מלבושי יום טוב חלק א סז

דקאמר חוששין משום זונה ולא קאמר אסורה משום זונה ע"כ איירי לענין ישראל דחוששין לה משום שלא תזנה תחתיו ומקלקלת עליו ונראה דזה כונת הח"מ דמחלק בין רינון לקול וכתב שם כיון דהכל מרננין אחריה הוה כעדים. ונראה דכונת הרינון שכתב הר"מ הוא כה"ג כמו שפירשתי שזה ברור שמזנה תמיד אף שאין לנו עדים ע"ז היינו עדי טומאה ממש אך לפי"ז אינו נראה לי מה שכתב הב"ש שם על שו"ע דכתב וכהן חושש לה מדין תורה ופירש הב"ש היינו לכתחילה אבל בדיעבד אם נשאה אין מוציאין לכן מ"ש בסמוך ואם בעלה כהן חוששין על הבנים היינו לכתחילה עכ"ל ולפ"ד נראה כיון שיצא עליה רינון כזה כמו שבארנו ודאי דאף אם נשאה מוציאין מידו כיון דאמרינן דזה הוה כדבר ברור

אמנם לפי דברי התוס' ע"כ צריך לפרש כפי' המ"ל דהגמרא איירי שם לענין כהונה. אך צ"ע דברי הגמרא לפי שיטתם מה שהקשינו למעלה וגם מה שכתב שם דע"כ איירי בקלא דפסיק צ"ע דא"כ האיך סובר שמואל דבניה שתוקים. ונראה הא דהביא שם מיבמות דבקלא דלא פסיק אם כנס יוציא. משום דסברי התוס' דסוטה דגם מן הבעל מוציאין בקלא דלא פסיק לכך ס"ל דגם לכהונה מוציאין וכן נראה דסובר המ"ל בדעת התוס' עוד י"ל דהתוס' סוברים דמבעלה אין מוציאין בקדל"פ משום דהוה קלא שלאחר נשואין ומהנטען מוציאין משום דהוה קלא דקודם נשואין וא"כ גם לכהונה כיון דהוה קלא דקודם נשואין אם כנס יוציא ומסתברא לי כתירץ השני דקשה לומר כתירץ הראשון דא"כ יסברו התוס' דבקדל"פ מוציאין מן הבעל ובאמת הא אף הפוסקים המחמירין וסוברים דמוציאין מן הבעל בקדל"פ ועדי דבר מכוער מ"מ מודים דאין מוציאין מן הבעל בעדי דבר מכוער לבד וכ"ש בקלא דלא פסיק דאין מוציאין מן הבעל ואף לדעת מוהר"ם מרוטנבורג דמחמיר לפי דעת השאלתות גם בעדי דבר מכוער לבד. מ"מ כתב להדיא דבקלא דלא פסיק לחוד אין מוציאין מן הבעל והביא ראי' מסוף גיטין דקלא דבתר נשואין לא חיישינן אלא דראיית הבעל בעצמו דברים מכוערים מצטרף לקלא דלא פסיק ואף שהמ"ל סובר כתירץ הראשון מ"מ נ"ל כמו שכתבתי בתירץ השני דהתוס' בסוטה כונתם להביא ראי' מיבמות דבקלא דלא פסיק מפקינן מהנטען ואזלי לשיטתם דס"ל ביבמות דעיקר החילוק שבין בעל לנטען הוא שאצל בעל הוא, קלא שלאחר נשואין וגבי נטען הוא קלא דקודם נשואין וא"כ לענין כהונה כיון דהוה קלא דקודם נשואין וקלא דלא פסיק אסורה ואפי' תצא כמו לגבי נטען

אך לפי דעת הרמב"ם וכן סתם בשו"ע (סי' ו' סט"ז) אינה אסורה לכהונה אפילו בקלא דלא פסיק ובעדי דבר מכוער ואין חילוק בין א"א לפנויה אלא דוקא בדבר ברור וכמו שאין מוציאין מן הבעל אלא דוקא בדבר ברור ולא דמי לנטען דמוציאין בעדי דבר מכוער ובקלא דל"פ ולכתחילה אסורה להנשא אפי', בחד ריעותא שאני התם דלגבי נטען כיון דישא אותה אחזוקי אחזיק לקלא ולכך גרע טפי אבל לכהונה אף לכתחלה אינה אסורה דוקא אלא בדבר ברור כדמסיים שם הרמב"ם שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה וע"ש בה"ה שכתב ומ"ש רבינו ואפי' הוציאה בעלה כו' הוא משום דאמרינן בגמרא דבר ברור וכבר נתבאר פכ"ד מה' אישות שאין כופין הבעל לגרש אשתו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה ברצונה עכ"ל ה"ה (בפ' י"ז מהא"ב) ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דכתב (בה' סוטה פ"ב הט"ו) וז"ל מי שהוציאה בעלה בעדי דבר מכוער ונשאת לאחר וגרשה ה"ז אסורא להנשא לנטען שיצאה מתחת בעלה בגללו ואם נשאת לא תצא אעפ"י שאין לה בנים וע"כ צ"ל דאיירי הכא אם יש כאן קדל"פ דאל"כ מאי רבותא דלא תצא דהא אף בלא אפסוקי אפסיק אחר ס"ל להרמב"ם דבעדי דבר מכוער לבד לא תצא מהנטען וליכא למימר לרבותא דאף דאפסוקי אפסיק אחר מ"מ לכתחילה לא תנשא כמו שמתרץ הגמרא הברייתא לפי דברי רב מ"מ בדברי הרמב"ם ז"ל א"א לומר כן דלפי"ז יהי' מיותר הסוף דבריו שמסיים ואם נשאת לא תצא דהא כבר כתב מקודם דבעדי דבר מכוער לבד לא תצא וע"כ צ"ל דאיירי דיש כאן ג"כ קלא דלא פסיק וכיון דאפסוקי אפסיק אחר אם נשאת לנטען לא תצא וע"כ צ"ל דהא דבע"כ ובקדל"פ מוציאין מהנטען הוא משום דאם נשאה מחזיק לקלא א"כ לגבי כהונה כיון דאין כאן סברא זו אין אוסרין אותה אלא בדבר ברור ואף בקלא דקודם נשואין לא אסרינן לה אפי' לכתחילה משום דעיקר האיסור על הנטען הוא לאו משום קלא דקודם נשואין אלא האיסור הוא משום דאחזוקי מחזיק לאיסורא בהא דנושא אותה

ולפ"ד נראה מה שהוכרח הרמב"ם לומר דאין אוסרין לכהונה אלא או בעדות ברורה או בהודאת פיה. משום דהוא מפרש הגמרא דגיטין שמביא על דברי רבא כתנאי אכלה בשוק גירגרה בשוק כו' ר"מ אומר תצא רע"א משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אמר לו ריב"נ כו' מה להלן דבר ברור אף כאן, דבר ברור דלא כתוס' והרשב"א שדחקו לפרש דאיירי בקלא דקודם נשואין שיצא עליה קול זה ומדברות עליה לעז קודם שנשאת לכהן א"ל ריב"נ א"כ לא הנחת בת לא"א יושבת תחת בעלה כהן שהרי הוא אינו יודע במה שדברו עליה קודם כו' אלא הרמב"ם מפרש הפלוגתא דהני תנאי בא"א אי אוסרין אותה על בעלה דר"מ סובר כיון דאכלה בשוק וגירגרה בשוק כיון דהוה פרוצה אסורה לבעלה ומצוה מה"ת לגרשה ואזיל לשיטתי' בסוף גיטין דאמר שם היכא שהיא פרוצה כגון ראשה פרוע וטוה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין [ונראה דאו או קתני] זו מצוה מה"ת לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר [ונראה הא דקאמר מצוה היינו חוב לגרשה וכופין אותו ע"ז כיון דלדידי' מיקרי זה ערות דבר דלא כהתוס' שם דפירשו דלאו חובה הוא אלא מצוה בעלמא אלא כלישנא דברייתא קמייתא דאמר ר"מ תצא דמשמע דכופין אותו לגרשה] ור"ע סובר דוקא משישאו ויתנו מוזרות בלבנה והיינו קלא דל"פ וקאמר ריב"נ דא"כ דאוסרין אותה אפילו בקדל"פ לחוד לא הנחת בת לא"א יושבת תחת בעלה אלא אין אוסרין אותה אלא דוקא בדבר ברור

ומצאתי און לדברי מדברי ר"ח ז"ל הובא ברמב"ן בחידושיו ליבמות (כז.) וכ"ה ברשב"א שם וז"ל ורבינו אלפסי ור"ח ז"ל פירשוה תצא מנטען אבל מבעל לא תצא אלא בעדים וכדתניא בשילהי המגרש אכלה בשוק גירגרה בשוק כו' ר"מ אומר תצא כו' אמר לו ריב"נ א"כ לא הנחת בת לא"א יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור עכ"ל הרי פירש להדיא דהפלוגתא של הני תנאי הוא לענין בעלה לפי"ז ע"כ צ"ל דהדין לענין לאוסרה לכהונה הוי הדין כענין לאוסרה על בעלה כמו דאין אוסרין אותה על בעלה אלא בדבר ברור ממש היינו עדי טומאה לפי שיטת הרמב"ם ה"ה נמי לענין כהונה מדהביא הגמרא על רבא דאיירי לענין לאוסרה לכהונה התנאי דאיירי לאוסרה על בעלה ועוד דאפי' לפי דברי התוס' והרשב"א דפי' דהני תנאי מיירי לענין כהונה ובקלא דקודם נשואין ע"כ מוכרחין אנו לומר דלענין כהונה הוי הדין כמו לענין בעלה כיון דריב"נ מביא ע"ז הקרא דכי מצא בה ערות דבר ע"כ דס"ל דא"א לאוסרה לכהונה אלא בכה"ג דאוסרין אותה על בעלה דס"ל דזונה לכהן נמי מיקרי דבר, שבערוה. כמו שכתבו התוס' רי"ד בקדושין (סז.) גבי עובדא דינאי המלך ואף שהוא קלא דקודם נשואין מ"מ אין אוסרין אותה והא דאוסרין על הנטען משום דאחזוקי אחזיק לקלא כמו שכתב הרמב"ן להדיא ביבמות דאם אפסוקי אפסיק אחר לא תצא וכמו שבארתי לעיל בדעת הרמב"ם: