאבילו איזה שירצה

תשובה הנה המג"א סי' תרי"ח סק"ט כתב נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית. וכן הסברא נוטה דהא גבי שביעית לאחר הביעור אינו אלא לאו הבא מכלל עשה לבד. כמש"כ רש"י במס' יומא (פג.). והא לאו הבא מכלל עשה קיל מלאו כמו שבארנו בס' מלבושי יו"ט ח"א סי' י"ח דברי הרשב"א ז"ל ובארנו שם דכן הוא שיטת הרבה הראשונים יעו"ש. אמנם ראיתי להגאון בעל דברי אמת בקונטרס הלאוין (פה:) דסובר דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה. והשיג על הרשב"א דס"ל דלאו הבא מכלל עשה אין דינו כעשה דכתב וז"ל הרי במס' יומא (פג.) ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. ופירש"י לאחר זמן הביעור שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה. ומדקאמר טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית משמע דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה. דאי לא. לאשמועינן רבותא נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית וכ"ש טבל ושביעית הרי דשביעית לאחר הביעור חמיר מנבלה. אלמא דאף דשביעית לאחר הביעור הוא רק לאו הבא מכ"ע מ"מ דחי ללאו דנבלה אף שהוא מפורש עכ"ל. אבל באמת נפלאתי על הגאון הנ"ל האיך רוצה לומר דבר זר כזה דאיסור לאו הבא מכלל עשה ידחה ללאו דא"כ לר"י מאורלייניש חולין (צט.) בתוס' ד"ה רבא כו' דסובר אע"ג דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ לא לקי על טעם כעיקר משום דר' יוחנן ס"ל כר"ע דגמרינן טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם ואינו אלא עשה דתעבירו באש דמצריך ליבון והגעלה. יהא הדין לפי דעת הגאון הנ"ל באם יהי' לפנינו מאכל שאין בו אלא טעם מהאיסור היינו מרק שנתבשל בו האיסור. והאיסור עצמו. אנו צריכין ליתן לו גוף האיסור ולא המרק שנתבשל בו האיסור משום דעל גוף האיסור הוא בלאו והמרק שנתבשל בו האיסור ויש בו הטעם מהאיסור יש בו לאו הבא מכלל עשה. אתמהה כי זהו דבר שאין הדעת סובלתו לומר כן. והגאון בעל תויה"כ כתב שם בסוגיא דיומא הנ"ל דמכל הסוגיות נראה דחייבי עשה קיל מחייבי לאוין. והראי' אפי' למ"ד יש ממזר מחייבי לאוין מ"מ מחייבי עשה ס"ל דלא הוה ממזר. אמנם כתב שם דמדברי הרמב"ן על התורה נראה דס"ל דעשה חמיר מלאו. וגם עליו נפלאתי דהא הרמב"ן לא כתב דעשה חמיר מלאו ולכך דחי עשה לל"ת אלא עשה שיש בקיומה מצוה. דהא הסביר שם דלכך דחי עשה לל"ת משום דכמו שאהבה גדולה מיראה כמו כן המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר לעשות הרע בעיניו. אבל עשה שאין בקיומה מצוה היינו לאו הבא מכ"ע ודאי דגם הרמב"ן מודה דקיל מלאו מפורש. והא הרמב"ן לא מנה לאו הבמכ"ע לא בעשין ולא בלאוין. והשיג על הרמב"ם לפי דעתו דהרמב"ם מנה בכמה מקומות לאו הבא מכ"ע. וכבר האריכו גדולי האחרונים להציל את הרמב"ם מהשית הרמב"ן עליו שגם הרמב"ם לא מנה לאוין הבאין מכלל עשין אלא כל הני דמנה הרמב"ם ס"ל דזהו עשין גמורין בקיום המצוה אבל לאוין הבאין מכלל עשין תרווייהו ס"ל דאינו ראוי לחשוב לא בלאו ולא בעשה כי זהו רק אזהרת איסור מה"ת בלבד. וא"כ ודאי קיל הוא מעשה גמור ומלאו

ויותר נראה דאף לפ"ד התוס' בכמה מקומות דס"ל דלאו הבא מכ"ע דינו כעשה גמור ואינו נדחה מפני עשה אחרינא כגון מצרי ואדומי אינו נדחה מפני עשה דיבום וכבר ביארתי בספרי שם דהתוס' ס"ל למנות לאוין הבאין מכ"ע בעשין. וכן הוא דעת התשב"ץ בס' זוהר הרקיע ולכך ס"ל להתוס' דאין חילוק בין עשה שיש בקיומה מצוה לבין עשה שאין בקיומה מצוה ואמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. מ"מ מודים היכא דאיתא לפנינו איסור לאו גמור ואיסור לאו הבא מכ"ע מאכילין אותו האיסור דלאו הבא מ"ע כי לאו גמור חמיר מיני'. והא דס"ל דלאו גמור נדחה מפני עשה שיש בקיומה מצוה ולאו הבא מכ"ע אינו נדחה מפני עשה שיש בקיומה מצוה. משום דס"ל להתוס' דהא דעשה דחה לל"ת לאו משום דעשה חמיר מיני' אלא הוא רק גזה"כ אע"ג דל"ת חמיר מ"מ אתא עשה ודחה לי' כמו דאמרינן ביבמות (ז.) הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמיר מיני' וקאתי עשה ודחה לי' כו' וכיון דזהו רק גזה"כ בלי טעם א"כ דוקא ל"ת גמור אמרינן דאתא עשה ודחה לי' כיון דגלי קרא. אבל לאו הבא מכ"ע כיון דזה מיקרי עשה לא מצי אתא עשה דיש בקיומה מצוה ודחה לי' כיון דעשה שיש בקיומה מצוה אינו חמיר מהעשה שאין בקיומה מצוה ואמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כיון דבזה לא מצינו דגלי קרא. ואין לומר כיון דס"ל להתוס' דלאו הבמכ"ע דינו כעשה א"כ היכא שיש לפנינו ב' איסורים איסור לאו הבמכ"ע ואיסור לאו גמור דידחה האיסור לאו הבמכ"ע ללאו גמור אע"ג דלאו גמור חמיר מיני' כמו דמצינו בכל מקום דאתא עשה ודחי ללאו. דזה אינו. דודאי גם התוס' ס"ל דהא דאתא עשה ודחה ללאו הוא דוקא עשה שיש בקיומה מצוה כמו כלאים בציצית דילפינן מזה לכל מקום. אבל עשה שאין בקיומה מצוה לא מצינו שידחה ללאו דאל"כ תקשה מה שהקשינו למעלה לדברי הר"י מאורלייניש. וזה ברור לפע"ד דלא כהגאון בעל דברי אמת

אכן מה שמדקדק הגאון הנ"ל מדברי הברייתא דתנא מתחילה טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. ואח"כ קאמר טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ולא קאמר נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית והוה ידעינן טבל ושביעית מכ"ש. זהו