מלבושי יום טוב חלק א צה

מפורש בקרא. וכן כתב הר"ן בנדרים (ח.) וז"ל מכאן נ"ל ראי' למה שכתבתי בפ' שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אעפ"י שהיא מה"ת כיון דליתא מפורש בקרא להדי' שבועה חלה עליו עכ"ל וגדולה מזו דעת הר"ן בפ' שבועות שתים בתרא דהנשבע לחבל בעצמו חל עליו שבועה כיון דלא אתי אלא מדרשא הרי חזינן דס"ל להר"ן דדבר דאתי מדרשא כ"כ קילא דאפי' לבטל האיסור נמי חל עליו השבועה. ואתי עשה דמוצא שפתיך ודחי איסור מה"ת כיון דאינו מפורש בקרא אף שרוב הראשונים חולקים עליו בזה כמבואר באחרונים מ"מ י"ל דשאני שבועה דאיתא בשאלה ולהכי קילא אבל לענין עשה גמורה דמפורש בקרא כמו יבמה. איכא למימר דלכו"ע אם בעלה קנאה ודלא כהגאון בעל בית מאיר שחרץ משפטה כמ"ש היש"ש דצריכה גט וחליצה ולפ"ד אינו עולה תירוץ הגאון בעל ב"מ שמתרץ דברי הרשב"א ז"ל דיבמות דאיירי ביבמה שנפלה לפני בועל כו' וע"כ צ"ל כדברי, הגאון בעל דברי אמת דהרשב"א חזר מדבריו

ואם נאמר דדברי הרשב"א דכתובות המובא בש"מ לאחר חזרה נאמרו לכאורה יש להוכיח דסובר דתרתי לאווי נמי דחי אף שהן בתרי איסורי כמו מצרית וממזרת. ודלא כהרמב"ן דאלת"ה הדרא קושית הרשב"א שם לדוכתי' דהאיך איכא למימר דהקרא דולו תהיה לאשה אשה שיש לה הויה קאמר א"כ לפי"ז אפי' היא מצרית וממזרת נמי כונס לו לאשה דהא יש לו בה הויה והא מנא תיתי דהא אין עשה דחי תרי לאוי. אע"כ צ"ל, דס"ל כיון דאמרינן דלאו הבא מכלל עשה דינו כלאו ואתי עשה ודחי לאו הבא מכ"ע דמצרית לא, איכפת לן מה שהיא ממזרת ג"כ דתרי לאוי נמי דחי אבל לפי"ז צ"ע דא"כ האיך כתב הרשב"א דבעולה לכ"ג נמי לא הוה עשה גמור [ונראה דדעתו ז"ל דהוה רק לאו הבא מכ"ע דאין שום מצוה בקיחת הבתולה ואף דמלשון המשנה שילהי הוריות שאמרו ומצווין על הבתולה ואסורין באלמנה משמע דאיכא מצוה בקיחת הבתולה י"ל דדעתו כסברת הבעל דברי אמת שהמצוה בא עליו ליקח בתולה ואם נשא בתולה אין עליו עוד שום מצוה בקיחת בתולה וא"כ אם נשא בעולה אין בזה אלא לאו הבא מכ"ע] וא"כ ע"כ צ"ל דהא דקאמר הגמ' ביבמות דאלמנה מן הנשואין לא אתי עשה דיבמה ודחי לי' משום דתרי לאוי נמי לא דחי. ע"כ נ"ל ברור דודאי הרשב"א ס"ל דעשה דבתולה לכ"ג היא עשה גמורה כמש"כ לעיל דמצוה על הכ"ג שיקח בתולה בכל עת שירצה ליקח אשה והא דכתב וכן בעולה לכ"ג לא הוה עשה גמור כונתו מפני שהיא אשב"כ דקילא והאי ועוד דכ' הוא ע"ס וצ"ל מפני כו' וכן מוכח ממ"ש המ"ל (בה' נערה בתולה פ"א ה"ה) וז"ל אף להרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו דגבי עשה דאיסורי ביאה כגון מצרי ואדומי כיון דלאו הבא מכלל עשה הוא קילי ואתי עשה ודחי אותה וכן בעולה לכ"ג דאיכא טעמא אחרינא דהוה עשה שאשב"כ מש"ה אתי עשה ודחי אותה כו' עכ"ל אלמא להדיא דטעמא דהרשב"א לענין בעולה לכ"ג משום דהוה עשה שאשב"כ. ונראה דלא הי' כתוב לפניו בדברי הרשב"א תיבת ועוד מ"מ עדיין דברי הרשב"א שגבו ממני דהא אכתי קשה קושיתו דהאיך איכא למימר דהקרא דולו תהי' לאשה אשה שיש בה הויה קאמר דא"כ אפי' אנס כ"ג אלמנה מן האירוסין ישאנה דאית לו בה הויה והא מנא תיתי דהא איכא כאן עשה [דבעולת עצמו אסורה מה"ת] ול"ת ולא אתי עשה דולו תהי' ודחי להו כמו דאמרינן ביבמות גבי יבמה ויותר הי' ניחא לי שבאמת הם דברי הריטב"א ולדידי' א"ש. דדעתו בחד תירוצא ביבמות דעשה השב"כ דחי עשה ול"ת שאשב"כ כמו שהבאתי והא דמובא בש"מ אח"כ מ"ש הריטב"א אולי הוא ממה"ק ומה"ב וצ"ע עוד אדבר בזה אי"ה בחלק או"ח מ"ש בזה הגאון בעל דברי אמת בדין מאכילין את החולה הקל הקל תחילה שהוכיח מהגמרא דיומא דלאו הבא מכלל עשה חמירא מלאו גמור ומשיג על דברי הרשב"א שהביא המ"ל ושם בארתי דדבריו ליתא. וע"כ זהו שיטת הרמב"ם דכתב דעשה דוחה ללאו הבא מכ"ע וע"כ משום דס"ל דלאו הבמכ"ע אין דינו כעשה וכמש"ל: סימן יט

אמנם ראיתי להגאון בעל נו"ב במה"ק בסופו כתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דלהכי ס"ל בחייבי עשה שאם בעל קנאה משום דכיון דכל עיקר איסורא לכתחילה לייבם הוא משום דמאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה ולכתחילה הוא דאין מורין לו לייבם משום שב ואל תעשה עדיף אמנם אחר שייבם כבר לא מורינן לו דלא עשה כלום ולא קנאה ג"כ מהאי טעמא דמאי אולמי' להיפך ואחר שקיים המצוה קנאה ובזה מיישב ג"כ דברי הריב"א שסובר דהיכא דאיכא ל"ת ועשה דלא אתי עשה ודחי להו. מ"מ אם עבר וקיים המצוה אינו לוקה דקשה אמאי לא הוה מצוה הבאה בעבירה היינו משום דלדעתו הלאו כמאן דליתא דמי ונשאר רק עשה ועשה ואמרינן מאי אולמי' ושפיר מחשב קיום המצוה ולא מחשב אפי' מה"ב ואל חשב שעכ"פ הרמב"ם חולק בזה על סברת הריב"א. שהרי הרמב"ם בהל' י"א כתב שאלמנה מן הנשואין לא קנאה לפי שמדאורייתא לא רמי' קמי' די"ל דשאני התם דהרי רחמנא כתב יבמתו לרבות שיש שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום כו' עכת"ד

והנה דברי הגאון הנז' אינם נכונים לפע"ד דהאיך אפשר לתרץ דעת הריב"א ז"ל דלכך לא חשיב מצוה הבאה בעבירה משום דלדעתו הלאו כמאן דליתא דמי ונשאר רק עשה ועשה ואמרינן דמאי אולמי להיפך לאחר שקיים העשה דז"א דאף דלדעתי' הלאו כמאן דליתא דמי מ"מ מהני הלאו העשה שעמו דלא מצי דחי להו העשה שכנגדו אפי' בדיעבד ולא אמרינן מאי אולמי' משום דהלאו מאלים להעשה וכן נראה מדברי התוס' חולין (קמא.) ד"ה לא צריכא שכתב אליבא דריב"א וז"ל וצ"ל לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מידחי' לי' לגמרי עכ"ל ונ"ל פי' דבריהם הוא כך דקושית' שהקשו לפי דברי הריב"א הוא דמה צריך הגמ' שם לדחוקי ולומר לא צריכא דעבר ושקליה דלאו עברי' עשה הוא דאיכא וליתי עשה ולדחי עשה ולפי המסקנא שם מוקי מר בר רב אשי דנטלה ע"מ לשלחה ואי משום דמאי אולמי' האי עשה מהאי עשה דה"א משום גדול השלום עשה דמצורע עדיפא לפי דעתו היה יכול הגמרא לתרץ בפשיטות כיון דס"ל דבכ"מ הלאו כמאן דליתא דמי משום דעשה דחי לו ורק נשאר לנו עשה נגד עשה ה"א דעשה דמצורע עדיפא משום גדול השלום וע"ז תירצו דאף דאי הוה עשה כנגד עשה לבד ה"א דעשה דמצורע עדיפא אבל כיון דיש ג"כ לאו עם העשה אף דלא לקי על הלאו מ"מ לא מדחי לגמרי אלא מאלים להעשה שעמו ולא הוה מהני להעשה דמצורע הא דגדול השלום לדחות עשה אחריתי שיש לה עוד לאו וא"כ לפי"ז ע"כ צריך לתרץ דאמאי ס"ל להריב"א דבדיעבד אם קיים העשה לא לקי על הלאו הא הוה מצוה הבאה בעבירה משום דס"ל כדעת הראשונים דבמצוה הבאה בעבירה מדאורייתא יצא רק מדרבנן לא יצא ולהכי לא לקי

אך קושית הנו"ב על דעת הריב"א כיון דס"ל בעלמא דלא לקי על הלאו במקום שאינו נדחה אלמא דס"ל דבדיעבד יצא בקיום העשה וא"כ אמאי אמרינן באלמנה לכ"ג דאם בעלה לא קנאה הא בדיעבד ה"ל יבום ואמאי לא קנאה הוא קושיא גדולה ונפלאתי על הגאון הנ"ל אמאי תלה דין זה דלא קנאה בדברי הרמב"ם הא גמרא ערוכה היא ביבמות דאלמנה מן הנשואין לכה"ג אם בעל לא קנאה וגם תירוצו שמתרץ דגלי קרא דעלתה יבמתו שיש עולה לחליצה ואינה עולה ליבום הוא תמוה חדא דאפשר לומר דאם