מלבושי יום טוב חלק א עב

לחלק בין יד ישראל תקיפה כו' אין ראיה מדבריו דאפשר שהוא סובר דהסוגיות מחולקים ביניהם ולפ"ז ה"ל למימר בנחבשה ע"י ממון אפי' יד א"י תקיפה מותרת לבעלה אמנם מכל הפוסקים הראשונים דלא סברי הכי קשה

ע"כ נראה לפע"ד דפירש של יד ישראל תקיפה על א"י אין פירושו שישראל מושלים על א"י דאיך אפשר לאוקמי מתניתין דאיירי בכה"ג. דהא ק"פ שנה קודם חורבן בית שני פשטה מלכות רומי על ישראל ולא היו מושלים הישראלים על א"י. אלא צ"ל דקודם החורבן אף שנטלה ממשלה מישראל. לא נטלה לגמרי כי המשפטים של ישראל לא בטלו. וגם המושלים של ישראל מישראל לא נטלו וישראל דהיה לו דין בהדי א"י אם הא"י תובע לישראל הי' מוכרח הא"י לילך אל דייני ישראל וזהו פירושו של יד ישראל תקיפה על א"י ולכך מתירא לאונסה דמירתת מהפסד ממונו שיחזיק במה שבידו בעד העול שעשה לו. ויד א"י תקיפה פירושו לאחר החורבן שבטלו משפטי ישראל לא"י שאפי' א"י תובע לישראל מוכרח הישראל לילך לערכאותיהם. ואז אינו מירתת הא"י לעשות עול לישראל משום הפסד ממונו דיודע הא"י שיבוא עם הישראל בעקיפין ויכריחו ע"פ דיניהם שישלם לו וא"כ א"ש סוגיא דע"ז דלא מחלק בשלא ע"י ממון כגון יחוד בלבד בין יד ישראל תקיפה או לא משום דשם לא מהני יד ישראל תקיפה דאפי' אי יאנוס אותה לא יוכל הישראל להכריחו לבוא אל דייני ישראל לתבוע עלבונו וע"כ יוכרח הישראל לתבוע את הא"י לפני ערכאותיהם ואז לא מירתת. גם בלא"ה א"א לומר דפירושו של יד ישראל תקיפה על א"י הוא שהממשלה ביד ישראל דא"כ אימא סיפא ע"י נפשות אסורה. וקאמר הגמרא כגון נשי דגנבי או אשתו של בן דונאי ופירש"י שדרך המלכות להפקיר ביתם. וזה ע"כ איירי במלכי א"י שהדין שלהם הי' כך בימים הקדמונים: ומצאתי בשיטה מקובצת שכתב בשם הקונטריסן וז"ל לא שנו אלא שיד ישראל כו' תימא א"כ אפי' ע"י נפשות מותרת וי"ל דה"פ ידינו תקיפה שאינן רשאין לעשות שלא כדין בדינן אבל שיצטרכו לעשות דיננו ולא דינן לא ודיניהן הוא שמפקירין נשי גנבי או אשתו של בן דונאי עכ"ל ולפי דבריו פירושו של יד ישראל תקיפה הוא ששופטי הא"י יראו להטות דין ישראל נגד הא"י אבל הישראל מוכרח לילך לדיניהם אף שהא"י תובע ממנו כיון דהממשלה הי' בידם ואף לפי"ז לא קשה סוגיא דע"ז מה שלא דחי הגמרא שם ראית רבינא ולומר דמשנתינו איירי ביד ישראל תקיפה. וא"כ אפי' במקום שאין הא"י מירתת מהפסד ממונו ג"כ ירא מהשופטים כיון של יטו הדין די"ל דהיינו דוקא היכא דהישראל מוחזק בממון של הא"י והשופטים יהיו מכריחים לשלם לא"י המעות אז לא אמרינן שיעשו עול כזה כיון ששופטיהם יראו להטות הדין וכיון שהישראל צועק שאנס הא"י את אשתו לא יוכלו לשפוט שיתן הישראל גם המעות שהוחזק אבל היכא שהישראל תובע לא"י מה שאנס את אשתו מחמת זה לא מירתת הא"י כיון דהישראל הוא התובע והשופטים הם משלהם לא מירתת הא"י שיסמוך שלא יחייבו אותו עד שיביא הישראל ראיה לדבריו

גם מה שכתב הגאון בעל הפלאה דלפי"ד יתישב דברי הרא"ש דסותר את עצמו דכאן הביא דברי רב שמחלק בין יד ישראל תקיפה ליד א"י תקיפה ובפרק אין מעמידין כתב, די"ל דקיי"ל כרבינא ורבינא הא לא ס"ל דבעינן דוקא היכא דחייש הא"י להפסיד ממון נפלאתי עליו הא אין זה תירץ מספיק על הרא"ש דאפי' אם נימא כדבריו דהחילוק של יד ישראל תקיפה ליד א"י תקיפה הוא אף במקום שאין הפסד ממון אבל מדיליף רבינא מהכא דגם בבהמה לא חיישינן דיעבד א"כ מוכרח לסבור דלא כרב ואף היכא שיד א"י תקיפה ג"כ מותרת וכדאמרן גם מה שתירץ על דברי הרמב"ם ז"ל דלא הביא כל הסוגיא דכתובות הא דפליגי אמוראי בע"י נפשות. משום דסובר כסתמא דסוגיא דאין מעמידין דס"ל בהדיא דוקא משום הפסד ממון וממילא דהנך פלוגתייהו דרב ואינך אמוראי הוא דלא כהלכתא לא נחה דעתי בזה שסתמא דגמ' דע"ז יפלוג על האמוראים הראשונים רב ולוי חזקיה ור' יוחנן

אמנם הגאון בעל בית מאיר הקשה ג"כ קושיא הנ"ל מרב אדרב וכתב וז"ל ורציתי לדחוק עפ"י סברא שבב"ש (ס"ק כ"ב) שסוברים דמתניתין דוקא קתני שאינה נאסרת אף לבעלה כהן אלא שנחבשה עפ"י דין או ע"י ממון או על ידי נפשות ולאפוקי בעלילה חנם ואין דומה לשבויה או עיר שכבשה כרכום שעפ"י דינא דמלכותא זכה בה ופי' רב בנשי גנבי דלא נגמר דין כו' נמי מיקרי עפ"י דין ואסורה לכהן ולכך סתם הר"מ אבל סברא זו אינה אמורה אלא לגבי רצון ולא לחשש אונס דכהן גם בפי' על המשניות משמיט כל בבא דע"י נפשות וצ"ע ובע"כ נדחוק דסובר שרב דפי' כגון נשי דגנבא הוא דאזיל לשיטתי' דע"י ממון דוקא בשיד ישראל תקיפה שיראים להפסיד ממון וע"י נפשות באמת לאו דוקא ופי' לדוגמא כגון נשי גנבי כו' ולוי וחזקי' ור' יוחנן חולקים וסוברים כרבינא דע"י נפשות דוקא וע"י ממון לאו דוקא כו' ופסק הרמב"ם כרב עפ"י מסקנא דגמרא דע"ז. וזה נראה כונת הח"מ עכ"ל. והנה מה שכתב דר"י ג"כ סובר כרבינא לפי דעת הח"מ הוא שלא בדקדוק דהח"מ סובר דר"י דסובר אף שלא נגמר דינו להריגה סובר דע"י ממון דוקא. אבל גם בתירוץ של הגאון ב"מ אף שהוא יותר מרווח מתירץ הגאון בעל הפלאה הנ"ל ג"כ לא נתישבה דעתי חדא דלפי"ז האיך קאמר הגמ' תדע [שדוקא ע"י ממון מותרת] מדקתני ע"י נפשות אסורה ותו לא מידי. הלא יש אמוראים הראשונים שמפרשים האי ע"י נפשות הוא היכא שמפקירים ביתם וא"כ ס"ל דכל שאין מפקירים ביתם מותרת ואף שאין חוששין להפסיד ממון מ"מ לא חיישינן לנאנסה בשלמא לשיטת רש"י ותוס' ניחא כמו שמישב התוס' בע"ז. אבל לשיטת הנהו ראשונים דס"ל דגם סיפא לכהונה איירי קשה האיך הוא פשוט כ"כ להגמרא עד שמסיים שם ותו לא מידי דר"ל דאין להשיב ע"ז הלא פליגי בזה חזקיה ולוי עם רב ור"י. ובכל מקום קיי"ל כחזקי' לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי רב ועוד דהא אף הראשונים שהם מפרשים דסיפא דע"י נפשות קאי על אשת כהן מ"מ מפרשים דהא דקאמר רב כגון נשי דגנבי הוא משום שדרך המלכות להפקיר ביתם. וגם על ר"י שאומר דלא נגמר דינו להריגה מ"מ יראים שמא יגמר דינו להריגה וא"כ הדקל"ד מרב אדרב וסוגית הגמ' דע"ז יסבור דלא ככל הני אמוראים הראשונים

והנה בעזר ד' מצאתי שיטה נכונה בדברי הראשונים לישב קושית האחרונים הנ"ל והוא עפ"י מה שכתב הרמב"ן בחידושיו לכתובות שם וז"ל א"נ משום סיפא נקט בעלה דהא מפרש בגמ' ע"י נפשות כגון נשי דגנבי ואשתו של בן דונאי וה"ק אם נתפסה ע"י שבעלה נידון להריגה אסורה דכיון שכן אין המלך מקפיד עליה ואין יראין לאונסה. והא דאמרינן והני מילי שנגמר דינן להריגה כלומר דדין של גנבים ורוצחים הללו שאלמלא כן כיון שנחבשה בידוע אין אונסין אותה שלא תהא צווחת למלכות משא"כ בנתיחדה מעצמה עמהם עכ"ל וכ"כ הש"מ (שם) וז"ל לשון הרשב"א ה"ד ע"י נפשות א"ר כגון נשי דגנבי כלומר שאין המלך מקפיד על נשותיהן ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי שהי' ליסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו להריגה דאז אין המלך מקפיד על אשתו הא בנשי דגנבי לא דמקפיד הוא על אשתו ויראין הם לאונסה דכיון שלא נתיחדה מדעת עצמה. משא"כ בנתיחדה מדעת כו'. וכן הוא בריטב"א וז"ל ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי ואיכא למידק דהא בפ"ק דע"ז איכא חד לישנא דמשמע דס"ל כל שנתיחדה עם הנכרי במקום דליכא