מלבושי יום טוב חלק א צח

דקרבן קבעי אזהרה דמ"מ קשיא דרבא אדרבא כו' יעו"ש וכיון: דקרבן לא בעי אזהרה א"כ מסתבר יותר לומר לדעת הריב"א דגם בקונם מצה או סוכה לא לקי על לאו דלא יחל דברו והירושלמי דקאמר חייב כונתו שחייב קרבן ומגילוי הקרא דנדר לד' דחל על דבר מצוה אין ראי' דלוקה ע"ז דאיכא למימר דקרא אתי לאשמעי' דלא נימא דעשה דמצה וכה"ג דחי לל"ת ועשה דמוצא שפתיך. אף שאין עשה דוחה לל"ת ועשה מ"מ כיון דנדר איתא בשאלה ה"א דנדחית קמ"ל דלא דחי וא"כ לפי"ז איכא למימר לכאורה דמהרמב"ם דפסק בקונם מצה או סוכה דלוקין אין ראי' דפליג על הריב"א משום דהרמב"ם לא ס"ל הך סברא כיון דאיתא בשאלה קילא כמו שנראה מדבריו (סוף פ"ז מה' נזירות) דיהיב טעם דלהכי דחי עשה דתגלחת לעשה ול"ת דנזירות משום דימי חלוטו אינו עולה לו והעשה בטל מאליו. ולא כתב הטעם משום דנזיר איתא בשאלה [כמו שהשיג שם הראב"ד] ולדעתו צ"ל דהקרא דנדר לד' בא לאשמעינן דנדר חל על דבר מצוה להלקות עליו

אך קשה לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב הטעם דדחי עשה ול"ת דנזירות משום דימי חלוטו אינו עולה לו א"כ מאי טעמא הותר תגלחת הנתק בימי נזרו וכן פסק הרמב"ם (בפ"ח מה' טומאת צרעת ה"ג) ושם לא שייך טעם זה כמו שכתב המ"ל שם דימי הסגירו עולין לו ועיין במ"ל שם שכתב דלהכי איצטריך קרא דוהתגלח גבי נתק דמגילוח נזיר ומצורע לא הוה ידעינן משום דשם ליתא לעשה כמ"ש הרמב"ם א"כ צ"ע דלמה לי' להרמב"ם הטעם בנזיר ומצורע משום דימי חלוטו אינו עולה הא בגילוח דנתק ע"כ צ"ל הטעם דלהכי נדחי' עשה ול"ת דנזיר משום דאיתא בשאלה וא"ל דלהכי הוכרח הרמב"ם ליתן טעם אחר בנזיר ומצורע כדי שלא תקשה ל"ל קרא דגילוח הנזיר בנתק כמו שהקשה המ"ל לדעת הראב"ד ז"א דזה ודאי אי לאו קרא לא הוה ידעינן דמותר לגלח כיון דאין הגילוח מצוה אלא כדי לברר אם פשה הנגע וכמו שכתב שם המ"ל. ע"כ נ"ל לתרץ דעת הרמב"ם דהנה הגאון בעל אבני מלואים הקשה בתשו' (סי' כ"ב) דל"ל קרא דראשו גבי תגלחת מצורע כיון דכתיב והתגלח לרבות נזיר לתגלחת נתק שאינו אלא לסי' הפשיון כ"ש תגלחת המצורע והניח זה בצ"ע

ומחמת זה נ"ל לאמר כיון דתגלחת הנתק מרבינן מותהגלח בכל דבר שהוא מגלח. לא בעינן לא תער ולא כעין תער ולא בעינן גילוח מעיקרו כיון דלא בעינן לי' אלא משום סימנא בעלמא לידע אם פשה הנגע וא"כ אין בגילוח זה איסור דתער לא יעבור על ראשו שאינו אלא במעביר מעיקרו בתער או בכעין תער ואין צריך לדחות רק עשה דגדל פרע שער ראשו כמו שאמרו נזיר (לט:) תער אין לי אלא תער תלש כו' ת"ל קדוש יהי' כו' יעו"ש בתוס' דפירשו דאם לא תלש מעיקרו אינו אלא בעשה דגדל פרע כו' והא דאמר בת"כ אצל גילוח הנתק לפי שנאמר בנזיר ותער לא יעבור על ראשו יכול אפי' מנוגע כו' נראה דסמך אסיפא דקרא דמסיים קדוש יהי' גדל פרע גו' ולפי"ז ניחא הא דלא הזכיר הת"כ דגילוח הנתק דוחה הלאו דלא תקיפו [בשלמא הא דלא הזכיר פאת הזקן משום דבפאת הזקן אינו חייב אלא בתער ממש ובנתק ודאי דלא בעינן תער אבל פאת הראש הא לפי שיטת הרבה ראשונים חייב אף בכעין תער ה"ל להת"כ למילף מקרא דוהתגלח דדחי גילוח הנתק את לאו דלא תקיפו] משום דגילוח הנתק לא בעינן אף כעין תער וכיון דהכא אינו דוחה גילוח הנתק אלא עשה דנזיר שפיר ניחא הא דבעינן קרא דראשו גבי תגלחת מצורע משום דהתם אשמעינן הקרא דדחי לאו ועשה דנזיר ובזה מיושב ג"כ הרמב"ם דצריך טעמא אחרינא גבי נזיר ומצורע ולא סגי לי' בטעמא משום דאיתא בשאלה אע"ג דגבי גלוח הנתק ע"כ טעמא הוא משום דאיתא בשאלה שאני התם דאינו נדחית אלא עשה דנזיר לבד ורק משום דמאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה סגי בטעמא משום דאיתא בשאלה דלכך קילא האי עשה מהאי עשה אבל גבי לאו ועשה לא סגי בטעמא דאיתא בשאלה שיודחו מפני עשה אחריתא. לכך הוכרח הרמב"ם לומר כיון דימי חלוטו אינו עולה לו ליכא עשה דקדוש יהי' וגו'

אולם מפורש הראב"ד על ת"כ פ' תזריע דכתב שם וז"ל והתגלח אעפ"י שהוא נזיר דקיי"ל דנזיר שגילח בתוך ימי נזירותו בין בתער בין במספרים בין בכל דבר חייב דכתיב לא יעבור לרבות כל המעבירים עכ"ל נראה דס"ל דגם בגילוח הנתק צריכין דוקא מעביר מעיקרו דאי לאו הכי אין כאן לאו דלא יעבור. ואם נאמר דהרמב"ם לא פליג על הראב"ד בזה ע"כ צ"ל דגם הרמב"ם מודה דאפי' לאו ועשה כיון דאיתא בשאלה נמי נדחי' מפני עשה אחריתא. ולהכי ניחא גבי גלוח הנתק והא דקאמר הרמב"ם טעם אחר גבי נזיר ומצורע הוא משום דקשיא לי' הא בנזירות שמשון דליתא בשאלה כמו דאמרינן במכות (כב.) ואפ"ה מגלח אם הוא מצורע להכי הוכרח לומר הטעם משום דאין כאן עשה ולפי"ז כיון דהרמב"ם ג"כ סובר הטעם משום דאיתא בשאלה קילא א"כ איכא למימר דהקרא דנדר לד' לא גילה לן על חיוב מלקות. וע"כ הרמב"ם ז"ל דסובר דלוקין בהא דקונם סוכה ומצה עלי ע"כ אינו סובר כהריב"א ז"ל

ועוד אפי' אם נאמר דהרמב"ם לא ס"ל הטעם משום דאיתא בשאלה קילא אפ"ה אין ראיה מהקרא דנדר לד' שחייבין מלקות והא דצריך הקרא דלד' הוא משום דאי לאו קרא הוה דרשינן מלא יחל דברו דמיחל הוא בחפצי שמים אף גבי נדר כמו דדרשינן לא יחל דברו דגבי שבועה דמיחל הוא בחפצי שמים להכי אשמעינן קרא דגבי נדר חל הנדר ואינו מיחל

אבל אח"כ התבוננתי בזה ונראה דהדחי' של שעה"מ גבי נדר הוא נכון דאף דאיצטריך קרא דלד' לאשמעינן דחל הנדר ואסור לקיים המצוה מ"מ שפיר שמעינן דחייב ג"כ אלאו דלא יחל אפי' לדעת הריב"א כיון דבקרא דנדר לה' כתיב אח"כ לא יחל דברו ה"ל כאלו כתיב בהדיא דהלאו אינו נדחית מפני העשה אכן אם יש להביא ראיה דהרמב"ם אינו סובר כדעת הריב"א הוא מדין שבועה דכתב הרמב"ם (בה' שבועות פ"ה הי"ח) נשבע שלא יאכל מצה שנה או שתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי עכ"ל ופשטיות הלשון של חייב משום שבועת ביטוי משמע דחייב ככל שבועת ביטוי וחייב על זדונו מלקות ועל שגגתו קרבן ולא אמרינן דאתי עשה ודחי לל"ת ואינו לוקה ואין לדחות ולומר כיון דהקרא גלי לן בנדר לה' דהעשה אינו דוחה ללאו ולוקה ה"ה בשבועה היכא דחל דהיינו ע"י כולל ז"א דהא הקרא דלא יחל דברו אבל מיחל הוא בחפצי שמים מגלי לן דהקרא דלה' קאי על שלפניו היינו נדר ולא על שלאחריו דהיינו שבועה וא"כ מהיכי תיתי לומר דהיכא דחל השבועה דהיינו ע"י כולל לא תדחה הלאו ולפי"ז ודאי דאינו לוקה לדעת הריב"א והירושלמי בארתי לעיל דקאי לענין חיוב קרבן על שבועת ביטוי ועוד עיינתי בירושלמי גופא ואינו כתוב שם לשון חייב אלא אסור לאכול וא"כ איכא למימר שפיר דלדעת הריב"א אין בזה אלא איסור בלבד

אך י"ל דאף דהקרא דלה' לא קאי על שבועה מ"מ כיון דגלי לן קרא גבי נדר דלא נדחית אפי' הלאו מפני העשה ולוקה ה"ה נמי גבי שבועה דגמרינן מנדר אבל צ"ע א"כ אמאי סובר הריב"א בעלמא דאף דלא דחי העשה ללאו ועשה מ"מ לא לקי ואמאי לא ילפינן מנדר דגלי לן הקרא להדיא כיון דלא דחי עשה ללאו ועשה לוקין משום הלאו ונראה דמטעם זה פריך הגמרא בחולין על שלח תשלח אפילו לדבר מצוה אמאי צריך קרא הא עשה ול"ת הוא ולא מתרץ בפשיטות לדעת הריב"א דלכך צריכין הקרא דלוקין אם לא שלח אף דטיהר את המצורע משום דא"כ הוה הדין דבכל מקום לוקין משום דהוה ילפינן מיני' ובאמת סובר הגמרא לדעת הריב"א דבעלמא אין לוקין כיון דהלאו נדחה וכן בב"מ (ל. לא.) גבי השבת אבידה דפריך שם הגמרא והא עשה ול"ת