מלבושי יום טוב חלק א צב

בעל הפלאה מהא דריש תמיד נשחט (נט.) דפריך שם הגמרא בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה לעשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר"י מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה אלמא דאין חילוק בין עשה דקום ועשה ובין עשה שאינה בקום ועשה אלא היא לאו הבא מכ"ע דהא עשה דהשלמה הוא להבמ"ע דעליה השלם ולא אחר תמיד של בין הערבים ואפי"ה אמרינן מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה וכן כתב הגאון בעל ש"א בסי' ל"ג. שתמה על הרמב"ם הנ"ל דסובר דבח"ע אם בעל קנאה. ודחה שם החילוק לחלק בין ח"ע שבקו"ע ובין ח"ע שאזהרתה היא בשב וא"ת מהאי סוגיא דפסחים הנז' יע"ש

אמנם לאחר העיון נ"ל דדברי הרשב"א והפנ"י נכונים וזה ברור דזה הוא שיטת הרמב"ם והרמב"ן דלאו הבא מכלל עשה נדחית מפני עשה. דהא חזינן דהרמב"ם והרמב"ן לא מנו בשום מקום לאו הבא מכלל עשה בכלל עשין. דס"ל דאין זה אלא אזהרה בלבד על האיסור ולכך לא מנו אותם לא בלאוין ולא בעשין והא דמנו מצות שחיטה בכלל עשה כבר תירצו הכ"מ והבעל מג"א דאם ירצה לאכול ושוחטה הוא מקיים מצות עשה שציונו על השחיטה וכן בכמה מצות שמנה הרמב"ם השיג הרמב"ן שחשב שהוא מנה לאו הבא מכלל עשה לעשה גמורה כמו עשה דזאת הבהמה תאכלו אך כבר תירצו דכוונת הרמב"ם היא שהבדיקה והבדלה בין הטמאים והטהורים היא מצות עשה ע"כ נ"ל דהעשה דבתולה לכה"ג הוה עשה גמורה שמצוה עליו ליקח בתולה כשירצה ליקח אשה וכן מורה הלשון דמשנה הוריות (יא:

) דאיתא שם ומצווין על הבתולה ואסורין על האלמנה וכן לשון הרמב"ם שכתב מצוה ל"ח היא שצוה כה"ג שישא בתולה והוא אמרו והוא אשה בבתוליה יקח. וכן לשונו בחבורו הגדול (פי"ז מהא"ב הי"ג) מצות עשה על כה"ג שישא נערה בתולה כו' שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אלמא דחשיב זאת למ"ע גמורה וכן כתב התשב"ץ בספרו זוהר הרקיע אות מ"ד וז"ל הכהן הגדול מאחיו מצוה לבעול הבתולה שנאמר והוא אשה בבתולה יקח והיא מ"ע גמורה וכבר אמרו ומצווה על הבתולה ואם בעל בעולה עובר בעשה כו' ואני תמה למה לא מנו זה מצוה מיוחדת מלבד צווי הבתולה שאם נשא בתולה קיים מצוה ואם בעל בעולה עובר בעשה וזה דומה לאוכל כזית צלי מבעוד יום שכתבנו למעלה אעפ"י שהאכילה בלילה והאכילה ביום הכל יוצא לנו מפסוק אחד. וכ"ש זה שיש לבעולה פסוק מיוחד כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ולא בעולה וכן למה לא מנו מצרי ואדומי בח"ע דור שלישי יבוא להם בקהל ד' ולא דור ראשון ושני לאו הבא מכלל עשה כו' עכ"ל אלמא דחשיב בתולה לכה"ג במ"ע גמורה דאם נושא בתולה ולא בעולה קיים מ"ע ומה שתמה התשב"ץ דלמה לא חשבו בעולה לכה"ג במ"ע לחוד. וכן מצרי ואדומי אמאי לא חשבו כלל לפע"ד נראה ברור דהרמב"ם והרמב"ן לא חשבו כלל לאו הבא מכלל עשה במצות עשה וכן נ"ל דמ"ע דהשלמה היא מ"ע גמורה ולא לאו הבא מכ"ע לחוד אלא היא מ"ע גמורה על הכהנים כשירצו להקריב קרבן יקריבו אותו קודם תמיד של בה"ע וקודם תמיד שבה"ע ישלימו כל הקרבנות כולם ומה שלא מנה הרמב"ם במ"ע הוא משום דזה חלק מחלקי המצות של הקרבת קרבנות וכן מוכרח לתרץ על מצוה יו"ד שחשב הרמב"ן ששכח הרמב"ם לחשבו שנצטוינו שיהא כל קרבן שנקריב משלש מיני הבהמות אשר הזכיר מן הבקר ומן הכשבים ומן העזים ובגמ' זבחים בשלישי ממנו (לד.) אמרי' במעלי אברי חיה אמר ר"י עובר בעשה נ"ל דגם הרמב"ם מודה שהוא מ"ע גמורה כשירצו להקריב קרבן יהי' מן השלשה מינים הללו וכשהקריב מן מין אחר עובר על לאו הבא מ"ע וביטל מצות עשה ומה דלא חשיב הרמב"ם זאת משום דהיא ג"כ חלק מחלקי המצות מהקרבת קרבנות ודלא כמו שתירץ הבעל מג"א דהני תרתי מצות עשה דהשלמה והאי דשלש מינים הוא רק לאו הבמכ"ע. ולפ"ד אינו נראה כן. דהא הרמב"ם ז"ל בעצמו חשיב כה"ג במצות עשין דהרמב"ם חשיב במצוה ס' שיהא הקרבן בן שמונת ימים ולא פחות וכן במצוה ס"א חשיב שיהא הקרבן תמים ולא בעל מום וע"כ צ"ל דכה"ג חשיב הרמב"ם גופא למצות עשה ולא ללאו הבמכ"ע. וא"כ לפי"ז לא קשה מידי מה דהקשו הגאונים הללו מדאמרינן גבי עשה דהשלמה מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה משום דעשה דהשלמה הוא עשה גמורה שיש בקיומה מצוה ולכך לא אתי עשה אחרת ודחי לה וכן גבי אלמנה לכה"ג מן הנשואין אין צ"ל דלכך לא מצי דחי עשה דיבמה משום דתרי לאוין לא דחי או דלאו הבא מכ"ע דינו כעשה אלא משום דעשה דוהוא אשה בבתוליה יקח הוא עשה דיש בקיומה מצוה. אבל לאו הבא מכ"ע שאין בקיומה שום מצוה כמו מצרי ואדומי אתי עשה ודחי לה. ולכך ס"ל להרמב"ם דאם בעלה קנאה ואף כשיש עמה לאו אחרינא נראה לפ"ז דאתי עשה ודחי לה דתרי לאוי נמי דחי כמו שכתבו התוס' יבמות (ג:

) ד"ה ל"ת כו' דלא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי עכ"ל ונראה דדעת התוס' הוא דאף לר"ע לפי האמת דגלי קרא דאפי' הוא כה"ג ונזיר דחי מת מצוה אין חילוק בשום מקום בין תרי לאוין לחדא לאו א"כ בנ"ד אם בעלה קנאה דזה דינו כתרי לאוי

אכן מצאתי להדיא להרמב"ן בחידושיו ליבמות דכתב דמצרית ראשונה וגרושה לכ"ה אם בעלה לא קנאה ומדברי הרמב"ן שם נראה להדיא דסובר כדעת הרמב"ם דמצרית ראשונה אם בעל קנאה וע"כ משום דסובר כדעת הרמב"ם דלאו הבמכ"ע אינו דינו כעשה ואתי עשה ודחי לו כמש"ל אפי"ה סובר היכא דאיכא לזה גם לאו לא אתי עשה ודחי לה אך תמה אני על דברי הרמב"ן דהא הוא פירש להדיא בחידושיו לכתובות (מ) על מה שהקשה שם הגמ' ניתי עשה ונדחי ל"ת דקאי על נמצא בה דבר ערוה ולא חש לקושית התוס' דהא אית בי' לאו ועשה כדאמרינן פ"ק דיבמות לא יוכל בעלה וגו' לרבות סוטה שנסתרה והיינו לאו ודרשינן ונטמאה ונטמאה חד לבעל וחד לבועל ע"ש וע"כ משום דס"ל דעשה דונטמאה לא חשיבא עשה גמורה דלא ידחה אותה עשה דיש בקיומה מצוה כיון דעשה דונטמאה היא רק אזהרה לבד א"כ אכתי קשה כיון דהוא ס"ל דאם יש ג"כ להך עשה לאו לא אתי עשה ודחי לה וא"כ נשאר קושית התוס' ועלה בדעתי לתרץ דהרמב"ן יסבור דהך ונסתרה ונטמאה קאי על ספק סוטה לבד וא"כ גבי סוטה ודאית יהי' רק לאו לבד ובספק סוטה יהי' עשה שאין בקיומה מצוה דדינה כמו לאו הבא מכ"ע כמ"ש. אבל המעיין בגמרא דיבמות (יא) יראה להדיא שא"א לומר כן. ועיקר הקרא ונטמאה קאי על סוטה ודאית ואיסור דספק סוטה מוכח מהקרא מדהצריך להשקותה אלמא דעשו ספק כודאי וכמ"ש התוס' שם ד"ה צרת. וכן כתב הרשב"א והרא"ש והריטב"א ע"כ נ"ל דאף לדעת הרמב"ן דסובר דהיכא דאיכא לאו גמור ולאו הבמכ"ע לא אתי עשה ודחי לי' היינו דוקא כמו במצרית ראשונה והיא גרושה לכ"ה וכמו שכתב הרמב"ן דהוי תרתי איסורי והוא סובר דתרי לאו נמי לא אתי עשה ודחי לי' דלא כהתוס' יבמות הנ"ל דהרמב"ן סובר דלא גמרינן מכלאים בציצית דלא דמי דהכא חדא איסורא והכא תרתי איסורי כמו דאמרינן בגמ' יבמות (ח.) אבל היכא דבחד איסור איכא לאו גמור ולאו הבמכ"ע הוה דינו כמו באיסור אחד שיש בו רבוי אזהרות בתורה ואעפ"כ אינו אלא כמו לאו אחד היכא דאינו לוקה מחמת הלאוין שנתרבה בה וכן מוני המצות לא חשיבי כה"ג לתרי לאוי כמו שמבואר בסמ"ק שורש תשיעי ה"נ כיון דלאו הבמכ"ע אינו מוסיף שום חיוב הוה כמו רבוי אזהרות בלאו אחד ועיין בסמ"ק ברמב"ן מ"ש בשורש הששי משא"כ היכא דהעשה יש בה קיום מצוה בלבד הלאו שבה דהעשה מוספת על הלאו דהיינו הקיום מצוה לכך לא אתי עשה ודחי לו

ונראה דלכך הוכרח הרמב"ן לומר דעשה אינו דוחה תרי