מלבושי יום טוב חלק א סח

אמנם לפי דעת הסוברים דעיקר החילוק שבין בעל לנטען הוא שאצל בעל הוה קלא שלאחר נשואין וגבי נטען הוא קלא שקודם נשואין וא"כ לענין כהונה כיון דהוה קלא דקודם נשואין וקלא דל"פ אסורה ואפי' תצא כמו לגבי נטען. לפי שיטתם קשה לישב הגמרא דגיטין דאפי' אי אמרינן כמו שפי' הב"ח לחלק בין א"א לפנויה ובגיטין איירי בקול שיצא על הפנויה מ"מ האיך איירי הפלוגתא דהני תנאי אי אמרינן דאיירי בא"א ולענין בעלה, א"כ האיך מביא הגמ' ראי' מריב"נ דאיירי לענין בעלה שאין אוסרין אותה אלא בדבר ברור לענין כהונה שאוסרין אותה אפי' בקלא דל"פ אם יצא על א"א ואם נאמר כפי' התוס' והרשב"א דפלוגתת הני תנאי קאי לענין כהונה אכתי תקשה דהאיך אמר ריב"נ לענין כהונה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר מה להלן דבר ברור אף כאן כו' הלא הקרא דכי מצא איירי לענין בעלה ואיך מביא ראי' מבעלה לענין כהונה דלפי שיטתם אסרינן בקדל"פ אם יצא על א"א לענין כהונה אח"כ מצאתי בחידושי הריטב"א סוף גיטין דפי' שם בשם הרא"ה דהא דאמר רבא יצא עליה שם מזנה בעיר קאי נמי לענין בעלה. וז"ל ורבינו נר"ו פי' יצא עליה שם מזנה בעיר דאין חוששין על בעלה משום דאמרינן דפריצותא בעלמא דחזו בה ודוקא משום האי טעמא הא לאו הכי חיישינן ואע"ג דאמר רב אשי דכל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה ה"מ כשמוציאין קול שנתגרשה דקול זה בא לסתור נשואי' אבל להא חיישינן לי' אי לאו משום דאמרינן דדלמא פריצותא בעלמא הוא דחזו בה וצ"ע. והא דאמרינן כתנאי אכלה בשוק כו' לפי פי' זה של רבינו אתיא כפשטא לאוסרה על בעלה משום קול זנות לבד כו' עכ"ל וא"כ אפשר לישב שדעת הסוברים דלכהונה אסורה בקדל"פ מפרשים הסוגיא דגיטין כדעת הרא"ה הנ"ל ולפי"ז ע"כ יפרשו הברייתא הא דבעולה אין חוששין לה איירי התם בקלא דפסיק וצ"ע ונראה לפי דבריהם דאף דאמרינן בגיטין כל קלא דלא אתחזיק בב"ד לאו קלא הוא. וקלא דאתחזיק בב"ד הוא מבואר שם או שיש להקול רגלים לדבר או שאומרים שמענו מפלוני ופלוני והלכו למדינת הים מ"מ הכא לענין זנות לא בעינן שיתחזק הקול בב"ד אלא כיון דנשים מוזרות בלבנה אומרים שזינתה ולא נפסק הקול מיקרי לענין זה קלא דלא פסיק

כללא דמלתא לפי מה שבארנו שיטת הרמב"ם דסובר דלכהונה הוה הדין כמו לבעלה. וכן שיטת התוס' והרשב"א דמפרשים הפלוגתא דהני תנאי לענין כהונה ואעפ"כ אמר ריב"נ דאין אוסרין אותה אלא בדבר ברור ולפי דעת כמה ראשונים לא מיקרי דבר ברור אלא דוקא עדי טומאה או ברינון כה"ג דאיירי (בסי' ד' סט"ו) לענין דומה נראה דלכל השיטות אפי' בדעבד מפקינן לה מבעלה ומכהן. דהוה דבר ברור וגם הרמב"ם מודה לזה דעדיפא מקדל"פ ועדי כיעור כמו שבארתי וכ"כ הח"מ (בסי' ו' סקי"א) להדי' דהכל מרננים אחריה ודיימא טפי הוה כעדים וא"כ אפי' בדיעבד מוציאין. דלא כהב"ש דכתב דבדיעבד אין מוציאין גם מה שכתב הב"ש דאם בעלה כהן חוששין להבנים לכתחילה לפע"ד אינו כן דהא מוכח מהגמרא דסוטה דהא דדומה בניה כשרים לבא בקהל הטעם הוא משום דרוב בטילות אחר הבעל אבל בלאו האי טעמא הוו אסורים לבוא בקהל ואם איתא דגבי כהן בדעבד הבנים כשרים. א"כ תיפוק לי' ג"כ לענין בני דומה דכדיעבד דמי כמו דאמרינן בכתובות (יד.) יעו"ש ברש"י ד"ה והא. ובתוס' ד"ה חדא בסופו ול"ל טעמא דרוב בעילות אחר הבעל. ואין לומר דרב תחליפא דקאמר הך טעמא קאי על אשה מזנה אבל לגבי בני דומה באמת בלאו האי טעמא מותרין לקהל. ומשום דהוה כדיעבד ז"א דהמעיין שם בתוס' יראה להדיא דבני דומה נקראים שתוקים וא"כ אפי' בדיעבד אסורים. ואף שפירשתי לעיל דברי רש"י דמפרש הא דקאמר שמואל דלא ישא הבת דומה היינו דוקא לכתחילה נראה דאף לפי דעת רש"י הוא לקהל דוקא והוא מטעם ס"ס שמא מבעלה ושמא מן הכותי. אבל הכא לענין כהונה ממ"נ הוה בניה פסולין דאם הם מבעלה כיון שמחזיקינן שודאי זינתה ממילא הוו בניה שנולדו מבעלה כהן חללים דבביאה אחת נעשית זונה ואם הוא מביאת ישראל הוו ממזרים מאי אית לן למימר שמא נתעברה מכותי א"כ לא הוו כהנים בודאי ובתה ג"כ אם נשאת לכהן תצא. דאפי' למה שפסק הרמב"ן דעבד וכותי הבא על בת ישראל הולד פגום ואם נשאת לא תצא וכן פסקו האחרונים מ"מ הכא ודאי דתצא דאיכא ספיקות טובא לחומרא ובפרט באינה פרוצה ביותר דאנן קיי"ל דרוב בעילות אחר הבעל ודאי הם חללין. ואף בפרוצה ביותר ואפי' לפי הפוסקים דרוב בעילות הם מאחרים נראה ג"כ דבתה אם נשאת לכהן תצא כיון דאיכא הרבה ספיקות להחמיר כנ"ל בזה דלא כהב"ש

וא"כ בנ"ד לפי שיטת הרמב"ם ושאר הראשונים דסוברים דאין אוסרין על בעלה אלא בעדי טומאה ממש א"כ אפי' בעדי כיעור וקדל"פ אין אוסרין לכהונה נמי והכא לא הוה אלא קלא דל"פ לחוד ודאי דמותרת ואפי' לפי שיטת הרמ"א דמחמיר ופסק כשאר הראשונים דס"ל דמבעלה מוציאין בעדי כיעור וקדל"פ דהוה כעדי טומאה וא"כ כ"ש דלכהונה אסורה. מ"מ בקדל"פ לחוד אינה אסורה אלא לנטען דוקא משום דבזה דנושאה אחזוקי אחזיק לקלא אבל לכהונה מודה דאינה אסורה בקלא דל"פ לחוד ודלא כהגאון בעל ב"מ (בסי' י"א סקט"ו) על הא דכתב הב"ש שם ולא קשה ממ"ש (בס"ד סט"ו) א"א שיצא עליה קול כו' דשם ליכא עדי כיעור [והב"ש אזיל לשיטתי' דס"ל דשם אינה אסורה לכהונה אלא לכתחילה אבל כבר השבתי עליו דרינון דשם גרע טפי] וכתב הגאון הנ"ל ע"ז אך הרמ"א ז"ל דפי' הכא מבועל בקדל"פ לחוד מוציאין לדידי' קשה שהי' לי' שם לחלק בין קלדל"פ לדפסיק עכ"ל ולפד"נ דהרמ"א החמיר דוקא בנטען משום דכניסתו מוכיח על הקול שהוא אמת והוה כקדל"פ ועדי כיעור וכמ"ש הראשונים ואף שיש ראשוני שמחמירים בזה וכמו שבארנו דלכהונה אסורה אף בקדל"פ לחוד מ"מ יש לסמוך על סתימת השו"ע בסי' ו' כדברי הרמב"ם ושאר הראשונים דס"ל דלכהונה הוי הדין כמו לבעלה וגם הרמ"א לא הגיה עליו כלום וא"כ בנ"ד ודאי דיש להקל וגם נ"ד הוא לגבי פנויה ובפנויה יש להצטרף סברת הב"ח דמשום פריצותא בעלמא יצא הקול ואף דיצא עליה קול מעוברת מ"מ גם בזה יש לתלות להקל דמשום עיכוב הוסת נראית מלאה ודמיא למעוברת יעויין תשובות נו"ב מה"ת חלק אה"ע שאלה ן': סימן יא

ועוד נ"ל דאף לפי דעת המחמירים וסוברים דאפי' בקלא דפסיק אסורה לכהונה לכתחילה מ"מ יש לצדד ולהקל בנ"ד דהנה על הא דאמרינן בגיטין יצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה פירש"י מזנה לכותי או לעבד שפוסלין אותה מן הכהונה ועל הא דבעולה אין חוששין לה פירש"י דאין חוששין לאוסרה לכ"ג וכתבו שם התוס' ור"י אומר דסתם בעילה של זנות שאינו ידוע ממי פסולה לכהונה והרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה כדאמרינן בכתובות (יד:) דאין אשה בודקת ומזנה ואפי' לר"ג דאמר נאמנת היינו היכא דאמרה לכשר נבעלתי כו' ע"כ. ונראה דדעת רש"י הוא דאם הי' יוצא קול סתם לא הי' שום רבותא דאין אוסרין אותה מחמת זה דאפי' היכא דאסרינן מחמת קול הוא לא מטעם דאמרינן דהקול ודאי אמת הוא אלא משום ספק דחיישינן להחמיר אולי אמת הקול וא"כ הכא אי הוה יצא קול סתם הוה ס"ס שמא הקול אינו אמת ואת"ל שהוא אמת דלמא לכשר נבעלה ומצאתי להגאון בעל פ"י שמתרץ דברי רש"י על דרך זה. רק דהוא כתב הטעם משום דספק לכשר נבעלה או לפסול מדאורייתא מוקמינן לה בחזקת היתר ולכך לא היינו מחמירין בקול סתם משום דאיכא תרי