מלבושי יום טוב חלק ב רלח

דבר תורה לאו ממש דבר תורה אלא מפני שקודם שנתבטלה קדושה הראשונה הי' מה"ת. ולפע"ד נראה יותר דהירושלמי ס"ל כרבנן דבי רב דס"ל דחלה בזה"ז דאורייתא (ועיין בירושלמי שביעית סוף פ"ט). ולכך אף מכזיב ולהלן כיון שהוא בגבול שכבשו עולי מצרים לא בטלה הקדושה אף בזה"ז ושם חלה הוא דבר תורה. וכ"ש לפי"ד השאלתות והבה"ג שהבאתי לעיל בסי' א' דס"ל דערלה אינה תלויה כלל בארץ וגם בחו"ל לקי עלי' דבר תורה וכי תבאו דכתיב לא קאי רק על זמן ביאה בלבד רק דהלכה גלה לן דבחו"ל ספיקא מותר. א"כ ודאי א"א להקל במקום שלא קדשו עולי בבל. כיון דהלכה לא הי' רק על חו"ל א"כ א"א להקל מטעם הלכה בספיקא רק חוץ לגבול שגבלה התורה. אבל בתוך הגבול שגבלה התורה א"א להקל מטעם הלמ"מ. כנ"ל ברור

אמנם לענין כלאי הכרם דלא נהגו רק אחר כבוש וחלוק כמשב"ל בסי' ד' א"כ בטלה הקדושה הראשונה משגלו לכאורה היה נראה דמקום שלא קדשו עולי בבל דינו כחו"ל וספק כלאים שם מותר. אבל באמת ז"א דהא קאמר שם המשנה לענין ספק ערלה בא"י אסורין ובחו"ל יורד ולוקח. וכן קאמר שם אח"כ לענין כלאי הכרם. וכיון דגבי ערלה בארנו דשם מיקרי א"י אף במקום שלא קדשו עולי בבל א"כ ע"כ צ"ל דהחכמים לא רצו לחלק ולהקל במקום שלא קדשו עולי בבל כיון דקודם שגלו הי' שם ספק כלאים אסור ע"כ החמירו בזה והשוו אותו למקום שקדשו עולי בבל. וכונת המשנה דקאמר סתם בא"י הוא על כל המקום שקדשו עולי מצרים אף שלא קדשו עולי בבל. וכן מצינו בלשון הברייתא (גיטין ח.) דקאמר איזהו ארץ ואיזהו חו"ל כל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים א"י מטורי אמנון ולחוץ חוצה לארץ. והא מכזיב ועד טורי אמנון לא קדשו עולי בבל ומ"מ מיקרי זאת א"י וכן משמע מדברי הרמב"ם ה' תרומות פ"א ה"ו דכתב שם וז"ל נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלוקות. א"י וסוריא וחו"ל. וא"י נחלקת לשנים. כל שהחזיקו עוני בבל חלק א'. וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני. וחו"ל נחלקת לשנים כו' עכ"ל. ובאמת לפ"ד הרמב"ם והראב"ד בה' שמיטה פ"ד הכ"ח דסוריא קילי ממקום שהחזיקו עולי מצרים דז"ל הרמב"ם שם וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה לא יהא ארצות אלו חמורין מא"י שהחזיקו עולי מצרים עכ"ד. וכן כתב הראב"ד שם להדיא דבסוריא לא החזיקו עולי בבל. א"כ בודאי קילי סוריא ממקום שהחזיקו עולי מצרים. והאיך אפשר לומר דכונת המשנה דערלה חו"ל אף במקום שכבשו עולי מצרים רק חוץ לארץ שקדשו עולי בבל דאמאי החמיר בסוריא יותר מבהם. והדבר ברור לפי"ד הרמב"ם והראב"ד דכונת המשנה הוא על חו"ל ממש דשם הקיל בספק ערלה וספק כלאים. אבל לא במקום שכבשו עולי מצרים

הכלל מה שנראה לפע"ד דדעת הרמב"ם הוא דבכל מקום שנזכר במשנה א"י כונתה היא אף על המקום שכבשו עולי מצרים. ולכך פירש הרמב"ם שם ה"ז איזו היא ארץ כל שהחזיקו בה עולי מצרים מרקם שהיא במזרח א"י עד הים הגדול מאשקלון שהיא לדרום א"י עד עכו שהיא בצפון עכ"ל. [ודלא כפי' התוס' בריש גיטין דהמשנה מצייר איזה מקום שהחזיקו עולי בבל. ודעת התוס' אבאר לקמן בס"ד]. ולפ"ד גם לענין גיטין דוקא בחו"ל ממש הוא דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ. אבל במקום שהחזיקו עולי מצרים אף שלא כבשו עולי בבל א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ והרי הוא כא"י ממש. וכן נראה דלפ"ד הרמב"ם הא דמוכר עבדו לחו"ל יוצא לחירות הוא דוקא לחו"ל ממש. אבל לא למקום שכבשו עולי מצרים. וכן הא דאמרינן (בכתובות קי:) הכל מעלין לא"י ואין מוציאין הוא אף במקום שכבשו עולי מצרים. וראי' לדבר דהא קאמר המתני' שם שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל דאין מוציאין מעיר לעיר היינו אף מעבר הירדן ליהודה. והא הבאתי למעלה דברי הרמב"ם דכתב דזה א"א לומר דעבר הירדן יהא חמור מא"י שהחזיקו בה עולי מצרים. והראב"ד השיג עליו דמה צריך לקו"ח דהא בעבר הירדן ג"כ לא החזיקו עולי בבל א"כ מוכח מזה דמקום שכבשו עולי מצרים דינו כא"י לענין כפיה לעלות. דאל"כ אמאי אין מוציאין מעבר הירדן ליהודה כיון דיהודה חמיר קדושתה. וכ"ש לדעת הראב"ד דס"ל דבעבר הירדן לא החזיקו עולי בבל. לדבריו הרי מבואר להדיא דאף במקום שלא החזיקו עולי בבל רק עולי מצרים בלבד שוה לענין כפיה לעלות כמקום שהחזיקו עולי בבל

ולפי"ז יהא ראי' גדולה למש"כ הגאון בעל כפתור ופרח בפ"י דאין חילוק בין מקום שכבשו עולי מצרים למקום שכבשו עולי בבל דלענין קדושה שוים הם ומקיימא מצות ישוב א"י וירשת וישבת בה אף במקום שכבשו עולי מצרים יעו"ש. ונראה דמטעם זה כייפינן לעלות אף למקום שכבשו עולי מצרים לבד. ואף לדעת הרמב"ם דלא מנה מצות ישוב א"י במנין המצות מ"מ בזה ודאי מודה דמעלה גדולה יש בישיבתה כדאמרינן בכתובות שם ת"ר לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחו"ל אפי' בעיר שרובה ישראל שכל הדר בא"י דומה כמו שיש לו אלוה כו'. ואפשר לומר דמטעם זה המוכר עבדו לחו"ל יוצא לחירות לכך דוקא בחו"ל ממש הוא דיוצא לחירות. אבל לא למקום שכבש עולי מצרים. אמנם רש"י בגיטין פי' משום דמפקע לי' ממצות ולכאורה היה אפשר לומר דלפי"ז דאף למקום שכבשו עולי מצרים נמי מפקע לו ממצות דהא מקום שכבשו עולי בבל חייב מדאורייתא בכל המצות הנוהגין בארץ למ"ד קדושת עזרא לא בטלה. אבל במקום שכבשו עולי מצרים אינן חייבין אלא מדרבנן בלבד. אבל מ"מ נראה דאף לפ"ד רש"י אין חילוק כיון דאכתי הוא מחוייב מדרבנן לא מיקרי מפקע ממצות. וכ"ש לפ"ד הפוסקים דקדושת עזרא בזה"ז ג"כ אינה אלא מדרבנן בלבד ודאי דאין לחלק בין מקום שכבשו עולי בבל למקום שכבשו עולי מצרים

ובזה שבארנו דדעת הרמב"ם הוא דכל מקום שהוזכר א"י כוונתם היא אף על מקום שכבשו עולי מצרים נתיישבו דברי הרמב"ם דפסק בה' סנהדרין פ"ד ה"ו דכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה. ועיי"ש בכ"מ שדחק בזה מאין יצא זאת להרמב"ם. ולפי דברינו הדבר פשוט דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דס"ל דבכל מקום שהוזכר בגמרא חילוק בין א"י לחו"ל אף מקום שכבשו עולי מצרים הוא בכלל א"י וחו"ל הוא חוץ לגבול שגבלה התורה בואלה מסעי. וקצת ראי' לזה מהא דאמרינן חלת חו"ל נאכלת עם הזר על השולחן ושם מיירי להדיא בחו"ל ממש כדמוכח מהמשנה דחלה. וכן הא דחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. והא דאמרינן (בבכורות כז.) דתרומת חו"ל בטלה ברוב איירי בחו"ל ממש כמו שנראה בירושלמי חלה פ"ד. ובזה ניחא הא דכתב הרמב"ן בקו"א על יבמות דלכך תרומת חו"ל בטלה ברוב ואפי' לאוכלה לזר משום דאין לה עיקר מה"ת. וע"כ משום דקאי על חו"ל ממש. אבל במקום שלא קדשו עולי בבל אינה בטלה ברוב משום דהא יש לה עיקר מה"ת כיון דבקדושה הראשונה הי' אסורה מדאורייתא. ובזה נ"ל ליישב הא דהקשו התוס' (מנחות סז.) ד"ה ותרומתו כו' ע"ד רש"י ז"ל דס"ל דבטול ברוב מהני בתרומת חו"ל אפי' לאוכלה לזר. א"כ האיך אמרינן שם דדוקא תרומת עכו"ם בחו"ל אינה מדמעת אבל דישראל מדמעת. ולפעד"נ דהתם מיירי לא בחו"ל ממש. אלא במקום שלא קדשו עולי בבל ובבכורות איירי בחו"ל ממש. וגם הא דאמרינן בתרומות פ"א מ"ה ולא מפירות ארץ על פירות חו"ל נראה נמי דמיירי דוקא בחו"ל ממש. ולכך אמרינן שם דאם תרמו אין תרומתן תרומה ולא הוה תרומה כלל משום דהוה כאלו תרם מן החיוב על הפטור ממש. דאי מיירי לא בחו"ל ממש אלא במקום שלא קדשו עולי בבל א"כ אמאי לא הוה תרומה כלל דהא מכזיב ולהלן אמרינן בדמאי פ"א דפטור מן הדמאי אבל בודאי חייב מדרבנן. וכן הסכימו רוב הראשונים. א"כ אפי' אם נאמר דמקום שקדשו עולי בבל חייב בתרומה דאורייתא מ"מ אמאי לא הוה תרומה כלל. וצריך להיות תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תו"מ. כמו דאמרינן בדמאי פ"ה מ"י דאם תרם מן הנקוב על שאינו נקוב. וכ"ש לפי המ"ד דאפי' במקום שקדשו עולי בבל נמי לא הוה תרומה בזה"ז אלא מדרבנן ודאי דקשה אמאי לא הוה תרומה כלל. [וצ"ע אם צריך