מלבושי יום טוב חלק ב רמא

והנה לפ"ד יש להביא ראי' לדברי הרמב"ם שבארנו למעלה דס"ל דאף המקום שהוא בתוך הגבול שגבלה התורה באלה מסעי יש מקום שלא כבשו עולי מצרים. מדברי הברייתא דקאמר היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית. וע"כ צ"ל דשם לא כבשו גם עולי מצרים. דאי כבשו עולי מצרים האיך קאמר הברייתא דפטורה מן השביעית דאף דהא דפטורה מן המעשר יש לומר כשיטת התוס' שהבאנו למעלה דס"ל דמקום שכבשו עולי מצרים פטור מן המעשר לגמרי. מ"מ לענין שביעית תמוה מאד דהא במשנה דשביעית פ"ו מ"א מבואר להדיא דכל שהחזיקו עולי מצרים כו' נאכל ולא נעבד. א"כ נוהגת בה שביעית. והא עכו וכזיב הן בתוך הגבול שגבלה התורה וכ"ש לפי גירסת הגר"א ז"ל מימינו למערב הדרך טמאה משום ארץ העמים. משום דעכו וכזיב הן עומדות על גבול מערב א"י על שפת הים כמש"ב הכו"פ. א"כ בודאי הוא בתוך הגבול שגבלה התורה ומ"מ קאמר הברייתא דפטורה מן השביעית וע"כ צ"ל דזהו מקום שלא כבשו שם גם עולי מצרים. ומטעם זה תמהתי הרבה על דברי המהרי"ט כיון דהוא בעצמו סובר בסי' מ"ז כדברי התוס' ושארי הראשונים דס"ל דאשקלון וכן עזה מן הדרום הוא ממקום שכבשו עולי מצרים וכן מן הצפון עכו וצידון הן ממקום שכבשו עולי מצרים רק לכך הן כחו"ל כיון שלא כבשום עולי בבל. האיך השיב בסי' פ"ד על מה ששאלו ממנו על צידון מהו לזרוע בשביעית. והשיב להם בפשיטות איברא שצידון אינה מקדושת א"י והאריך שם הרבה בזה לבאר דמעכו לצפון לצד מזרח. של כזיב אין שם א"י. הא כיון שלפי שיטתו צידון היא ממקום שכבשו עולי מצרים האיך התיר לזרוע בשביעית. הא במשנה מבואר דמקום שכבשו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד. וזה רחוק לומר דהמהרי"ט סובר דברייתא זו פליג על המשנה דשביעית וסברי דמקום שכבשו עולי מצרים אינו נוהג כו שביעית כלל. ויותר נ"ל לדחוק לפי שיטת התוס' ושאר הראשונים דכונת הברייתא דקאמר דפטורה מן השביעית היינו דאינו נוהג בו ביעור ומותרין שם הפירות אף לאחר הביעור וכן מפרשים הרבה ראשונים דהא דקאמר המשנה נאכל היינו אף לאחר הביעור אבל דברי המהרי"ט דמתיר שם אף לזרוע הוא צע"ג. מ"מ לפי"ד הרמב"ם דס"ל דעכו היא חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים כ"ש צידון ודאי דמותר לזרוע שם. ואפשר דמטעם זה החזיקו בצידון שהיא חו"ל כמו שכתב שם השואל להמהרי"ט מפני שנהגו שם עפ"ד הרמב"ם. וכן מה שהביא המהרי"ט לענין עזה בסי' מ"ז וז"ל ועוד פוק חזי מה עמא דבר שהרי כל ישראל אשר ישבו שם מעולם ושנים קדמוניות מעולם החזיקוה כחו"ל ורבותינו הקדמונים שבירושלים החזיקוה כחו"ל לענין תו"מ ושביעית שרוב הפירות והתבואה של ירושלים מביאין לה מעזה כו' עכ"ל לפע"ד נראה דנהגו שם עפי"ד הרמב"ם דאשקלון וכן עזה הן חוץ לגבול שכבשו עולי מצרים לכך לא נהגו שם תו"מ כלל והקילו לענין שביעית: סימן יח

שאלה אם נטע רבעי בזה"ז בירושלים יכולין לאכלו אף שאין הבית קיים אם עדיין הפירות לא הוכשרו

תשובה לכאורה עלה בדעתי בפשיטות שודאי אין יכולין לאכלו בזה"ז אלא יקבר כיון שאין לו פדיון בירושלים אלא א"כ נטמא כדין מע"ש דהא גמרינן לכל מילי קודש קודש ממעשר. אמנם מצאתי להרדב"ז בח"ד סי' שני אלפים קצ"ט שכתב וז"ל שאלת ממני על הפירות הגדילין בתוך חומת ירושלים אם נוהג בהן דין נטע רבעי. תשובה לא ידעתי מקום לשאלה זו כיון שהפירות נטע רבעי דינם להעלותם לירושלים. הגדלים בירושלים הרי אוכל אותם בתוך ירושלים ואין צריך לא פדיון ולא חילול ומה שלא הוזכר בדברי הפוסקים לרוב פשיטותו כו' ומעשר שני אין נאכל בזה"ז בירושלים ואין פודין אותו בירושלים אלא א"כ נטמא ונטע רבעי נאכל בזה"ז בירושלים הלכך נפדה הוא בירושלים אעפ"י שלא נטמא דהא בהא תליא עכ"ל. ונפלאתי על דבריו מנין לו לחלק מעשר מנטע רבעי הא בכל דוכתא ילפינן נ"ר ממעשר שני בגז"ש דקודש קודש. ועוד הא דצריך להעלותו לירושלים ולאכלו שם אינו מפורש בנ"ר. וע"כ דגמרינן זה ממעשר שני וא"כ מנין לו לחלק. וגם מדברי הרמב"ם פ"ט מה' מ"ש ה"א שכתב ודינו להאכל לבעליו כמעשר שני. משמע דדינו שוה כמ"ש לכל

אמנם מדברי רש"י ביצה (ה:) שפי' בעובדא דכ"ר שהי' לי' לר"א ובקש להפקירו לעניים שיעלו הם ויאכלו שם. נראה דס"ל דאף בזה"ז נאכל נ"ר בירושלים כדעת הרדב"ז. אבל באמת אין ראי' כלל מדברי רש"י הנזכר דאזיל לשיטתי' זבחים (ס:) ומכות (יט:) ותמורה (כא.) דגריס שם אמר רבינא לעולם קסבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. וא"כ לפ"ד למ"ד דס"ל קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא וס"ל דמקריבין אעפ"י שאין בית. נאכל מעשר שני בזה"ז בירושלים אף שאין בית. וכ"ש נ"ר. והא פירש"י שם בביצה דר"א ס"ל כמ"ד קדשה לשעתה וקדשה לע"ל. ולכך פי' שיעלו העניים ויאכלו בירושלים. אבל לפ"ד התוס' זבחים (שם ושם) דס"ל דאף למ"ד קדשה לשעתה וקדשה לע"ל אינו נאכל מעשר שני בזמן הזה בירושלים כיון שאין מזבח בנוי וכן סובר הרמב"ם בפ"ב מה' מע"ש ה"א דאינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית. ואף דפסק בפ"ו מה' בה"ב הי"ד דקדשה לע"ל ולא בטלה קדושת הבית והחומה וע"כ צ"ל דס"ל כדעת התוס' דגמרינן מבכור דבעינן דיקא מזבח בנוי. ולפי"ז נראה דה"ה נמי נ"ר שאינו נאכל אלא בפני הבית. והא דר"א דבקש להפקירו לעניים צ"ל כתירוץ השני שבתוס' שם בביצה דפירשו שירויחו העניים שיוכלו לחללו על שוה פרוטה וא"כ הרדב"ז שמחלק בין נ"ר למ"ש צ"ע מנ"ל

שוב התבוננתי בזה וראיתי דהדבר תלוי בפלוגתת האמוראים בזבחים (נ.) אי אזלינן בתר מלמד או בתר למד דהא בקדשים קיי"ל דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגז"ש ומעשר הא גמרינן מבכור בהיקש. וא"כ אי בתר מלמד אזלינן אין יכולין לגמור נ"ר ממ"ש בגז"ש דקודש קודש כיון דמ"ש גופא גמרינן מבכור ובכור הוא בקדשים ולכך נאכל אף שאין בית. אבל אי בתר למד אזלינן שפיר ילפינן נ"ר ממ"ש כיון דמ"ש ונ"ר חולין בעלמא נינהו וא"כ נמצא דלמר זוטרא דס"ל דבתר מלמד אזלינן נאכל נ"ר אף שאין בית. ולר"פ ורבינא דס"ל דבתר למד אזלינן אינו נאכל בזה"ז כיון שאין בית. ולענין הלכה לכאורה נראה דהלכתא כרבינא ור"פ נגד מר זוטרא. אך יעו"ש בדברי התוס' ד"ה אמר אמרה. ונראה לפי דבריהם דסתמא דגמרא ס"ל כמר זוטרא. אכן מפוסקים הראשונים שכתבו שאין יכולין להעלות נ"ר בזה"ז לירושלים משמע קצת דפוסקים כרבינא ור"פ ועיין בטור יו"ד סי' רצ"ד. אבל באמת אין ראי' מהפוסקים דהלכתא כרבינא ור"פ די"ל דהא דכתבו שיחללו נ"ר על ש"פ בזה"ז מפני שאין יכולין להעלותו לירושלים בזה"ז. לאו משום דאין יכולין לאכול אותו בלא מזבח בנוי. אלא משום טומאה. דאנו כלנו **(ובזה יש לדחות ראיית הגאון בעל קהלת יעקב בברכות (לה) שכתב שם וז"ל ובמסכתא ב"מ (קא) על משנה דשטף נהר זיתיו משמע כמ"ד כ"ר דאמר ר"ל לא שנו אלא תוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע משום דלא מהני לי' גושיה לבעל הקרקע. וקשה הא גם בשנה הרביעית מהני לי' להוציא מידי רבעי שצריך לאוכלו בירושלים או לפדותו ובודאי אין הפירות שוים רק מעט ואינו חשוב ממונו כלל דממון גבוה הוא כמע"ש והיכי אמר דלא מהני לי' מידי כו' עכ"ל. אבל באמת אין שום ראי' מזה כיון דבזה"ז יכול לפדות שוה מנה על שוה פרוטה א"כ לא מהני מידי בעל הקרקע לבעל האילן רק ש"פ בלבד וזה אינו חשוב כלל שיתן לו בעד זה:)**