מלבושי יום טוב חלק א פו

אך הנו"ב בעצמו לא ס"ל סברא זו וכתב שם אף דלכאורה הוא דבר נכון ומתקבל אבל אי דייקינן שפיר לאו מלתא היא ולא דמי כלל למ"ש התוס' בחולין דבשלמא גבי פרה אדומה אותה חזקה לא היתה מבוררת ולא הי' אפשר להתברר בשום פעם אבל זה הנמצא מת שהי' חי בודאי מקודם שמת באותה שעה שהי' חי חזקה שלו היה מבוררת שהי' חי ולא הי' באותו זמן שום גירעון בחזקתו ומה בכך שאנחנו לא ראינו אטו בראי' דידן תליא מלתא כו' יעו"ש. אלא מסיק דלהכי לא מוקמינן אותו בחזקת שהוא חי ולומר שעתה הוא מת וא"כ הוא ודאי ראובן. דיש כנגד חזקה זו חזקת א"א של אשת ראובן והוא ז"ל אזיל לשיטתי' בסי' מ"ג והרגיש שיש לתרץ קושיתו כעין תירץ הגאון מליסא דלהכי חיישינן לשאלה כיון דעתה הוא מת ושייך ליורשיו לא אמרינן חזקה כל מה שנמצא אצלו הוא של יורשיו. והוא דחה זאת כדברי הגאון בעל ח"ש דהוא ס"ל דאף שלא נתברר לפנינו מיקרי זאת חזקה שנתבררה ע"כ מוכרח לתרץ גם על קושיא זו דכנגד חזקה זו יש חזקת א"א

והנה הגאון בעל חמ"ש (בסי' ל"ט) כתב על דברי הנו"ב שכתב והא דהקשה הגמרא מחמור בסימני אוכף הא התם ליכא חזקה נגד חזקה ותירץ דכיון שנמצא ברשות שאינו שלו ל"מ החזקה אבל על גוף המת אף דעכשיו אין לו חזקה מ"מ כשלבשו הי' חי והי' לו החזקה ומשיג ע"ז הגאון הנ"ל וכתב ואין לבנות יסוד ע"ז דה"נ נימא כיון דע"כ חמור והאוכף נאבד מן האדם למה לא ניזול בתר שעת אבידה לומר מחמת חזקה לא ניחוש לשאלה ואע"ג דנפל ממנו מ"מ הוא בחזקתו הראשונה ואין רשות אחרים עליו עכ"ל והגאון בעל חסד לאברהם בתשובתו סי' י"ג כתב דכנגד חזקה זו יש חזקת המוצא אבידה זו נפלאתי עליו דהא לבעל מוצא אבידה ודאי לא שייך דאף אם נימא דלא נהדר החמור בסימני האוכף משום דחיישינן לשאלה מ"מ לבעל המוצא ודאי דלא שייך דהא אנן חיישינן דאולי יבוא בעל החמור באמת ויתן סימניו והבעל האוכף רוצה ליטול בשקר א"כ מה שייך חזקת המוצא כיון דאין זה ספק כלל דאולי שייך להמוצא רק הספק דאולי אין זה שייך לבעל האוכף אח"כ ראיתי שיש לישב דבריו עפ"י דברי הגאון בעל ישועות יעקב שמפרש דאי אמרינן סימנים דאורייתא איירי הקרא דאשמעינן דמהדרינן החמור בסימני אוכף דעל החמור ליכא סימנים כלל ואי חיישינן לשאלה שייך החמור להמוצא כיון דליכא עליו סימנים כלל א"כ איאושי מיאש בעל החמור דבלא סימנים אי אפשר להביא גם עדים ואיכא חזקה להמוצא

אבל עדיין אין נוח לי קושית הגמרא דהא כתבו התוס' סוף פ"ק דכתובות וכן דעת כל הראשונים שם דאזלינן בתר רובא לגבי מוצא אבידה וחזקת המוצא לא חשיבא חזקה אפי' היכא דשייך לבעל המוצא [ודברי הגאון בעל ישועות יעקב הנ"ל מה שהביא בשם הרשב"א והר"ן צ"ע] א"כ עדיין תקשה על דברי הגמרא דלמא הא דחיישינן לשאלה גבי נמצא מת משום דמצטרפינן המיעוט דהם שאולים לחזקת א"א אבל גבי אבידה דליכא חזקה להמוצא אזלינן בתר רובא דהם אינם שאולים וכל מה שנמצא ת"י כו' ומחמת זה נראה לי לפרש דברי הגמרא דלא כדברי הגאון בעל יש"י אלא אף אי סימנים דאורייתא איירי דיש בחמור סימנים. דזה לא שכיח שלא יהא בחמור סימנים כלל ואף שזה הוי ריעותא מאי דאינו יודע סימני החמור מ"מ גלי קרא דמהדר' דהאוכף והחמור הוי כחפץ אחד וכמו בחפץ אחד אם יודע סימן אחד ואינו יודע כל סימניו מהדרינן ה"נ גבי אוכף והחמור לכך פריך הגמרא שפיר דאי חיישינן לשאלה גבי נמצא מת א"כ לכה"פ הכא לא דמי לחפץ אחד האוכף והחמור וכיון שאינו יודע סימני החמור והוה ריעותא גדולה הוה לן למיחש לשאלה והוה לן למימר דמסתמא השאיל האוכף לאחר והחמור והאוכף נאבד מיד השואל לכך אינו יודע סימני החמור ומדמהדרינן החמור בסימני אוכף ע"כ דלא חיישינן לשאלה כלל והוי כחפץ אחד. ואף שאינו יודע כל סימניו מהדרינן ומשני דאוכף לא מושלי אינשי לכך לא חיישינן לשאלה כלל ובזה נראה לישב ג"כ דברי הב"י דהביא בשם הריטב"א דאי סימנים דרבנן אף בכלים דלא מושלי אינשי מה"ת חיישי' לשאלה ותמהו עליו כל האחרונים א"כ אף אם נאמר דחמור בעדי אוכף מהדרינן מ"מ אכתי ניחוש לשאלה אע"ג דאוכף לא מושלי אינשי אבל לפי"ז ניחא שפיר דאי אמרינן דסימנים דרבנן ומהדרינן חמור בעדי אוכף א"כ איכא למימר דשפיר ידע בעל האוכף את סימני החמור אך עדים לית לי' על החמור וכיון דליכא ריעותא כלל א"ש הא דלא חיישינן לשאלה גבי מציאה משום דאזלינן בתר רובא כיון דלא מפקינן בזה מחזקה כלל אבל גבי א"א כיון דאיכא חזקה סמכינן מיעוט לחזקה וחיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי אינשי: ועתה נשובה לדברי הגאון מליסא דלפי דבריו ג"כ היכא דנתחזק לפנינו בהבגדים לא חיישינן לשאלה א"כ יש לנו סעד גדול בנ"ד להקל ובפרט במכתב תעודה כזה שזה מיקרי כלים דלא מושלי אנשי כמו שכתבו הרבה מהאחרונים וגם נתחזק עמו בחייו ודאי אין לחוש לחומרת הב"י הנ"ל שמחמיר אפי' בכלים דלא מושלי אינשי

עוד מה שיש לצרף להתיר בנ"ד דכיון שיש כאן סימן בגופו ממאורעותיו שסיפר שם בפאלטאווא שכעס על אשתו על אשר העיזה נגד אמו ולקחה הפציילא והלייחטער מאתה ובעד זה פירש ממנה ששה שבועות אחר החתונה והרחיק נדוד ולפי דעתי נראה דזה קרוב לומר דהוה סימן מובהק דהא לא שכיח שבתוך משך קטן כזה תתעורר קטטה בין כלה וחמותה ובין איש לאשתו עד שירחיק נדוד ממנה וא"כ אין לחוש בזה לשאלה דהוא דבר רחוק לומר שהשאיל המכתב לאיש אשר קרה לו כאלה ובלא"ה הא דעת הגאון מהר"ל מפראג דהיכא דיש בגופו סי' אף שאינו מובהק והכרת בגדים מותרת ממ"נ דאי סימנים דאוריית' מותר אף בסימן שאינו מובהק ואי סימנים דרבנן אין אנו מוכרחין לומר דחיישינן לשאלה והביא ראי' נכונה לדבריו דאי חיישינן לשאלה אף אי סימנים דרבנן א"כ הא דקתני במתניתין אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו הו"ל למיתני רבותא טפי דאפי' עדים בכליו נמי לא מהני משום דחיישינן לשאלה והגאון בעל הפלאה בספרו נתיבות לשבת (בסי' י"ז סכ"ד) כתב על דבריו וז"ל ונראה דיש לדקדק לפמ"ש הפוסקים דב' סימנים אמצעים הוי סימן מובהק א"כ לא א"ש הא דתני אע"פ שיש סימנים לשון רבים. בשלמא למ"ד סימנים דאורייתא מוקי בסימנים גרועים דאפי' מאה סימנים לא מהני אבל למ"ד סי' דרבנן ומוקי למתניתין בסי' אמצעים קשה. ונראה דאדרבה ה"ק דאפי' יש סי' בגופו וסי' בכליו וה"ל ב' סימנים כו' דה"ל כסי' מובהק מ"מ לא מהני דסי' דכליו לא הוי סי' משום דחיישינן לשאלה. משא"כ אי הוה עדים על הכלי אע"ג דחיישינן לשאלה מ"מ הוי סי' אמצעי כמ"ש הב"ח והו"ל עם סי' דבגופו ב' סי' עכ"ל. וכן הסכים בתשובה להלכה למעשה בזה. ולפי"ז בנ"ד דיש סי' בגופו כמו שביאר וגם יש עדים בכליו שהכירו אנשי קריטשוב את המכתב אשר נשלח מפאלטאווא שזהו המכתב אשר היה ביד ר' ישראל כשהלך מקריטשוב יש להתירה אף להפוסקים דחששו לשאלה

ואפילו לדעת המחמירין גם בכה"ג וסברי דב' סימנים אמצעים לא מהני וכמו שהחמיר בזה א"ז הגאון בעל קדושת יו"ט [הבאתי לעיל] מ"מ בנ"ד דהמכתב הוה כלים דלא מושלי אנשי וגם יש לו סי' בגופו דאף לפי המחמירין בכלים דלא מושלי הא לדעת כמה אחרונים הוא מטעם חשש אבידה דלחשש מכירה לא חיישינן דאוקמינן לה בחזקת מ"ק ולנפילה ביחיד דניחוש שמא מצא אחר דיש לו סי' בזה כו"ע מודים דלא חיישינן אפילו באיסורא ואפילו לדעת הריטב"א ז"ל שהובא בב"י דס"ל דלמ"ד סי' דרבנן חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי וכמה סוברים דגם בשאלה דיחיד חיישינן