מלבושי יום טוב חלק ב רל

יש לומר דהני אמוראי ס"ל כר"י דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע. א"כ חדש לא נהג עד אחר י"ד שנה של כבוש וחלוק. ואי תרומה בזה"ז דרבנן משום דקדושת עזרא בטלה גם חדש בזה"ז אף בא"י לאו דאורייתא. א"כ מותר לקצור קודם שהאיר המזרח של ט"ז בניסן. אבל באמת נראה כיון דבסוגיא דמנחות (ה) קאמר שם אפי' למ"ד חדש בחו"ל לאו דאורייתא ע"כ זה קאי אליבא דר"ע דס"ל דספיחין בשביעית אסורין דאורייתא ומ"מ ס"ל חדש בחו"ל לאו דאורייתא א"כ זהו כשיטת הירושלמי דגם לר"ע איכא למימר דחדש בחו"ל לאו דאורייתא. יותר מסתברא לומר דהני אמוראי ר"פ ור"ה בדר"י דפסקי דחדש בחו"ל לאו דאורייתא ס"ל כשיטת הירושלמי וס"ל דהני סתמי היינו סתמא דמתני' דערלה דחדש אסור מה"ת בכ"מ. והני סתמי דס"ל דעומר אינו בא אלא מן הארץ משום דחדש בחו"ל לאו דאורייתא. פליגי אליבא דר"ע. ולהם נראה יותר לפסוק כהני סתמות דאינו בא אלא מן הארץ וכיון דעיקר דינם סמכו אר"ע א"כ בזה"ז בא"י ודאי דאורייתא ואסור לקצור קודם שהאיר המזרח: סימן יב

שאלה לפי מש"ב דאסור בזה"ז לקצור בא"י קודם שהאיר המזרח של ט"ז בניסן אם מותר לקצור מה שגדל ביד הנכרי. או לא

תשובה לכאורה הדבר פשוט הא אמרינן בר"ה (יג:) דממעטינן קציר נכרי להבאת העומר משום דקצירכם אמר רחמנא. א"כ היה קציר נכרי מקום שאין מביאין ממנו ודינו כבית השלחין שמותר לקצור קודם העומר. אבל מדהשמיט הרמב"ם דין זה נראה דסובר דחבריא דר"כ ס"ל יש קנין לנכרי להפקיע מידי תו"מ וממעטינן מדגנך ולא דגן נכרי. ה"ה דממעטינן מקצירכם ולא קציר נכרי. אבל לפי מאי דקי"ל דאין קנין ולכך מוקי האי דגנך למעט דגן נכרי. ה"ה דס"ל דלא יכול למעט מקצירכם קציר נכרי. ומוקי האי קצירכם לדרשא אחרינא קצירכם ולא קציר מצוה כדדרשינן במנחות (עב.) ולמאי דדרשינן בפסחים (כג.) קצירכם שלכם יהא עיי"ש בתוס' ד"ה קצירכם כו'. עוד נוכל לומר כמשב"ל דאפשר לומר דאף למ"ד אין קנין הוא דוקא לאחר שכבשו את הארץ וקדשו אותה אז אין כח במה שמכר להנכרי להפקיע מקדושתה. אבל מה שהי' להעכו"ם זכות בא"י קודם שכבשו ישראל את הארץ והי' שייך להם הפירות כמש"ב כו"ע מודים דיש קנין. לכך הי' פסול אז מה שהביא שליש ביד הנכרים קודם שבאו ישראל לארץ וכבשו מידם משום קציר נכרי. ולפי"ז כיון דאנן קיי"ל דאין קנין א"כ קציר נכרי נמי מותר להבאת העומר. וא"כ אסור לקצור קודם העומר אף מה שגדל ביד הנכרי מ"מ עדיין יש לחקור בזה דהא סובר הב"י בדעת הרמב"ם הא דאין קנין לעכו"ם להפקיע מידי תו"מ היינו דוקא שאח"כ קנה ישראל מידו. אבל בעודו ביד העכו"ם הופקע מקדושתה לכך סובר הב"י דפירות שגדלו בקרקע של עכו"ם בשביעית פטורין מן הביעור ומכל קדושת שביעית וחייב בתו"מ כמו שהאריך בזה בתשובת אבקת רוכל סי' כ"ד. וכן כתב בכ"מ ה' שו"י פ"ד הכ"ט. וא"כ לפי"ז נראה דמה שגדל ביד עכו"ם פסולה להבאת העומר דמיקרי קציר נכרי א"כ מותר לקצור קודם העומר. אמנם כבר חלק עליו המבי"ט וסובר דלמ"ד אין קנין לנכרי אף מה שגדל ביד נכרי לא הופקע מקדושתה ונוהג בהן קדושת שביעית. והחזיק ע"י בנו המהרי"ט בסי' מ"ג בתשובות נצחות. ולפי"ד א"ש מה דהשמיט הרמב"ם דין דקציר נכרי פסול להבאת העומר משום דאנן קיי"ל דאין קנין לנכרי להפקיע מקדושתה. אבל לפי"ד הכ"מ קשה דאמאי לא הביא הרמב"ם היכא שגדל ביד הנכרי פסול לקצירת העומר

ומחמת שזו היא קושיא חמורה על הכ"מ ע"כ עלה בדעתי לישב דבריו דהא כתב הרמב"ם בה' תמו"מ פ"ז ה"ה וז"ל אין מביאין מנחה זו אלא מא"י שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. ועיין בל"מ שכתב שם וז"ל ואע"ג דרבינו ז"ל פסק בהלכות מאכלות אסורות דחדש בחו"ל הוי דאורייתא מ"מ אית לי' דאקרובי לא מקרבינן אלא מן הארץ משום דכתיב קרא כי תבאו אל הארץ דבביאה בארץ הכתוב מדבר ומאי דהביא רבינו ז"ל ראי' ממאי דכתיב עומר ראשית קצירכם אל הכהן ארישא דקרא הוא סמיך דכתיב כי תבאו אל הארץ וכן מבואר בסמ"ג סי' קצ"ט עכ"ל. אבל לפע"ד נראה דהרמב"ם סובר כיון דחדש אסור מה"ת אף בחו"ל א"כ ע"כ כי תבאו לזמן ביאה הוא דאתי. והא דאין מביאין עומר מחו"ל הוא מטעם דכתיב קצירכם. וגם מטעם זה ס"ל לחבריא דר"כ דמה שהביא שליש ביד הנכרי קודם שבאו לארץ פסול להבאת העומר כיון שהי' קנויה להם לפירות או אף לחפור בו שו"מ יש קנין להנכרי להפקיע מקדושתה והוה כחו"ל. אבל קציר נכרי אין זה פסול בפ"ע. לפי"ז י"ל מה שלא הביא הרמב"ם דין זה דמה שגדל ביד הנכרי פסול להבאת העומר משום דהרמב"ם סמך עצמו על מה שביאר בה' תרומות פ"א דמשם מוכח דמה שגדל ביד הנכרי לכו"ע יש קנין לפי"ד הכ"מ הללו. וכיון שיש קנין והוה כחו"ל א"כ ממילא פסול להבאת העומר. וא"צ להזכיר זאת בפירוש כיון דכבר ביאר הרמב"ם להדיא דאין מביאין מחו"ל. אבל אין דעתי נוחה מזה דאכתי הו"ל להרמב"ם להביא היכא דהביא שליש ביד הנכרי פסול להבאת העומר דכן מוכח מדברי הגמרא דר"ה. וזה א"א להוכיח ממה שביאר בה' תרומות. ושיטת הכ"מ צע"ג

אבל זה ודאי מוכח מדברי הרמב"ם דהיכא דגוף השדה הוא של ישראל והנכרי הוא אריס אצלו או אפי' קבלן מיתר להבאת העומר ואינו פסול משום קציר נכרי. וממילא אסור לקצור קודם העומר דלא כשיטת האחרונים שהבאתי למעלה בסי' י' דס"ל דגם עד שבאו ישראל לארץ היו שייכין כל הפירות לישראל משום דירושה היא להם מאבותיהם אך העכו"ם היו דינם כאריסין אצל הישראל מ"מ פסול להבאת העומר משום קצירך ולא קציר נכרי. ולפי"ד ע"כ צריך לחלק בין דגנך ולא דגן נכרי למ"ד יש קנין ובין קצירך ולא קציר נכרי. דגבי דגנך תלוי בגוף הקרקע אם היא של הישראל או של העכו"ם ועל הגידולין לא איכפת לן כלל אם הם של ישראל או של נכרי. אבל גבי קצירכם העיקר תלוי בהגידולין אם הם של ישראל או של עכו"ם. וכן דעת הגאון בעל ש"א להדיא. אבל לפי"ד תשאר קושיא חמורה על הרמב"ם דאמאי לא הביא דין זה דקציר נכרי פסול להבאת העומר אף בכה"ג היינו היכא שהעכו"ם הוא אריס וכ"ש קבלן דפסול להבאת העומר. אלא ודאי כדברינו דהרמב"ם מפרש דהא דס"ל לחבריא דר"כ דקציר נכרי פסול להבאת העומר הוא דוקא מטעם קנין ומפקיע את הארץ מקדושתה והוה כחו"ל. א"כ בכה"ג דלהעכו"ם אין להם קנין בקרקע רק אריסות וקבלנות בלבד כשר להבאת העומר ולדעת המבי"ט אפי' היכא דהעכו"ם קנה קנין גמור כיון דאנן קיי"ל דאין קנין כשר להבאת העומר. ואף לפי"ד הכ"מ נראה דאם מכר ישראל להנכרי את השדה לפירות מ"מ לפי מאי דקיי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא מיקרי קציר נכרי וכשר להבאת העומר. והא דס"ל לחבריא דר"כ דפסול להבאת העומר מה שגדל ביד הנכרי עד שכבשו ישראל משום דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי. או נאמר דהי' קנוי להם גם לחפור בה בשו"מ. ולפ"ד נראה ברור דלענין תו"מ דאם מכר ישראל לנכרי שדהו לפירות בלבד אפי' למ"ד יש קנין מ"מ חייבת בתו"מ ולא נפקע מקדושתה מחמת קנין פירות כיון דאנן קיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ומכירה לפירות דמי לקבלן. וא"כ ה"ה לענין קציר נכרי להבאת העומר דלא מסתברא לחלק בין קצירך ולא קציר נכרי לבין דגנך ולא דגן נכרי למ"ד יש קנין: סימן יג

עוד יש לחקור בזה לפי משב"ל סוגיא דמנחות (ה) דמשם מוכח להדיא לפ"ד דרב אחא בר אבא דפריך לרב אשי ס"ל בפשיטות דאי חדש בחו"ל אסור מה"ת מביאין העומר אף