מלבושי יום טוב חלק ב רלא

מחו"ל. ונראה דהני אמוראי דפליגי בחדש דחו"ל אי אסור מדאורייתא אי לא פליגי בזה. דהני אמוראי דס"ל דחדש בחו"ל דאורייתא ס"ל דהלכתא כסתמא דמתני' דערלה. והני אמוראי דס"ל דחדש בחו"ל לאו דאורייתא ס"ל דמסתברא יותר לפסוק כסתמא דמנחות משום דאיכא כמה סתמי דעומר אינו בא אלא מן הארץ. ולדידן הוה ספיקא דדינא בזה. ופסקו כמה ראשונים להחמיר בשל תורה. א"כ נראה לפע"ד דלפי דבריהם איכא למיחש אף בזה"ז דגם בחו"ל אסור לקצור קודם שהאיר המזרח כמו בא"י כיון דלהני אמוראי ס"ל דחדש בחו"ל דאורייתא א"כ מביאין העומר גם מחו"ל. וכן קאמר בירושלמי דשקלים פ"ד ה"א תמן תנינן כל הקרבנות כו' חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינו בא אלא מן החדש ומן הארץ רב חונה בשם ר' ירמיה ר' ישמעאל היא דר' ישמעאל אומר אין העומר בא מן הסוריא. נראה להדיא דלרבנן דפליגי אדר"י ס"ל דעומר בא מן הסוריא דס"ל דחדש בחו"ל דאורייתא. א"כ הוה גם חו"ל מקום שמביאין ממנו העומר. וא"כ הישראלים שיש להם קרקעות לחלוטין הירא וחרד לדבר ה' וחושש לדעה זו דחדש בחו"ל דאורייתא לפ"ד נראה דצריך לחוש גם שלא לקצור קודם שהאיר המזרח. אמנם הקרקעות ששוכרין ישראל מן הנכרים אע"ג דעיקר הפירות הם שייכין לישראל מ"מ כיון דגוף הקרקע הוא של נכרי ודאי דפסול להבאת העומר ואינו צריך בזה לחוש בחו"ל. כמו דגבי תו"מ אזלינן בתר גוף הקרקע בא"י למ"ד יש קנין. וכן כתב הגאון בעל פנ"י בקונטרס אחרון דהיכא דלישראל אין לו אלא קנין פירות בלבד לפי שעה לא מיקרי קצירך ובלא"ה אשכחינן כמה דוכתי דשכירות לא קניא יעו"ש. ולפ"ד נראה דאפי' היכא דמכר הנכרי לישראל לפירות נמי כיון דאנן קיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא מיקרי קצירך

אח"כ מצאתי לש"מ על מנחות (פד) דפליגי בזה בעלי התוס' ז"ל אם מותר לקצור בחו"ל קודם זמן קצירת העומר דכתב שם וז"ל כתב ר"י בתשובה דבתבואה הנשרשת לאחר העומר כמו לאחר ששה עשר אסורה מה"ת לקוצרה דחו"ל הוי שפיר ממקום שאתה מביא דקיי"ל כר' יוסי בר"י וכרבנן דבי רב אשי דאמרינן לעיל בפ' ר' ישמעאל דלא אכלי עד צפרא דשיבסר דסברי חדש דחו"ל דאורייתא. אמנם כתב דמותר להערים למכור לעכו"ם עד לאחר קצירה ואז מותר אח"כ אף להכניסם לבית דאע"ג דאין גודשין של בית העמקים היינו טעמא דהתם אין הפסד להמתין בגדיש עד לאחר העומר אבל הכא אם יהי' שם כל ימות החורף יפסיד הכל. והר"ם מפרש דלר' יוסי נמי שרי לקצור בחו"ל דהא דאמרינן ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר הא אמרינן בקדושין דהוי מצוה התלויה בארץ ונפקא לן מקרא בקדושין דמצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ דהא איסור אכילת חדש בחו"ל נפקא לן ממושבותיכם דכתיב גבי אכילה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו בכל מושבותיכם עד עצם היום הזה בכל מקום שאתם יושבים וגבי קצירה לא כתיב מושבותיכם עכ"ל. ולולא דמסתפינא מרבותי הי' נ"ל טעם אחר להתיר קצירה בחו"ל קודם זמן קצירת העומר כי טעם הר"ם הוא דחוק לפע"ד כיון דהקרא דקצירך קאי נמי על חו"ל כיון דמביאין העומר גם מחו"ל א"כ מנ"ל דקרא דראשית שיהא תחלה לכל הנקצרין לא קאי גם על חו"ל אף שהיא מצוה התלויה בארץ מ"מ הא גם חדש היא תלויה בארץ ומ"מ גלי קרא דהוא נוהג בין בארץ ובין בחו"ל. אלא נ"ל דהא קצירת העומר דאסור בכל חמשת המינים ילפינן ראשית ראשית מחלה כדאמרינן שם (ט:) א"כ אין ג"ש למחצה וילפינן נמי כמו דחלה אינו נוהג אלא בארץ כמו כן איסור קצירה נמי אינו נוהג אלא בארץ: סימן יד

שאלה הא דאמרינן בר"ה (יג:) אמרי רבנן באילן בתר חנטה. וכן איתא שם (טו:) אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשרין לשנה שעברה אחר ט"ו בשבט מתעשרין לשנה הבאה. אימתי הוא זמן החנטה של הפירות דאזלינן בתרה לענין מעשר ולענין שביעית וכן לענין ערלה ורבעי דקיי"ל דכל הפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט משל שנה רביעית אסורין משום ערלה ומשל שנה החמישית צריכין לפדות. וכן הא דפסקינן בשו"ע חו"מ סי' ר"ט ס"ד בהג"ה דלאחר חנטה מיקרי דבר שבא לעולם. וזה נובע מדברי רש"י ב"מ (סו:). באיזה זמן מיקרי אחר החנטה דהוה אז דבר שבא לעולם ויכול להקנותם

תשובה לכאורה יש ללמוד מדברי הרשב"א בחידושיו לקדושין (נד:) דחנטה מיקרי אף קודם שהגיע לכלל סמדר מיקרי אז לולבי גפנים ויחורי תאנים. עיין בב"ק (נט.) יעו"ש ברש"י. דז"ל הרשב"א הב"ע בדיהיב לי' כשהוא סמדר ודלא כר"י דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. ופירש"י בלשון ראשון דמשו"ה לא אמר בדיהיב לי' מקמי דלהוי סמדר דבעי לאשמעינן אגב אורחי' דליתא לדר"י. ובלשון שני פי' דמקמי דלהוי סמדר א"א לאוקמה דאפי' ר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא אמר אלא היכא דודאי אתו אבל הכא מי יימר דאתא ותמיה לי דהא מוכר פירות דקל ואפי' קודם חנטה לר"מ קנה וקרית לי' עבידי דאתו דממילא קא אתו וכ"ש הכא דלאחר חנטה קודם שהגיע לסמדר דעבידי דאתו ולר"מ קנה עכ"ל. הרי כתב להדיא דחנטה היה קודם שהגיע לכלל סמדר. ונראה דזה היה דעת הגאון בעל אבני מלואים סי' מ' דכתב אמנם בעיקר הדין שכתב הרמ"א בחו"מ סי' ר"ט דאם חנטו הפירות הוו באו לעולם מידי ספיקא לא נפקא דאינו נראה כן מדברי הריטב"א בפ' האיש מקדש מדכתב דמקמי שהוא סמדר חשיב דשלב"ל. וכן כתבו התוס' רי"ד וכן מוכח מדברי הרשב"א יעו"ש עכת"ד. וכונתו לדברי הרשב"א הנ"ל דע"כ לא פליג ע"ד רש"י בלשון שני דס"ל דאף לר"מ לא קנה מקמי דלהוי סמדר. אבל לרבנן נראה דגם הוא מודה דלא קנה. אבל לפע"ד זהו תמוה לומר דרש"י דב"מ ס"ל דאף מקמי דלהוי סמדר דאז עדיין לא הוה פרי כלל הוה דשב"ל וקני. דהא ע"כ לא פליגי ר"י ורבנן בערלה פ"א אלא בסמדר דר"י ס"ל דסמדר אסור משום דזה הוי פרי. ורבנן ס"ל דסמדר לא הוה פרי. אבל קודם שהגיע לכלל סמדר לכו"ע לא הוה פרי כלל. א"כ האיך אפשר לומר דאז הוה דבר שבא לעולם. וגם קשה לפי"ז דאף אם נאמר דלשון שני דרש"י דהביא הרשב"א לא ס"ל כדברי רש"י דב"מ דלאחר חנטה מיקרי דשב"ל. מ"מ תמוה האיך תהא פלוגתא רחוקה ביניהם מן הקצה אל הקצה דלשון שני דרש"י ס"ל דקודם שהגיע לכלל סמדר אף לר"מ לא קנה ורש"י דב"מ ס"ל דלאחר חנטה אף לרבנן קנה. וזה יהי' אף קודם שהגיע לכלל סמדר

ע"כ נ"ל לדחוק דכונת הרשב"א בחידושיו דמש"כ לאחר חנטה קודם שהגיע לכלל סמדר היינו התחלת החנטה. והתחלת החנטה הוא בעת פריחת הפירות והוא מקודם שהגיע לכלל סמדר. אבל גמר החנטה לא הוה אלא לאחר שפרח הפירות ונפל הפרח מעליהם ואז מיקרי סמדר כמש"כ רש"י בב"ק שם סמדר ענבים דקין בהתחלתן לאחר שפרח מיד. ואז ס"ל לרש"י דב"מ דחשיב דשב"ל כיון שיש כאן פרי. ולפי"ז א"א להוכיח מכאן דהרשב"א והתוס' רי"ד והריטב"א פליגי ע"ד רש"י דב"מ. ועיין לקמן שאבאר דעת הריטב"א בזה בס"ד. אכן בירושלמי דשביעית פ"ד ה"ט נראה דזמן החנטה הוא מזמן שאסור לקצוץ בשביעית. דאמרינן שם תני ר' חנינא בר פפא חרובין שלשולן הוא חנטן. וכן גבי גפנים דאינם אסורין לקצוץ אלא עד שיגרעו. ועיין בברכות (לו:) דהוא בוסר הוא גרוע. נראה ג"כ דגמר חניטתן לא הוה אלא דוקא משהגיע לכלל בוסר. והסברא נותנת כך דהא אנן קי"ל כרבנן דסמדר לא נקרא עדיין פרי עד שיגיע לכלל בוסר

ועלה בדעתי לומר דכן יש להוכיח מדברי רש"י הנ"ל דהא רש"י ס"ל בלשון שני דמקמי דלהוי סמדר אף לר"מ לא קנה. ורש"י דב"מ ס"ל דלאחר חנטה אף לרבנן קנה. ואם