מלבושי יום טוב חלק ב רמב

טמאי מתים. וא"כ אי הוכשרו הפירות אסור לאכלן נמי משום טומאה הפירות. ואפי' לא הוכשרו אסור לאוכלן משום טומאת הגוף. וגבי מע"ש כתיב קרא להדיא ולא בערתי ממנו בטמא וגמרינן נ"ר מיני'. ועיין ב"י שם דנראה שפי' כן. ומחמת זה תמוה לי מאד דברי הרדב"ז ז"ל האיך התיר לאכול נ"ר בירושלים בזה"ז ולא חשש לטומאה. גם תמוה לי דברי סה"ת שהביאו הסמ"ג במ"ע קל"ו לאחר שהביא דברי הגמרא מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית כתב שם ובס' התרומה בה' א"י שפי' שם שאם הפירות לא הוכשרו שמותר בזמן הזה לאכלו בירושלים לא ידעתי מנין לו ע"כ. ועיין בכ"מ פ"ב מה' מ"ש ה"א שבמחכ"ת שגג בכונת הסמ"ג שפשוט שהאי לא ידעתי מנ"ל שכתב הסמ"ג קאי על סה"ת מנ"ל לאמר דלא כדמוכח מהגמרא. ובאמת אי משום הא לא קשה כ"כ על סה"ת דאפשר לומר דגרס בגמרא כגירסת רש"י הנ"ל קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. אבל לכי מאי דקיי"ל דקדשה לעתיד לביא נאכל מע"ש אף שאין בית. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי אמאי קאמר דאם הפירות לא הוכשרו מותר לאכלן בזה"ז בירושלים הא אכתי אסור לאוכלן משום טומאת הגוף. דהא אמרינן להדיא ביבמות (עג:

) דהאוכל בטומאת הגוף לוקה וילפינן מדכתיב ולא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור כו' ומצאתי שהב"ח ביו"ד ה' תו"מ סי' של"א עמד נמי על דברי סה"ת וכתב שלא ידע ליישבו. אך מה שמסיים שם דאולי וה הסמ"ג שכתב לא ידעתי מנ"ל אפשר דזאת הי' קשה לו. לפ"ד לא משמע כן מדברי הסמ"ג להמעיין היטב. אח"כ עיינתי בס' התרומות עצמו וראיתי כי היא בעצמו פסק להדיא בפסק של"ו וז"ל הלכך נראה דקדושת מחיצת העיר קיימת לעולם להיות מותר לאכול מ"ש בתוכה אי בנה מזבח אבל בלא מזבח לא דאיתקש מעשר לבכור תם שצריך לו מזבח לאכילת בשרו לר"י כדאיתא פ' אלו הן הלוקין כו' עכ"ל. א"כ ס"ל להדיא כדברי הרמב"ם דבלא מזבח בנוי א"א לאכול בירושלים מע"ש בזה"ז ונפלאתי על הסמ"ג איך לא ראה סוף דברי הבעל התרומות ומחמת זה נ"ל ע"כ לומר דמה שכתב מקודם אם פירות לא הוכשרו א"כ הוא מותר לאכלו בירושלים. כונה אחרת יש בדבריו. ומוכרח אנכי להעתיק לשונו וז"ל. אבל מ"ב ובז"ה שהוא טמא מחמת שאין לנו הזאה וכל אדם טמא אם הפירות לא הוכשרו א"כ הוא טהור א"כ הוא מותר לאכלו בירושלים אע"ג דעכשיו ליכא מחיצות מקודשות דלענין מחיצות קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא כו' אע"ג דלא קדשה לע"ל לענין חיוב מעשרות ותרומות מה"ת. ואם הפירות הוכשרו או פת שנלוש ממים ועכשיו המעשר טמא ואסור בין לאכלו בטומאה בין לשורפו בטומאה דכתיב לא בערתי ממנו בטמא וגם לוקה כדאיתא פ' הערל א"כ יפדנו אפי' בירושלים דאמרינן מנין למ"ש שנטמא שפודין אותו כו' עכ"ל. ונראה לכל דכל כונתו הוא לענין הפדיה בירושלים אם יכול לפדותו דאם הפירות לא הוכשרו אע"ג דעתה אין לנו מזבח ולא אפר פרה מ"מ מיקרי ראוי לאכלו דאולי יבוא ב"ד היום ויתגלה לנו אפר פרה ויבנה המזבח ע"כ א"א לפדותו וטעון גניזה. וחסרון הניכר יש בדבריו דלאחר תיבת מן התורה צ"ל וטעון גניזה אבל כשהוכשרו ונטמאה אז מותר לפדותו אף בירושלים. וזה ברור. ונפלאתי על הסמ"ג מה שתמה על דבריו וכתב לא ידעתי מנין לו. ונשובה לדברי הרדב"ז דתמוהים מאד האיך התיר לאכול נטע רבעי בזה"ז אפי' בירושלים הא אסור לאוכלן משום טומאת הגוף דהא גמרינן קודש קודש ממעשר

ועוד נ"ל לומר לענין נ"ר דאפי' למאן דסובר דלא ילפינן נ"ר ממע"ש בגז"ש דקודש קודש. מ"מ מודה דהאוכל נ"ר בטומאת הגוף לוקה דהא אזהרה דאסור לאכול מע"ש בטומאת הגוף מדכתיב לא יאכל מן הקדשים. כי אם רחץ בשרו במים כדאמרינן ביבמות (עד:) יעו"ש. וזה דקאי הקרא על מעשר שני הוא מדאיקרי קודש. א"כ נטע רבעי נמי מיקרי קודש וממילא קאי הקרא נמי על נטע רבעי דמנ"ל לחלק בין מעשר שני לנטע רבעי דנימא דהקרא קאי דוקא על מעשר שני ולא על נטע רבעי. וכן לענין טומאת עצמו נמי אפי' למ"ד דלא ילפינן נ"ר ממ"ש בגז"ש מ"מ מודה דאסור לאכלו משום דילפינן מדכתיב בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר גבי פסולי המוקדשין כמו דילפינן לענין תרומה שם ביבמות. ובזה ניחא לי דברי הירושלמי פ"ה דמ"ש דפריך שם על דעתי' דהדין תניא לא למדו נ"ר ממע"ש כל עיקר מעתה אל יהא לו קדושה. קדושתו מאליו למדו כו' ויהא מותר לאונן תני קודש הלולים מגיד שהוא אסור לאונן. שלכאורה קשיא אמאי פריך הירושלמי דוקא על איסור אכילתו באנינות ולא פריך מכח איסור אכילתו בטומאה אבל בזה שאמרנו אתי שפיר. משום דזה לא צריך ממעשר וכדאמרינן דנ"ר קודש איקרי וממילא קאי הקרא דטומאה ג"כ על נטע רבעי. אבל לפי מאי דקיי"ל דגמרינן קודש קודש ממעשר לוקה נמי בנטע רבעי באוכלו בטומאת עצמן וכן אם אכלו באנינות כמו במעשר שני. וכן נמי נ"ל לענין אכילת חוץ לחומה ושארי דינים הנהוגים במעשר נוהגים בנ"ר דלכל מילי גמרינן מהדדי. וחדא מנייהו נקט המשנה והגמרא. ואף שבדברי הרמב"ם אינו מבואר להדיא לענין מלקות בנטע רבעי. מ"מ נראה ברור דהדין כמ"ש

ויותר תמוה לי דברי הרדב"ז מה שמחלק בין הגדלים בירושלים או שהובאו לשם ממקום אחר ממ"נ אי אמרינן נ"ר נאכל בירושלים אף שאין בית. מותר לאכול אף המובאים לשם. וראיתי להגאון בעל ברכי יוסף חיו"ד סי' רצ"ד דהביא כל דברי הרדב"ז להלכה. וגם עליו נפלאתי מאד דהאיך לא הרגיש בכל מה שכתבנו. וגם סוף דברי הרדב"ז אינם מובנים לי שכתב שנפדה נטע רבעי בזמן הזה בירושלים אף אם לא נטמא. מנין לו דבר חידוש כזה. ומש"כ כיון דנאכל בזה"ז בירושלים לכך נפדה דהא בהא תליא. לא יכולתי לירד לסוף דעתו בזה. אדרבה דאי אמרינן דראוי לאכול בירושלים א"כ אינו נפדה. סוף דבר דברי הרדב"ז הללו תמוהים מאד וא"א לסמוך עליהם. ובודאי נ"ר בזה"ז אסור לאכול בירושלים אף הגדלים בירושלים מטעם טומאת הגוף. ואפשר שמטעם שאין עתה מזבח נמי אסור וגם לפדותו נמי נראה דאסור לפדותו בירושלים. אלא א"כ נטמא וכדין מ"ש: סימן יט

קשה לי בד הכ"מ בה' תרומות פ"א ה' כ"ב בדין פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ דכתב הרמב"ם כשנקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבים במעשרות מדבריהם. ודחק שם הכ"מ בתירוץ הב' לפרש בדברי הרמב"ם דכונתו שנקבעו למעשר ביד ישראל בחוץ לארץ חייבים במעשר מדבריהם אחר שנכנסו לארץ. אבל כשנקבעו למעשר בארץ חייבים במעשר מן התורה כחלה. ותמוה לי מאד דא"כ עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ דאמרינן בגיטין (ז:) שיש חילוק בין שהספינה גוששת או לא. למאי נ"מ אם זה מיקרי ארץ או לא לענין חיוב מעשרות. הא עיקר נ"מ הוא באיזה מקום נתמרח דאם נתמרח בארץ אף שזה מיקרי חוץ לארץ נמי חייב. ואם נתמרח בחוץ לארץ אף שזה מיקרי ארץ נמי פטור. ואין לומר דמיירי דנתמרח בספינה שגדל שם דא"כ ל"ל להזכיר עפר חוץ לארץ שבא בספינה לארץ הו"ל למימר ספינה שבאה לארץ אם דינה כארץ לענין התבואה שנתמרח בה או לא. דאם הספינה גוששת חשיב כארץ ואם לא חשיב כחוץ לארץ. ודוחק לומר דעפר חוץ לארץ נקט משום שביעית. ועוד דהא אמר ר"ז שם עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן אם חשיב כארץ או לא. וזה ודאי א"א לומר דגם שם נתמרח. אך אפשר לדחוק דזה קאי לענין שביעית דלא כרש"י ז"ל דפירש דקאי לענין מעשר. ויותר קשה הא דאמרינן באילן שמקצת שרשיו בארץ ומקצתן בחוץ לארץ דטבל וחולין מעורבין זה בזה היכא משכחת לה כיון דהכל תלוי באיזה מקום נקבעו למעשר. ומצאתי שהגר"א ז"ל ביו"ד סי'