מלבושי יום טוב חלק ב רטז

רב. ויותר קשה להבין לכאורה דברי הברייתא גופא דקאמר אי בבואכם יכול אפי' משנכנסו שנים שלשה מרגלים ת"ל בבואכם ביאת כולכם כו'. דמעיקרא קאמר הברייתא כיון דשני הקרא לכתוב בבואכם ולא כתיב כי תבאו כמו דכתיב בכל מקום אמרינן דמשמע ביאת מקצתכם ואח"כ קאמר ת"ל בבואכם ביאת כולכם אמרתי. ע"כ נ"ל ברור דבברייתא שם אחר ת"ל בבואכם חסר תיבת וגו' וסמך אסיפא דקרא דכתיב אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה ולא כתיב אל הארץ אשר אני נותן לכם כמו דכתיב בכ"מ. א"כ א"א לומר דבבואכם אתא לגלות דאף בביאת מקצת חייב בחלה דמלישנא דקרא אשר אני מביא אתכם משמע דוקא דלאחר ביאת כולכם חייב בחלה ולא בביאת מקצת [אח"כ מצאתי בחידושי הש"ס להגאון ר"י פיק שכתב ג"כ דחסר בגמרא תיבת וגו' יעו"ש. ונהנתי שכוונתי ת"ל לדעתו הרחבה. אך הוא ז"ל לא ביאר הדברים כלל]. והשתא א"ש מה שלמד ר"ה בדר"י מהך ברייתא דלא כדברי רבנן דבי רב. דלפי דבריהם עדיין תקשי למה שני הקרא לכתוב בבואכם וצריך לגלות בסיפא דקרא אשר אני מביא אתכם שמה דלא אתי למטעי דהאי בבואכם אתא לגלות דאף בשנים שלשה מרגלים נמי חייב בחלה. לכתוב כי תבאו כמו דכתיב בכ"מ. בשלמא לפי דברי ר' ישמעאל דסובר דבכ"מ דכתיב כי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע ניחא מה דכתיב כאן בבואכם ללמדך דחלה נתחייבו מיד שנכנסו לארץ אף קודם כבוש וחלוק כמו דדריש בספרי דמשונה ביאה זו דכתיב בבואכם ללמדך דנתחייבו מיד. אבל לדידן דס"ל דאף בכ"מ דכתיב כי תבאו נמי משמע מיד. א"כ קשה למה לא כתיב גבי חלה נמי כי תבאו אלא ע"כ האי בבואכם וסיפא דקרא דאתי לגלות דבעי דוקא ביאת כולם ולא ביאת מקצת בא ללמדנו דא"י לא נתקדשה לענין חלה אלא דוקא ע"י ביאת כולם. ולמאי נ"מ בימי יהושע הא בימי יהושע ודאי כולהו סליק ומזה אנו למדין דבחלה אף דנהגא קודם כבוש וחלוק נמי בטלה הקדושה לאחר שגלו וצריכא קדושה שניה ודוקא ע"י ביאת כולם. ולכך הוצרך הקרא ללמדנו דקדושת חלה בעי דוקא בביאת כולם ולא בביאת מקצת. וזהו כוונת ר"ה בדר"י דקאמר דהא כי אסקינהו בימי עזרא הא לאו כולהו סליק. והא מוכח מהברייתא דחלה בעי קדושה שניה ובביאת כולם דאל"כ אמאי שני קרא לכתוב בבואכם ולא כתיב כי תבאו

ולפי מש"ב יוצא לנו דדוקא לענין חלה פליג ר"ה בדר"י ארבנן דבי רב דאף דנהגא חלה בשבע שכבשו ושבע שחלקו מ"מ חלה בזה"ז דרבנן משום דגלי קרא דבבואכם דבעי קדושה שניה ובביאת כולם. אבל לענין ערלה וחדש למאן דס"ל דחדש נהגא מיד שבאו לארץ גם ר"ה בדר"י מודה לסברת רבנן דבי רב כיון דנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו אף קודם הכבוש לא בטלה הקדושה אף בזה"ז. עוד יוצא לנו לפי מש"ב דדוקא לרבנן דס"ל דכי תבאו נמי משמע מיד לפי דבריהם מוכרח לומר דחלה בזה"ז דרבנן דאל"כ אמאי שני קרא לכתוב בבואכם. אבל לפ"ד ר"י דס"ל דכי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע א"כ לא קשה אמאי שני הקרא לכתוב בבואכם וכמש"ב א"כ לדידי' ודאי נשאר הסברא כמו דסברי רבנן דבי רב דכיון דנהגו מיד כשנכנסו לארץ אף קודם הכבוש גם בזה"ז הוא דאורייתא. ע"כ נ"ל דבזה פליגי הברייתות דהביא שם הגמרא מקודם דחדא ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן וחלה דאורייתא. וחדא ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא וחלה דרבנן משום דהברייתא דס"ל חלה דאורייתא ס"ל כר"י והברייתא דס"ל חלה דרבנן ס"ל כרבנן: סימן ג

וראיתי להגאון בעל נוב"י בהצל"ח לברכות שהסכים ג"כ לדברי המל"מ הנ"ל ומיישב בזה דברי הרי"ף שם דכתב סתמא צלף של ערלה זורק את האביונית ואוכל את הקפריסין ואינו מחלק בין א"י לחו"ל. וכתב שם עוד בזה דאפי' לדברי הרמב"ם דסובר דקדושת עזרא לא בטלה והוה כלאים בזה"ז דאורייתא. מ"מ ערלה הוא מדרבנן. דהא דעת הרמב"ם הוא דכל היכא דכתיב כי תבאו ביאת כולכם משמע. ולכך תרומה אפי' בימי עזרא לא הוה אלא מדרבנן כמש"כ הרמב"ם בפ"א דתרומות הכ"ו. א"כ גבי ערלה נמי הא כתיב כי תבאו אף בימי עזרא לא נהגא ערלה בא"י רק מהלמ"מ בלבד. לכך פסק שפיר דצלף אוכל הקפריסין ולא חילק בין א"י לחו"ל עכת"ד. ונפלאתי על גאונו האיך רצה לומר דבר זר כזה בדברי הרמב"ם דלפי דעתו צ"ל ע"כ דתחלת דברי הרמב"ם וסוף דבריו מיירי בזמן שיחזור בהמ"ק למקומו בב"י. ואיך אפשר לומר דהמציעתא של הרמב"ם דפסק דצלף של ערלה זורק האביונית ואוכל את הקפריסין איירי לאחר שגלו מבית ראשון עד שיבנה בהמ"ק בב"י. דז"ל הרמב"ם בה' מ"ש ונ"ר פ"י ה"ב. נטע שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי עכ"ל. והנה בירושלמי פליגי ר' יונה ור' יוסי אליבא דר' יוחנן דר' יונה סובר דעיקר ערלה מיבעיא לר' יוחנן אם נטע שנה ראשונה לסייג אם יש לו אח"כ ערלה או לא. ור' יוסי ס"ל דזה פשוט דיש לו ערלה אלא דמיבעיא לו לענין רבעי אם מקצת ערלה מחייב ברבעי או לא יעו"ש. והרמב"ם פסק הכל להחמיר דבערלה לא בעי כל השלש שנים אלא דאף אם נטע שנה ראשונה לסייג ואח"כ חשב למאכל נמי חייב. וכן פסק לענין רבעי להחמיר. ואם איתא דהא דסובר הרמב"ם גבי צלף דזורק האביונית ואוכל הקפריסין הוא מטעם הגאון הנ"ל דבזה"ז דין דא"י כמו בחו"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. ואמאי לא פסק לכה"פ לענין רבעי שלא יהא מקצת ערלה מחייב ברבעי כיון דר"י מספקא לי' בזה דהא ספיקא להקל. וע"כ צ"ל דקאי כשיבנה ביהמ"ק בב"י. וכן בהא דמחלק שם בנוטע לרבים בין ארץ לחו"ל ע"כ צ"ל הטעם כמש"כ הגאון הנ"ל בעצמו שם משום דפליגי בזה ר"י וחכמים בפ"ק דערלה ולכך הקיל הרמב"ם בחו"ל דכל המקיל כו' והחמיר בארץ. וע"כ צ"ל דקאי על זמן שיבנה בהמ"ק בב"י שדחק שם הגאון הנ"ל. והמציעתא בדין צלף של ערלה דפסק דזורק אביונית כו' ע"כ איירי לפ"ד קודם שיבנה בהמ"ק. והוא דבר זר ורחוק לומר בדעת הרמב"ם כן. והאמת בדעת הרי"ף והרמב"ם דפסקו אביונית כו' ואינם מחלקים בין א"י ובין חו"ל הוא כמש"כ הגר"א ז"ל בה' ערלה סי' רצ"ד אות י"א דפסקי כמר בר רב אשי שם ואמרינן ר"ע במקום ר"א עבדינן כותי' לא משום דמיקל אלא משום דהלכה כמותו. ובזה מתורץ קושית התוס' שם ד"ה והלכתא יעו"ש. וכן הסכים הפ"ח באו"ח סי' ר"ב לדברי הרי"ף והרמב"ם מטעם זה

ומה שכתב הגאון הנ"ל דהא גבי ערלה נמי כתיב כי תבאו וא"כ צריך להיות דינו כמו תרומה דלפ"ד הרמב"ם צריך דוקא ביאת כולכם. כבר הבאתי למעלה בסי' א' דגאון אחד הקשה זאת להמהרי"ט. אך זה פסיקא להו דערלה נוהגת בזה"ז בא"י מה"ת. והמהרי"ט השיב לו כיון דערלה אינה תלויה בארץ ונוהגת גם בחו"ל ע"כ א"א לומר דכי תבאו קאי על ביאת כולם. אלא דקאי על זמן ביאה. וכבר כתבתי למעלה דדברי המהרי"ט הללו דכתב דערלה אינה תלויה בארץ תמוהים מאד. דהא זה רק דעת השאלתות והבה"ג דס"ל דהלכה גילה לן דערלה אסורה בחו"ל כמו בארץ והקרא דכי תבאו קאי רק לגלות על זמן ביאה לחוד דהיכא דנטע קודם שכבש מותר וא"כ ערלה אינה תלויה בארץ. ולפי דבריהם שפיר משני המהרי"ט. אמנם לפ"ד הרמב"ם ושארי הפוסקים דס"ל דאין לוקין רק על ערלה דארץ משום דאסורה מקרא דכי תבאו. אבל על ערלה דחו"ל אין לוקין עלי' משום שאינה אסורה רק מהלכה בלבד א"כ ערלה נמי תלויה בארץ היינו לענין לוקין עלי'. ולפי"ז הדרא קושית הגאון השואל לדוכתה דאמאי לא נימא דגם גבי ערלה כיון דכתיב כי תבאו בעי דוקא ביאת כולם וא"כ אף בזמן עזרא דלא הי' ביאת כולם אינה אסורה בא"י רק מהלכה בלבד ואין לוקין עלי'. ומזה יש להוכיח דע"כ צריך לומר כמו שב"ל דשאני ערלה כיון דנהוג קודם כבוש וחלוק