מלבושי יום טוב חלק א עא

כשאומרת סתם לכשר נבעלתי אז נאמנת משום דאינה מוציאה בדיבורה שום אדם מחזקת כשרות ומן המשנה איש פלוני וכהן הוא אין ראי' כ"כ לומר שאף שמוציאו מחזקת כשרות אפ"ה נאמנת משום דבזמנם היו כל הפנויות ג"כ טובלות לנדתן ואינה מוציאו מחזקת כשרות [אך לדעת הרמב"ם שסובר פנוי הבא על הפנויה לוקה משום לא תהי' קדשה יש ראיה מוכרחת שאף שמוציאו מחזקת כשרות מ"מ נאמנת להכשיר עצמה ואף לדעת הגר"א ז"ל בשו"ע סי' כ"ו דס"ל דגם לדעת הרמב"ם אין לוקין ע"ז כ"א במופקרת לזנות. מ"מ מסיק שם דאיסור עשה ודאי איכא יעו"ש] אבל בזה"ז שאין הפנויות טובלות לנדותן א"כ מוציאה אותו שאומרת שממנו נתעברה מחזקת כשרות. מ"מ אין לאסור מטעם זה כי כן כתב הגאון בעל נו"ב והגאון בעל תועפת ראם בתשוב' שכל שאינו בפנינו ומכחישה נאמנת בדבורה וגדולה מזו נ"ל דאפי' אם האיש מכחישה בפירוש ג"כ נאמנת ואין לחוש לדעת מהר"מ אלשקר שהביא הכנה"ג בסי' ס"ח ס"ק נ"ט דמחמיר בזה דס"ל כיון דהאיש שהיא אומרת שממנו זינתה מכחישה הוה כברי וברי. דלפע"ד נראה בהדיא מדברי הרמב"ם (פט"ו מהא"ב הי"ז) דלא כדבריו שכתב בארוסה שנתעברה וז"ל ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר כו' והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי ואינה זונה ואם נשאת לכהן לא תצא וולדה ממנו כשר עכ"ל הרי להדיא מבואר דלא כמהר"מ אלשקר וא"כ כ"ש בנ"ד שאינו מכחישה בפירוש ודאי דאין לחוש בזה ומותרת האשה לבעלה: כה דברי יו"ט ליפמן הכהן סימן יג שאלה מהרב החו"ב כו' מוהר"ר צבי מאמנאשמירשציובאה וז"ל

אשת כהן נחבשה בעד עלילה שהעלילו על בעלה. ונתפסה היא בעדו. והיתה חבושה בבית האסורים כמה חדשים וגם הובילוה ממקום למקום לחקירה ודרישת ענין העלילה כפי הנימוס. ויצא משפטה לאורה וניתן לה החופש והדרור. ושבה לבית אישה ואישה הכהן נפרש ממנה עד שיורו המורים עליה אם מותרת לו. ע"כ יורה לנו כת"ר בזה אם מותרת האשה לבעלה עכת"ד

תשובה גרסינן במתניתין כתובות (כו:) האשה שנחבשה בידי א"י ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה ואמרינן שם בגמרא אר"ש בר"י אמר רב לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על א"י אבל יד א"י תקיפה על עצמן אפי' ע"י ממון אסורה לבעלה ע"כ. ועל הא דע"י נפשות אסורה אמרו שם (כז.) אמר רב כגון נשי דגנבי. ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי אמר חזקי' והוא שנגמר דינו להריגה ורבי יוחנן אמר אעפ"י שלא נגמר דינו להריגה ע"כ והנה רש"י והתוס' ז"ל פירשו ע"י נפשות אסורה אף לבעלה ישראל משום דחיישינן שמא נתרצית כדי למצא חן שלא יהרגוה. ובנחבשה ע"י ממון מותרת אף לכהן ולא חיישינן לשמא נאנסה דמרתתי שלא יפסידו ממונם אמנם רוב הראשונים פירשו דבין רישא ובין סיפא מיירי דוקא באשת כהן דחיישינן לנאנסה אבל באשת ישראל גם בנחבשה ע"י נפשות מותרת לבעלה דלא חיישינן לשמא נתרצית כלל. דאחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזיקינן שתתרצית כדי להציל עצמה כיון דזה הוה מג"ע שהדין להרוג ואל יעבור וכתב ה"ה שכן פירשו כל הגאונים וכן הכריעו האחרונים וכן כתב הב"י

והקשו האחרונים על שיטה זו, א"כ מאי פליגי הני אמוראי מאי היא ע"י נפשות מאי נ"מ בזה דהא ע"כ ע"י ממון הוא דוקא וע"י נפשות הוא לאו דוקא דהא איכא למיחש לנאנסה באיזה אופן שנשבית אם לא היכא דחיישי להפסיד ממונא ואפי' בלא מפקרי נשתייהו ג"כ יש לחוש לנאנסה. בשלמא לשיטת רש"י והתוס' ניחא דבין ע"י ממון ובין ע"י נפשות הוא דוקא. דע"י ממון מותרת אף לבעלה כהן, וע"י נפשות אסורה אף לבעלה ישראל ושלא ע"י ממון ושלא ע"י נפשות לכהן אסורה ולישראל מותרת ולהכי פליגי הני אמוראי מה נקרא ע"י נפשות אבל לשיטת הראשונים הנ"ל קשה

ולכאורה הי' נראה לישב דהנהו אמוראי סברי כרבינא (ע"ז כג.) דס"ל דיחוד אינו אוסר בדיעבד אף באשת כהן וכדאסתייעי ממתניתין דדוקא ע"י נפשות אסורה אבל כל שלא ע"י נפשות מותרת אף לכהונה דלא חיישינן לנאנסה ורישא דנקט ע"י ממון הוא לאו דוקא וכן נראה שהוא דעת בעל הח"מ (בסי' ז' סק"ז) שהקשה על הרמ"א ז"ל שכתב דבחבושות מחמת בעליהן אינן אסורות אא"כ נגמר דינם של בעליהן למיתה והא כיון דאין כאן הפסד ממון ניחוש לנאנסה וחזקי' דסובר כן ע"כ דס"ל דע"י ממון לאו דוקא אבל הרב ז"ל שכתב מקודם דדוקא היכא שיראים שיפסידו מכיסם כו' א"כ הרי מזכה שטרא לבי תרי אם לא שנאמר דהא דכתב שאינן אסורות אא"כ נגמר דינם קאי על דברי הי"א שמביא שם דגם באשת ישראל אסורה משום דחיישינן לשמא נתרצית ובהא מחלק בין נגמר דינם עכ"ל בקצרה יעו"ש

אבל א"א לומר כן דהא רב ס"ל דע"י ממון דוקא כיון דמחלק בע"י ממון בין יד ישראל תקיפה ובין יד א"י תקיפה. אלמא דס"ל דבעי מירתותי דאפסודי ממונא ואיהו גופא מפרש ע"י נפשות כגון נשי דגנבי אלמא דס"ל דשלא ע"י נפשות מותרת וקשה דרב אדרב וכבר הקשה כן הגאון בעל הפלאה ודחק בישוב קושיא זאת דלעולם ס"ל לרב דע"י נפשות הוא דוקא וכל שלא ע"י נפשות היכא דלא מפקרי נשתייהו מותרת. ודוקא היכא שיד ישראל תקיפה דאז יראים לאונסה ומ"מ ע"י נפשות אסורה אף ביד ישראל תקיפה שאינם יראים לאונסה כיון דמפקרי בדין אבל היכא דיד א"י תקיפה אסורה בכ"מ וזה דמחלק רב בין יד ישראל תקיפה כו' הוא לאו דוקא בע"י ממון. דה"ה בשלא ע"י ממון ג"כ יש נ"מ בין יד ישראל כו'

ולפע"ד דבריו תמוהים דאם איתא דגם בנחבשה שלא ע"י ממון יש חילוק בין יד ישראל תקיפה או לא האיך קאמר הגמ' בע"ז שם רבינא אמר לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד ומנא תימרא דשאני בין לכתחילה לדיעבד דתנן לא תתיחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות ורמינהו האשה שנחבשה בין הא"י ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה אלא לאו ש"מ שאני לן כו' וממאי דלמא לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא והכא היינו טעמא דמתירא משום הפסד ממונו דלמא הא דלא תתיחד אשה עמהם איירי דיד א"י תקיפה ומתני' דהאשה שנחבשה לוקי ביד ישראל תקיפה כרב. וגם הגמ' דדחי לה משום הפסד ממונו לידחי בפשיטות הא דיד ישראל תקיפה הא דיד א"י תקיפה ואף שמרבינא אין ראי' דע"כ פליג אדרב מדמתיר בבהמה בדיעבד ולא חייש לרביעה ע"כ ס"ל דאפי' יד א"י תקיפה נמי לא חיישינן לנאנסה דהא בהמה כיד א"י תקיפה דמי. מ"מ סתמא דגמרא דדחי משום הפסד ממונו אי ס"ל כרב לידחי בפשיטות ואין לומר דבאמת סוגיא דע"ז לא ס"ל כרב וס"ל דע"י ממון מותרת אף שיד א"י תקיפה. הא כל הפוסקים מחלקים בנחבשה ע"י ממון בין יד א"י תקיפה ובין יד ישראל תקיפה וכן הרמב"ם ז"ל פסק כן להדיא ואי סתמא דגמרא דע"ז חולק על רב הוה להו למפרק כסתמא דגמ' ואף שמדברי הגאון שמביא ברד"ך שאביא לקמן משמע קצת דגם בנחבשה שלא ע"י ממון יש