מלבושי יום טוב חלק ב ריג

כה:) מר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דשייף לה לברתי' בגוהרקי דערלה א"ל אימר דאמרי רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור כו' איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאה קא עבדינא והם היו בחו"ל אלמא דערלה דחו"ל אסורה בהנאה. אך עפ"י הדחק יש לישב ולומר דהתוס' רי"ד והריא"ז ס"ל דסיכה כשתיה אף בכל דבר ולא בשמן בלבד וצ"ע. והגאון בעל כפות תמרים הביא ג"כ ראי' ברורה דערלה דחו"ל אסורה אף בהנאה (מע"ז כ"ב.) דאמרינן שם רב גביהה מבי כתיל אמר הנהו שתילי דערלה הוי עכו"ם אכיל שני דערלה וישראל שני דהתירא אתי לקמי' דרבא שרא להו כו' ורבינא סיועי סייעיה מברייתא יעו"ש. אלמא דס"ל דערלה דחו"ל אסורה בהנאה. וכן דעת כמעט כל הראשונים דערלה דחו"ל אסורה בהנאה ודעת התוס' רי"ד והריא"ז שנמשך אחריו הוא דעת יחידאה. ונראה דאפי' לפי"ד היראים בסי' קפ"ד והר"ן סוף פ"ק דקדושין דפסקו דמותר לספוקי אהדדי מ"מ ס"ל דערלה דחו"ל אסורה בהנאה ומה דמותר לספוקי הם מפרשים דלוקט משל ערלה של חבירו ונותן לחבירו וחבירו לא ידע שזהו ערלה ויאכל. אבל ללקוט ערלה שלו וליתן לחבירו ודאי דאסור כיון דאסורה בהנאה ואפי' אם נותן לו מתנת חנם נמי אסור כיון שחבירו יחזיק לו טובה בעד זה. ונראה דגם משל חבירו דמותר לספק לו הוא דוקא באופן שלא יוודע לחבירו אח"כ שספק משל ערלה כדי שלא יחזיק לו טובה בעד זה. ובאופן זה אמר לוי לשמואל לספק לו והוא לא ידע מזה אח"כ. ועדיין צ"ע בזה. ונפלאתי על המג"א סי' תרמ"ט סק"כ שסומך על דעת הש"ג לענין אתרוג של ערלה דחו"ל כיון שכמעט כל הראשונים חולקין ע"ז. ובפרט שיש ראיות ברורות מדברי הגמרא דערלה דחו"ל אסורה בהנאה וכמש"ב

ולענין מה שנסתפקנו אם ערלה דחו"ל מחוייב לשורפה או לא, נראה דזה תלוי במחלוקת הראשונים שבארנו למעלה. דלפי"ד השאלתות והבה"ג ודאי דטעון שריפה כיון דהלכה באה לגלות על הקרא ודינה לכל דבר כמו ערלה דא"י. רק לענין ספיקא גלה לן ההלכה להדיא להקל בה א"כ לענין שריפה דינה כמו ערלה דא"י. אבל לפ"ד הראשונים דס"ל דאינה אסורה אלא מהלכה לבד מסתברי למימר דדוקא ערלה דא"י טעון שריפה משום דילפינן בהקישא מכלאים כמו שפירש"י בסוף תמורה. אבל ערלה דחו"ל כיון דאינה אסורה אלא מהלכה לבד אין מצותה בשריפה ולא ילפינן מכלאים. ואפשר לומר דבסברא זו פליגי שם רש"י והתוס' דהא מדברי רש"י במתני' נראה דערלה ותרומה טמאה הוא הפסול רק משום דבעי לכם ולא משום כתותי מכתת שיעורא. ועיין בכפות תמרים שעמד שם בזה. ומיישב דרש"י מיירי בערלה דחו"ל דלא בעי שריפה. [ולענין תרומה טמאה נוכל לומר דרש"י אזיל לשיטתי' דס"ל דהשבתתו בכל דבר כמ"ש (פסחים מו.) א"נ כמש"כ התוס' רי"ד בסוכה שם כיון דמותר ליהנות בשעת ביעורו לא שייך למימר כתותי מכתת שיעורא] אבל התוס' ע"כ דס"ל דגם ערלה דחו"ל נמי בעי שריפה מדהוצרכו לדחוק דלא נחלקו בהני טעמי לענין ערלה כלל. ולא פירשו דנ"מ לענין ערלה דחו"ל ע"כ דס"ל דגם ערלה דחו"ל דינה בשריפה כדעת השאלתות והבה"ג דערלה דחו"ל דינה לכל דבר כערלה דא"י. וראיתי להגאון בעל פנ"י (בברכות לו.) דכתב מדקאמר זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין מוכח דערלה דחו"ל לא בעי שריפה דמשמע לי' שהשליכם במקום הפקר ולא שרפם אבל באמת אין זה מוכרח כלל דאיכא למימר דזרקו את האביונות היינו בשעת אכילה זרקם למקום אחר אבל אח"כ שרפם: סימן ב

שאלה מי שאבל ערלה דא"י בזה"ז ולפי דעת הראשונים דעל ערלה דחו"ל אין לוקין עליה. אם חייב מלקות על ערלה דא"י בזה"ז לפי דעת הפוסקים דס"ל דקדושת עזרא בטלה בזה"ז. ונ"מ לענין פסול עדות. וכן אם יש להקל בספק ערלה לפי דבריהם בזה"ז. וכן אם מחויב לשורפה ערלה דא"י בזה"ז אי אמרינן דערלה דח"ל אינו מחויב לשורפה כפי משב"ל

תשובה הנה הגאון בעל מל"מ בהמ"א פ"י הי"א כתב וז"ל אליבא דמאן דאית לי' דתרומה בזה"ז דרבנן משום דקדושתה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא וס"ל ג"כ דעזרא לא קדש לעתיד. כלאי הכרם בזה"ז אף בא"י אין איסורו כ"א מדרבנן דכי היכא דבטלה קדושת הארץ לגבי תרומה ה"נ בטלה לגבי כלאי הכרם כ"כ התוס' בפ' (הערל פא.) ד"ה מאי יעו"ש. ונראה דה"ה לחדש אליבא דמאן דאית לי' דחדש בחו"ל דרבנן דה"ה אף בא"י בזה"ז לא אסור כ"א מדרבנן וכן ערלה דקיי"ל בחו"ל ספיקא מותר משום דכך נאמרה הלמ"מ בזה"ז אף בא"י ספיקא מותר משום דבטלה קדושת הארץ עכ"ל. ולפע"ד נראה דאף בזה"ז ערלה בא"י ספיקא אסורה לכו"ע וכאשר אבאר בס"ד. ואם כי מי אנכי שאבוא לחלק ע"ד גאון כמרן המל"מ אבל תמכתי יתדותי מה שראיתי שגדולי האחרונים פסיקא להו דלא כדבריו. הנה הבאתי למעלה דברי החכם שהקשה להמהרי"ט והרי ערלה דכתיב כי תבאו ונוהג בזה"ז מה"ת. וע"כ כונתו דגם בזה"ז נוהג ערלה בא"י מה"ת וספיקא אסורה ואמאי לא נימא לדעת הרמב"ם כיון דכתיב כי תבאו ובעי ביאת כולכם וכיון דלא היה ביאת כולם אף בימי עזרא א"כ צריך להיות דין ערלה בא"י בזה"ז כמו ערלה דחו"ל דאינה אסורה אלא מהלכה בלבד וספיקא מותרת. אלמא דפסיקא לי' דזה משמע מן המשנה דגם בזה"ז ערלה בא"י ספיקא אסורה לכך הקשה מזה ע"ד הרמב"ם. והמהרי"ט הודה לו בזה רק שהשיב לו מטעם אחר כיון דערלה נוהגת גם בחו"ל א"כ ערלה אינה תלויה בארץ. ע"כ מוכרח לומר דכי תבאו קאי על זמן ביאה ולא דבעי ביאת כולם. ואע"ג דעדיין תלויה בארץ לענין ספיקא דבארץ ספיקא אסורה ובחו"ל ספיקא מותרת אף בספק הקרוב לודאי כמש"כ הר"ן בס"פ קמא דקדושין. מ"מ א"א לומר דקרא דכי תבאו קאי לענין ספיקא דבעי ביאת כולם כיון דהא דספיקא מותרת בחו"ל הוא רק מהלכה בלבד א"כ א"א לומר דקרא דכי תבאו קאי ע"ז

ולפע"ד נראה דאי אמרינן דערלה דחו"ל אסורה ג"כ מן הקרא משום דכי תבאו קאי על זמן ביאה. והא דספק ערלה דחו"ל מותרת משום שהיה הלמ"מ מפורש דבערלה דחו"ל ספיקא מותרת. ודאי א"א להקל בארץ בזה"ז בספק ערלה אף אם בטלה הקדושה ממנה. דהא סתם חו"ל לא מיקרי אלא מה שחוץ לגבול שכבשו עולי מצרים. אבל בארץ אף לאחר שבטלה הקדושה ממנה א"א ללמוד מהלמ"מ להקל בה כיון דהלמ"מ לא אמרה רק בחו"ל ספיקא מותרת א"כ מנ"ל ללמוד דגם בארץ לאחר שנתבטלה הקדושה ממנה ספיקא מותרת. ולפ"ז לפ"ד השאלתות והבה"ג שהבאתי למעלה דס"ל דערלה דחו"ל אסורה מן הקרא פשיטא דספק ערלה בא"י בזה"ז אסורה אפי' אי אמרינן דקדושת עזרא בטלה בזה"ז. ויותר נ"ל דאף לפ"ד הרמב"ם ושארי הראשונים שהבאתי למעלה דס"ל דערלה בחו"ל אינה אסורה אלא מהלכה בלבד ולא מן הקרא משום דהקרא לא קאי על ערלה דא"י משום דכתיב כי תבאו. ולפי"ז לכאורה היה אפשר לומר כדעת המל"מ דכיון דנתבטלה קדושת הארץ א"כ גם שם אסורה רק מהלכה בלבד. לכך גם בארץ ספיקא מותרת דהלכה הי' ודאה אסורה וספיקא מותרת א"כ מה שאסור מטעם הלכה ספיקא מותרת. אבל באמת לאחר העיון ז"א דלפע"ד נראה ברור דערלה גם בזה"ז בא"י אסורה מה"ת ולא מהלכה לבד וע"כ ספיקא אסורה. כיון דלכו"ע נהגא ערלה מיד שעברו ישראל את הירדן כדאיתא בתוספתא להדיא וכן איתא בירושלמי דערלה דגם ר' ישמעאל דס"ל דכ"מ דכתיב כי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע מ"מ מודה בערלה ובחלה דנהגו מיד שעברו את הירדן אף שעדיין לא כבשו. וכן איתא בספרא כי תבאו ונטעתם פרט לשנטעו כותים