מלבושי יום טוב חלק א סג

הראה מקום אשר נעלם מכל האחרונים המפלפלים בענין זה מ"מ מאד תמהני על דברי הנמ"י עצמו שהביא זאת משם הריטב"א והריטב"א בעצמו סותר דבריו שכתב בחידושיו ליבמות (פה:

) שמהגמרא שם דקאמר סוטה ודאי איכא בינייהו דלמ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד מפני שמרגילתו הא נמי מרגילתו. מוכח שאפילו מזוהם לכהונה נמי לא הוה כדברי ר"ח ז"ל שאל"כ לא הוה מרגילתו כדאמרינן לעיל גבי חלוצה וגם הגאון בעל הפלאה בספרו הנ"ל סי' ד' כיון לראי' זו אך אח"כ תברא לגזיזי' וכתב דז"א דהא כתבו התוס' ז"ל שם בד"ה ממזרת ונתינה כו' ואלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשמע דלא מרגילה לו כו' אע"פ שבני ישראל מקוה טהרה לחללות כו' מ"מ מקפיד הוא על בניו שאינם כהנים כו' א"כ בישראל שמחזיר סוטתו אף דהבנים פגומים יכולים להתטהר כמ"ש התוס' ואינו מקפיד עכ"ל ודבריו נכונים לפי שיטת התוס' אבל הריטב"א ס"ל דלא כהתוס' מדכתב על הא דקאמר הגמרא שם ולר' אליעזר ב"י דאמר יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגלה מידי פי' שהרי יהיו פסולים לעבודה משום חללה וא"ת והרי יטהרו בני בניה דבנות ישראל מקוה לחללים וי"ל דסוף סוף היא לא מוטהרה שתהא חללה ולדברי התוס' לא קשה כלל דכיון דלא יהיו בכלל כהונה מקפיד ע"ז ובאמת הריטב"א בעצמו כתב שם מקודם על הא דאמרינן שם כיון דאיכא תקנתא לממזרת כר"ע כו' וא"ת כיון דבניה מיהת ממזרים האיך מתרצת מפני שיש תקנה לבני בניה י"ל דאיידי דאית לגופה שבח כשנשאת בנושא ישראל לא חיישא לבניה הואיל ויש לבניהם תקנה עכ"ל. נראה דמתרץ קושית התוס' כיון דבגרושה וחלוצה ליכא לשבח כ"כ כשנשאת לכהונה ע"כ חייסא לפגם בניה ולא מרגילתו. והא דהקשה הריטב"א בבעולה לכ"ג הא התם ג"כ לא מתקנת אלא בני בניה. ע"כ צ"ל דס"ל כיון דנשאת לכ"ג שבח גדול הוא לה וע"כ חיישינן למרגילתו ולכך הוכרח לתרץ משום דסוף סוף היא לא מוטהרא שתהא חללה ומעיקרא היתה מותרת לכהן הדיוט ועתה אסורה לו וכן צריך לתרץ גבי אלמנה לכ"ג כך הוא ביאור דברי הריטב"א נמצא סובר הריטב"א להדיא דבני סוטה אינם פגומים לכהונה וכן כתב הרשב"א שם להדיא וז"ל אבל בלשון שני כתב ר"ח ז"ל שהולד כשר לקהל ומיהו אף ללשון שני משמע דהולד מזוהם לכהונה ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר דאם איתא דמזהמין את הולד הא לא מרגלא ליה עכ"ל וכן הבאתי לעיל (באות ח') שיטה ב' בשיטת הרר"א בשם חידושי הרמב"ן שכתב להדיא שהולד מן הנטען כשר לכהונה ודחק שם לישב דברי הגאון והרי"ף דהלעז דקאמר הגמרא הוא לעז זוהמא בעלמא שנולד מטיפה אסורה ולדברי מהרש"ל הא כיון דסובר דהולד שנולד אח"כ מבעלה פסול לכהונה כיון שנולד מביאה אסורה ואמו כבר היא מחוללת לכהונה כמו כן הנולד מן הנטען ג"כ פסול לכהונה ואין לחלק דלגבי בעל כיון דאיכא איסור לאו ילפינן בק"ו מאלמנה לכ"ג דהולד פסול לכהונה אבל לגבי נטען אינו אלא איסור עשה ולא ילפינן מק"ו מאלמנה לכ"ג ז"א כיון דאנן קיי"ל כראב"י דבבעולה לכ"ג נמי הוה בניה חללים. א"כ מצינו למילף עשה שש"ב בק"ו מעשה שאש"ב אע"כ דס"ל להרמב"ן דגם להבעל נמי אינה פגומה לכהונה והק"ו דקאמר המהרש"ל ק"ו פריכא הוא דאיכא למיפרך מה לאלמנה לכ"ג שכן היא עצמה מתחללת אבל הכא שמביאה של הבעל אינה מתחללת שכבר היא מחוללת וקאי כדאיתא ביבמות (עו:

מד:

) רש"י ד"ה היא מתחללת תאמר מחזיר גרושתו שאינה מתחללת בביאה זו דאי להנשא לכהן כבר נפסלה משעת הגרושין עכ"ל רש"י ז"ל וכ"ש הכא דנפסלה כבר משעה שזינתה אף מתרומה וכן מצאתי להגאון בעל בית מאיר שהשיג על האי ק"ו של המהרש"ל מהאי טעמא והסכים לדברי הב"ש ז"ל

(ט) עוד כתב הגאון בעל ב"מ הנ"ל שם דלכך לא הוה בני סוטה פגומים לכהונה משום דילפינן היא תועבה ואין בניה תועבין ולכך מודה ר"ע דמסוטה אין הולד ממזר. ובזה מתרץ קושית התוס' יבמות (מד:) ד"ה היא תועבה כו' דהניחו שם בתימא דלפי מאי דס"ל לר"ע דולד מחזיר גרושתו משנשאת הוא ממזר דמאי דריש מהיא תועבה ותירץ הגאון הנ"ל דר"ע ס"ל דקאי על סוטה וכיון הגאון זה לדברי הרא"ש בתוספ' שלו דמתרץ קושית התוס' הנ"ל בזה ובזה נ"ל לישב דברי הרא"ש (בפרק הבא על יבמתו) דכתב שם על הא דאמר רב ששת דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה דהטעם הוא משום דונטמאה בתרא דנפקא לן מיניה איסור תרומה דכהונה לא קאי אוהיא לא נתפשה ואין חילוק בין באונס בין ברצון כסברת התוס' דס"פ ד' אחין ואח"כ כתב וז"ל ומה שפירשתי שאין בה אלא איסור עשה מונטמאה היינו אי לא שייך ובת כהן כי תהיה לאיש זר באשת איש ובחייבי כריתות האסורות ע"י קדושין משום דלא הוה זר אצלה מעיקרא אבל אי שייך בהו כמו שכתבתי בפ' החולץ אז נימא דפסולה לכהונה מהאי קרא מובת כהן כי תהיה לא"ז וכהן הבא עליה לוקה מק"ו מגרושה דגילוי מילתא בעלמא הוא כדאיתא לקמן בפ' אלמנה עכ"ל ומה שכתב הרא"ש אבל אי שייך בהו כמו שכתבתי בפ' החולץ אין כונתו על דבריו בפסקיו אלא כונתו על דברי תוספות שלו. משום דהר"י בתוס' ס"פ ד"א כתב דבעריות ע"י קדושין לא שייך כתל"ז כיון דלא הוה זר אצלה מעיקרא. ובפ' החולץ (מד:) ד"ה ה"נ כתב הר"י דגם בעריות שע"י קדושין כיון דהם חייבי כריתות הוה בכלל כתל"ז וזה ידוע שהרא"ש חיבר תוספת הרא"ש כמו תוס' שלנו וא"כ כונתו כמו שכ' בתוס' שלו בפ' החולץ [והקרבן נתנאל במחכ"ת שגה בפירושו ופי' כונת הרא"ש בדרך רחוקה והמעיין יראה דלשון הרא"ש אינו סובל פירושו ולכאורה דברי הרא"ש הם תמוהין דהאיך הניח בספק דאולי שייך כתל"ז גם בעריות שע"י קדושין דא"כ ישאר קושית התוס' דס"פ ד"א דאמאי קאמר הגמרא דאינו לוקה אלא משום טומאה. ולא לקי עליה נמי משום כתל"ז בשלמא על דברי רש"י והרמב"ן לא קשה משום דהם ס"ל דלא לקי על כי תל"ז. אע"ג דזה דילפינן איסור כהונה מתרומה הוה גילוי מלתא בעלמא מ"מ ס"ל לפי מאי דקיי"ל כרבא אין לוקין על גילוי מלתא. עיין ב"ש (סי' ו' סקט"ז). אבל הרא"ש כתב הכא להדיא דאי אמרינן ששייך בה כתל"ז כהן הבא עליה לוקה משום כתל"ז. א"כ תקשה אמאי קאמר בעלה לוקה עליה משום טומאה בלבד

(י) אע"כ צ"ל דס"ל להך לישנא דבאונס לא מיקרי זונה אע"ג דאסורה בתרומה מחמת כתל"ז וגם אסורה לכהונה לאחר מיתת בעלה ג"כ מחמת כתל"ז מ"מ לבעלה אינה אסורה מחמת כתל"ז כיון דניסת בהיתר ואינה אסורה לבעלה כהן אלא מחמת איסור טומאה בלבד ונראה דהאי לישנא יליף זאת מהאי קרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין דכתיב גבי טומאה והקרא קאי בין על איסור טומאה דישראל היינו ברצון אינם נעשין בניה פגומים לכהונה וכן על איסור טומאה דכהן היינו באונס שלא נעשית זונה ואין בניה תועבין וע"כ אינה אסורה לבעלה גם מחמת כתל"ז דאל"כ אכתי הוה בניה פגומים לכהונה מחמת איסור כי תל"ז ולכאורה עלה בדעתי לומר דגם רש"י ז"ל מוכרח לסבור כסברא זאת דהא נראה מדברי רש"י שם (סא) ד"ה נבעלת בעילת זנות דפי' נבעלת לפסול לה דס"ל לרש"י כדברי הרמב"ם דכל דילפינן מכתל"ז הוה בכלל זונה. ובאמת התוס' השיגו על פירש"י יעו"ש. א"כ תקשה לרש"י הא הוא ז"ל סובר ס"פ ד"א דאשת כהן שנאנסה לכך אסורה בתרומה משום כתל"ז. א"כ ס"ל דגם בעריות ע"י קדושין נמי שייך כתל"ז וכיון דס"ל דכל דאסורה משום כתל"ז הוה בכלל זונה א"כ תקשה להאי לישנא דבאונס לא מקרי זונה אמאי אינו לוקה מ"מ משום זונה כיון דאסורה משום כתל"ז א"כ ממילא דינה כזונה אע"כ צ"ל דאף דאסורה משום כתל"ז הוא דוקא לכהונה לאחר מיתת בעלה וכן לתרומה אף בחיי בעלה אבל לבעלה אינה אסורה אלא משום טומאה בלבד.