מלבושי יום טוב חלק ב רכז

מיני' תמן עד שלא נכנסין לה למפרע ירשו כו' עכ"ל. ואין פירושו כמו שנראה לכאורה דר"ע לא ס"ל דא"י ירושה להם מאבותיהם ולמפרע זכו. דז"א דהא זה מילתא דפסיקא לן בכמה מקומות דא"י מוחזקת היא מיד אבותיהם מדנטלו בנות צלפחד חלק בכורה. אלא נראה דר' יוסי דתמה על ר"ע ס"ל דישראל זכו למפרע הקרקע והפירות רק העכו"ם היו דינם כאריסין כמו שהבאתי לעיל שיטת האחרונים בדברי התוס' דר"ה. אבל ר"ע ס"ל אף שגוף הקרקע וכל האילנות המחוברין נתן הקב"ה לישראל וזכו בה למפרע מימות אברהם. אבל שייר עדיין זכות להעכו"ם בהקרקע שכל הפירות שיגדלו בה עד שיבואו ישראל לארץ יהי' שייך להעכו"ם. לכך שפיר הביא ר"ע ראי' מהקמחין וסלתות שמצאו בעת בואם לארץ וחייבין בחלה אף דגדלו ברשות העכו"ם. ואפשר אף למ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי תו"מ היינו דוקא אח"כ שכבשו אותה ונתקדשה אין כח ביד ישראל למוכרה ולהפקיע מקדושתה. אבל קודם שכבשוה כיון ששייר הקב"ה זכות בקרקע דכל הפירות שייכין להם לכ"ע יש קנין לעכו"ם להפקיע מקדושתה. ולכך אמרינן בר"ה שם מה שגדלה ביד נכרי פסולה להבאת העומר בפשיטות אף דאנן קיי"ל דאין קנין. דלפע"ד נראה ברור דלמ"ד אין קנין ודאי אף שגדל ביד הנכרי אינו פסול לקצירת העומר מטעם קצירך ולא קציר נכרי. כמו דלגבי תרומות ומעשרות אמרינן אע"ג דכתיב דגנך מ"מ מה שגדל ביד הנכרי חייב בתו"מ. ה"ה גבי הבאת העומר כיון דאין קנין אין אנו יכולין למעטן מקצירך. ובזה ניחא מה דהשמיט הרמב"ם דין זה דקציר נכרי פסול להבאת העומר. משום דהרמב"ם פסק כמ"ד אין קנין. ודוקא מה שגדל ביד הנכרי קודם שכבשו הוא דפסול להבאת העומר. (אך לפי"ד הכ"מ דס"ל דדוקא אם חזר ולקח ישראל ממנו הוא דאין קנין. אבל בעודו ביד הנכרי לכ"ע יש קנין עדיין צ"ע דברי הרמב"ם אמאי השמיט דפסול קציר נכרי בעודו ביד העכו"ם.) כן לענין חלה מיקרי גידולי פטור מה שגדלו קודם שכבשוה. אך מה שחייבה התורה להפריש חלה מיד שבאו לארץ משום דגדולי חו"ל משבאו לארץ חייב בחלה. כן הוא סברת ר"ע. וחבריא דרב כהנא ע"כ כר"ע ס"ל. דלר"י כיון דס"ל דעכו"ם אין דינם אלא כאריסין א"כ לא מצי לממעטינן מקצירך ולא קציר נכרי כמשב"ל

אבל לאחר העיון אפשר לומר דכ"ע ס"ל דעד שבאו ישראל לארץ היו שייכין כל הפירות להעכו"ם. והא דס"ל לר"י דאף קודם שכבשוה נמי דינה כא"י משום דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ מיד שזכו ישראל בגוף הקרקע מימות אברהם דינה כא"י ולא כחו"ל ואף שהעכו"ם יש להם קנין פירות אינם מפקיעין מקדושתה ואיכא למימר דר"ע ור"י פליגי בזה אם קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא. ועוד איכא למימר דגם ר"ע ס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אך דס"ל דקודם שבאו ישראל לארץ הי' להנכרי רשות אף לחפור בורות שיחין ומערות א"כ זה מיקרי קנין הגוף. והא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הוא דוקא היכא דמוכר לו הפירות בלבד ואין לו בה רשות לחפור בורות שיחין ומערות וכן המוכר בזמן שהיובל נוהג אין להקונה רשות לחפור בשו"מ כמו שמפורש בירושלמי דגיטין סוף פ' השולח [אף שבדברי הראב"ד וה"ה בה' מכירה פ' כ"ג ה"ו מבואר שם דאינו כן וס"ל דאף בזמן שהיובל נוהג עושה בה כל חפצו. אבל באמת כבר תמה ע"ד המל"מ פי"א ה' שמיטה ויובל מדברי הירושלמי הנ"ל. ומה שתירץ ע"ז הבעל מרכבת המשנה ח"ג וז"ל ולק"מ דלחפור בשו"מ לקלקל הקרקע אינו רשאי הלוקח לזמן או בשעת היובל ומ"מ קנה קרקע תוך הזמן לבנות ולהרוס ולעשות כאדם העושה בשלו בדבר שאין קלקול כמו לחפור באר מים ולהרוס ע"מ לבנות במקומו על תואר אחר וזה פשוט עכ"ל, לפע"ד דבריהם אינם סובלים זאת כלל. דהא כתבו להדיא דעושה בה כל חפצו אלמא דרשאי אף לקלקל וחופר בה בשו"מ כמו קונה קנין עולם. ודבריהם צע"ג.] ור"י ס"ל דמיד שנתנה הארץ לאברהם לא הי' לעכו"ם רשות לחפור בה בשו"מ לכך ס"ל דבקנין פירות לבד אין מפקיעין מקדושתה. ור"א דס"ל בגיטין (מז.) דאין לעכו"ם רשות לחפור בשו"מ מ"מ ס"ל דיש קנין לעכו"ם להפקיע מיד תו"מ ע"כ ס"ל כר"י רבו דקנין פירות כקנין הגוף דמי. אבל למ"ד דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כל היכא דקנה העכו"ם רק לקנין פירות בלבד. אין קנין לעכו"ם להפקיע מקדושתה לכ"ע ואף לפי"ז ע"כ צ"ל דחבריא דר"כ כר"ע ס"ל מטעם שב"ל: סימן יא

וראיתי להגאון בעל משכנות יעקב שמוכיח מהירושלמי דס"ל דחדש בחו"ל לאו מה"ת ומפרש דהא דהביא שם בחלה מאי דבעי ר' יונה קומי דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש. האיך שייך שם דברי ר' יונה לשאול לענין חדש. אע"כ משום דשייך זה למעלה דר' ירמיה השיב לו דלכך אסור משום דא"י היא ירושה למפרע כמו שתמה ר' יוסי לכך אסורה משום חדש יעו"ש בדבריו מה שהאריך בזה. לפע"ד אין דבריו מוכרחין כלל ואדרבה נראה דלכך שייך הך איבעי' דר' יונה מר' ירמיה הכא משום דר"ע ס"ל דעד שבאו ישראל לארץ היה דין א"י כחו"ל משום שעדיין לא זכו בפירות. לכך איבעי' לו האיך הדין לענין חדש ואף אם חדש דחו"ל אסור מ"מ איכא למימר דדוקא חדש דחו"ל אסור משום דמביאין העומר ממנו. אבל פירות דעכו"ם כיון שאין מביאין העומר ממנו משום קצירך ולא קציר נכרי איכא למימר דאינו אסור משום חדש. והשיב לו דאף דאין מביאין העומר ממנו מ"מ משום חדש אסור. אבל לדברי ר"י כיון דס"ל דאף דשייך הפירות לעכו"ם מ"מ אין מפקיעין מקדושת הארץ. א"כ ליכא למעוטי מקצירך ולא קציר נכרי כמו דלא ממעטינן מדגנך ולא דגן נכרי למ"ד אין קנין. א"כ לא שייך הך איבעי' כלל. וזה א"א לומר דבאמת דלכך השיב לו דאסור משום חדש משום דס"ל כר"י. דהא ר' ירמיה הביא בגמרא דידן מה דשאלו חבריא דר"כ ומאי דהשיב לו נראה דס"ל ג"כ כדבריהם. ודבריהם ע"כ כר"ע אזלי ולפי"ז יש להוכיח מדבריהם דס"ל דלר"ע מביאין העומר מחו"ל מדפסלו להבאת העומר מה שהביא שליש ביד נכרי רק מטעם קציר נכרי ולא מטעם חו"ל ע"כ דס"ל דחו"ל כשר להבאת העומר וכן יש להוכיח מדברי הירושלמי ממה דהשיב לו דאסור משום חדש אף מה שגדלו מקודם שבאו לארץ דחדש נוהג אף בחו"ל

וע"כ צריך לפרש לפי"ז דמה דמשני שם דאכלו ישראל מצה בליל פסח ממה שהיו תגרי עכו"ם מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמר בתורה לאחר ירושה וישיבה הוא חד תירוצא. וכמו שפירשו הגר"א והש"א דלר' ישמעאל חדש דחו"ל מותר לכך אכלו מה שתגרי עכו"ם מכרו להם מחוץ לארץ. אולם לפי"ז צריך להבין מה הוצרך הירושלמי לומר מה שהיו תגרי עכו"ם מוכרין להם. כיון דלר"י הי' מותר אז כל חדש. אך אפשר לומר דמוכרח לתרץ מה שתגרי עכו"ם מוכרין להם משום דאכתי קשה לר' ישמעאל האיך אכלו מצה בפסח שתיכף לאחר י"ד שנים דאז נאסר להם חדש. ואין לומר דאכלו משל אשתקד משום דשל אשתקד נמי אסור כ"ז שלא הביאו העומר. וכן כתב הר"ש ופי' מה דקאמר אפי' חטין בעליה היינו משל אשתקד [ואף דלפי מה שפירשנו לעיל דברי הירושלמי אין דברי הר"ש מוכרחין. מ"מ נראה כן מדלא משני דאכלו מדאשתקד. ודוחק לומר שא"א להכיר בין חדש לישן] וכן מצאתי להגאון בעל ש"א בקונטרסו חובת קרקע דפי' כן. אך עדיין לא נחה דעתי מזה דמ"מ קשה דלמה הוצרך לומר לדברי ר' ישמעאל מה שתגרי עכו"ם מוכרין להם. דבשלמא אי אמרינן דחדש נאסר מיד שבאו ישראל לארץ ואף חדש דחו"ל נמי אסור א"כ אין חדש תלוי כלל בקדושת הארץ והתורה אסרה כל תבואות שבעולם עד שיקריבו העומר שפיר הקשה האיך אכלו ישראל מצה בליל פסח. אבל לדברי ר' ישמעאל דעד י"ד