מלבושי יום טוב חלק א פט

עדות אחת דהראשונים יכולין ג"כ לחזור כ"ז שלא נאמר תכ"ד של האחרון אך לא מצינו למילף מזה רק היכא דהי' דיבור לבד כמו עדות אז אמרינן דאתי דיבור דתכ"ד ומבטל דיבור אבל היכא דהי' מעשה כמו קדושין וגירושין לא אמרינן בזה דאתי דיבור דתכ"ד ומבטל מעשה. ולכך מה"ת אינו יכול לחזור [דלא כרשב"ם דס"ל דגם גבי קדושין וגירושין מה"ת יכולין חזור והא דאמרינן דאינם יכולין לחזור הוא מדרבנן] וזה דהיה קשה לר"ת אמאי בקנינים כמו משיכה וכדומה דהוי ג"כ מעשה ויכולין לחזור מדחשיב הגמרא רק קדושין וגירושין בהא דאינן יכולין לחזור תכ"ד אלמא דבכ"מ יכולין לחזור אפי' בקנינים וכן פסקינן בשו"ע ח"מ סי' קצ"ה ס"ז] וזה הכריח לר"ת לומר דבאמת מדאורייתא בכ"מ לא אתי דיבור ומבטל מעשה רק בקנינים הוא מדרבנן שהם תיקנו משום שפעמים אדם מוכר לחבירו מקח ופגע בו רבו כו' שיכול לחזור בו והא דמגדף ועכו"ם אע"ג דאינו אלא דיבור לבד בלא מעשה ואעפ"כ אינו יכול לחזור בו היינו משום דחמירא מאוד דפגע בעיקר ואין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה לכך אינו יכול לחזור בו וגם ר"ת מודה בסברא זו [כדעת הר"ן] והא דלא ניחא להו לחלק בין מקדש ומגרש לשארי קנינים ג"כ בסברא זו משום דקשי' להו דהא גם שבועה חמירא מאוד כדאמרינן דכל העולם נזדעזע על לא תשא ואעפ"כ אם נשבע שבועה שאין אנו יודעין לך עדות יכולין לחזור בו תכ"ד ומפני זה הוכרחו לומר דמקדש ומגרש ה"ט משום דיש בהם מעשה ואין דיבור מוציא מידי מעשה. משא"כ שבועה דאינו אלא דיבור בלבד וקילא ממגדף ומעכו"ם ולכך יכולין לחזור בה ובשארי קנינים דיכולין לחזור בהם ע"כ הוא מדרבנן

ולפי מה שבארנו יוצא לנו דהיכא דהקדושין הי' ע"י מעשה גמורה בזה ודאי כו"ע ס"ל דתוכ"ד אינו יכול לחזור והוי קדושין גמורין אבל בנ"ד שלא הי' הקדושין ע"י מעשה כיון שקדשה רק בפקדון שהי' כבר בידה א"כ לא הוי הקדושין רק ע"י דיבור בעלמא לפי דעת הר"ן דס"ל דלכך מקדש ומגרש אינו יכול לחזור תוכ"ד משום דחמירא ואין אדם עושה אלא בהסכמה גמורה ודאי דגם בזה אינו יכול לחזור תכ"ד אבל לפי דעת הר"ת והרמב"ן ולפי מה שבארנו דס"ל דלכך גבי קדושין וגירושין אינו יכול לחזור תוכ"ד משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה א"כ כה"ג דלא הוי רק דיבור בלבד יכול לחזור תוכ"ד כך עלה בדעתי לכאורה

אבל אח"כ התבוננתי בזה דאפשר לומר דבכה"ג כנ"ד נמי אינו יכולין לחזור אף לפי דעת הר"ת והרמב"ן דהא כתבו התוס' מנחות (פא) ד"ה תודה דלכך לא מצו למיהדר משום דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ואמרינן נמי בפ' בתרא דנדרים והלכתא תוכ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש עכ"ל ולכאורה דבריהם תמוהים בתרתי. חדא דאדרבה מדלא חשיב הגמרא רק את אלו ולא חשיב ג"כ מקדיש מסתמא גבי מקדיש יכול לחזור ועוד האיך אמרי דלכך לא מצי למיהדר משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. הא גבי מסירה להדיוט גופא פסקינן דיכול לחזור בתכ"ד. דכן מוכח מהגמרא מדלא חשיב רק מקדש ומגרש וע"כ צ"ל דהתוס' דמנחות אזלי בשיטת הרמב"ן ור"ת וכפי מה שבארנו דלכך מקדש ומגרש אינו יכול לחזור משום דיש בה מעשה ואין דיבור מוציא מידי מעשה אף תוכ"ד. והא דבשאר קנינים יכול לחזור הוא רק מדרבנן וגבי הקדש, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וכיון דבמסירה להדיוט אינו יכול לחזור מה"ת א"כ גבי הקדש נמי אינו יכול לחזור

אך עדיין דברי התוס' הנ"ל צריכין ביאור מהיכן למדו התוס' לומר דילפינן הקדש ממקדש ומגרש דשאני מקדש ומגרש דהוי מעשה בפועל ממש. ולכך לא אתי דיבור אף בתכ"ד לבטל המעשה אבל גבי הקדש אע"ג דדיבור מהני כמו מעשה בהדיוט מ"מ כיון דהדיבור לא נגמר עד אחר כ"ד. אמאי אינו יכול לחזור אע"ג דגבי מו"מ נמי צריכין לאמירה בשעת המעשה א"כ אמאי לא אמרינן דליתי דיבור ומבטל הדיבור דקודם וישאר המעשה בלא דיבור והא לא מהני מעשה בלא דיבור דשאני התם כי בהם המעשה הוא העיקר מה שנותן לה הקדושין והגט והאמירה היא רק לגלות שנותן לה לשם קדושין או גירושין דהא פסקינן כר"י קדושין (ו.) דאם הם עסוקין באותו ענין ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש דיו. וכ"ש בשאר קנינים דצ"ל חזק וקני הוא רק לגלות שרצונו לזכות לו הדבר אבל העיקר היא המעשה. כי באמת בפניו א"צ לומר חזק וקני אבל באמירה לגבוה כיון דאינו מעשה בפועל ממש אלא רק קנין שע"י אמירה היא מנ"ל שאינו יכול לחזור בתכ"ד כמו גבי מסירה להדיוט מדאורייתא ע"כ נראה דע"כ צ"ל דהתוס' ילפי זאת מקדושין דכה"ג כגון שאמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך דאין כאן מעשה בפ"מ אלא אמירה גרידא וס"ל להתוס' מדלא מחלק, הגמרא בין קדושין לקדושין ואמר סתם דלא מצי הדר אלמא אפילו בקדושין כאלו ג"כ לא מצי הדר וכן בגירושין משכחת לה בכה"ג [עיין בשו"ע (סי' קל"ח)] וע"כ צ"ל הטעם כיון דע"י האמירה זכתה האשה בקדושיה ובגיטה הוה כמו מעשה בפ"מ. וה"נ גבי הקדש כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא משום דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא א"כ הוה אמירה דידי' כמו מעשה בפ"מ ולא מצי הדר תכ"ד ולפי"ז ניחא הירושלמי בקדושין דהוצרך לומר הטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט משום שנאמר לה' הארץ ומלואה ולכאורה קשה תיפוק ליה דמחוייב לקיים דבריו משום דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר בו. וכן כתב הרא"ש בנדרים (כט:) טעם זה אבל לפי דברי ניחא שפיר דהוצרך הירושלמי לטעם דלה' הארץ ומלואה וכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ומיד שיצא הדיבור מפיו זכה בו הקדש ולכך לא מצי למיהדר אף בתוכ"ד דהוה כמו מעשה בפ"מ. ונראה לישב דברי הרא"ש בנדרים דנתן טעם אחר, דהטעם דהירושלמי לא שייך אלא באומר הרי שור זה עולה דאז שייך לומר כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא. אבל אם אמר הרי עלי עולה לא שייך אז טעם זה לזה אומר הרא"ש דהטעם הוא משום נדר: אבל לפי"ז יכול לחזור תוכ"ד דהא בנדרים יכול לחזור תוכ"ד וא"כ יהי' נ"מ בין אם אמר הרי זה ובין אמר הרי עלי לענין לחזור בו תוכ"ד אבל התוס' הנ"ל ע"כ ס"ל דהטעם של הירושלמי שייך ג"כ באומר הרי עלי דהתוס' איירי באם אמר הרי עלי תודה ואעפי"כ אמרינן דלא מצי למיהדר משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וע"כ הטעם דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא שייך נמי באומר הרי עלי

אכן כ"ז הוא לשיטת הפוסקים דבהקדש ותמורה אינו יכול לחזור תוכ"ד אבל לפי הסוברים דגם בהקדש ותמורה יכול לחזור תכ"ד כמבואר בגמרא ב"ק (עג:) ואפי' באומר הרי זו ג"כ יכול לחזור אע"ג דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לפי"ז מוכרחים אנו לומר דגם במקדש ומגרש הא דאינו יכול לחזור תוכ"ד הוא דוקא שהיה מעשה בפ"מ לשם קדושין וגירושין אז אמרינן דלא אתא דיבור ומבטל מעשה אבל אם תחילת נתינתו לא הי' לשם קדושין וגירושין רק דאח"כ ע"י אמירה צריך לחול הקדושין והגירושין אף שהם כבר בידה אעפ"כ כיון דעתה אינו חל הקוה"ג רק ע"י האמירה יכול לחזור תכ"ד דאמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור ונראה לישב לפי שיטה זו דברי הירושלמי דהוצרך ליתן הטעם הא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט משום לה' הארץ ומלואה משום דנ"מ דאי מטעם הרא"ש משום דמחוייב לקיים דבריו מטעם נדר א"כ מת הא היורשים אינם מחוייבים לקיים נדרו כמו שהקדיש דבר שלא בא לעולם. דאם אמר בלשון אתננו להקדש פסקינן בשו"ע ח"מ (סי' רי"ב ס"ז) בהג"ה דדוקא אם הנודר קיים מחוייב הוא לקיים דבריו מטעם נדר אבל