מלבושי יום טוב חלק א סב

וע"כ צריך לדחוק דנ"מ לענין כהן שהביא שתי שערות אח"כ כמו שמתרץ המהרי"ט בשם הרא"ש דברי רש"י בקדושין (עח) [הבאתי למעלה בשיטת הר"א שיטה ג' אות ב'] אבל באמת או כו"ע מודים בזה כמו שהאריך בזה הגאון בעל מרכבת המשנה אבל לפי מה שבארתי ניחא שפיר כיון דמאיסור טומאה לא נעשית חללה ואין בניה חללין א"כ שפיר הא דאשמועינן ר' מתיא דנעשית זונה. דבזה שנעשית זונה אם אח"כ בא עליה בעלה שהוא כהן או שמת בעלה וניסת לכהן אחר בניה חללין כיון שנעשית כבר זונה אבל מטעם איסור טומאה שהיתה אסורה לכהונה קודם שבא עליה בעלה אין בניה חללין אלא בניה הוו ספק חללין מטעם שהיא ספק זונה משום קנוי וסתירה ואסורים הבנים לטמא למתים מטעם ספק ועתה שנעשית זונה ע"י ביאת בעלה עליה בניה הנולדין לה מכהן אח"כ הוו ודאי חללין ונראה דע"כ צ"ל דאף הרשב"א דס"ל ביבמות (יא:) דגם בספק סוטה איכא לאו ולקי בעלה הבא עליה משום לאו דטומאה לא יוכל בעלה גו' מ"מ מודה דכהן הבא עליה לא לקי עליה משום זונה ולא אמרינן כיון דהקרא דונטמאה גלי לן דהכא עשאה הספק כודאי ולכך לקי עליה. א"כ ה"נ הקרא דונטמאה דמרבי כהונה ותרומה נמי עשאה הספק כודאי והוי כודאי זונה וכהן הבא עליה לוקה משום זונה וגם בניה הוו ודאי חללין אבל לפי"ז תקשה על הרשב"א ז"ל דהאיך יתרץ דברי הגמרא דקאמר ר' מתיא בן חרש דבא בעלה עליה בדרך עשאה זונה מאי נ"מ כיון דהיא כבר זונה ודאית לאחר קנוי וסתירה ולשתות א"א כיון שאין הבעל מנוקה מעון אלא נראה דע"כ צ"ל דאף הרשב"א ז"ל לא קאמר אלא דוקא גבי איסור דטומאה כיון דגלי לן קרא דונטמאה דיש עליה איסור טומאה א"כ הדרא לאיסורא קמא דכתיב אצלה לאו גבי טומאה אבל איסור כהונה דרבי קרא דאסורה בכהונה באיסור טומאה דכתב ונטמאה א"כ אין עליה רק איסור עשה דטומאה ולא איסור לאו דזונה לכך אין בניה חללין ודאין ואין כהן לוקה עליה משום זונה

(ה) ולפי מה שבארתי אתי שפיר הא דאמרינן שם ביבמות אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה משום טומאה אין כו'. פשטיות הגמרא מורה לן דבכל ביאותיו לוקה משום טומאה לבד דאל"כ הול"ל אשת כהן שנאנסה ובא עליה לוקה משום טומאה ואז הוה אמרינן דקאי על ביאה ראשונה. אבל מלשון בעלה לוקה משמע שכל אימת שיבא עליה לוקה משום טומאה לבד ואי אמרינן דמאיסור טומאה נמי נעשית חללה אמאי לא לקי על ביאה שניה נמי משום חללה ובפרט לשיטת הראשונים דמחלקים בין העראה לגמר ביאה דלא כשיטת הריטב"א ז"ל בקדושין (עח.) ועיין בש"מ כתובות (ל.) דכתב הרשב"א שם לישב שיטת ר"ח דאף אם נאמר דיש חל מבעולת עצמו ניחא פי' ר"ח דיש בה הויה ולא קיימא עליה באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שנית והוקשה לו וא"ת בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרי עליה דעשאה בעולה ובגמר ביאה מתחללת ואין לו בה הויה לר"ע וכ' די"מ דחדא ביאה לא פלגינן בה שנאסור בה שני איסורין ע"כ אלמא דלאו כו"ע מודים בזה ונראה לפי דעת התוס' יבמות (כ:) ד"ה אטו ביאה שניה דכתבו שם לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה כו' עכ"ל [ובאמת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א חולקין על זה, וס"ל דאפי' גמר ביאה מותר דס"ל דאין לחלק בחד ביאה] ע"כ דס"ל דיש לחלק בחדא ביאה נמי וא"כ לדידהו ודאי, תקשה כיון דבהעראה משוה לה חללה מחמת איסור טומאה אמאי לא לקי על הגמר ביאה משום חללה כיון דהיא כבר מחוללת מתחילת הביאה אע"כ צ"ל דמאיסור טומאה לא נעשית חללה וכמ"ש

(ו) אך ראי' זו יש לדחות דאיכא למימר דלכך לא לקי בעלה עליה נמי משום חללה לכה"פ בביאה שניה משום דלא אתי איסור חללה וחייל על איסור טומאה ואף לכהן אחר דאינו בלאו דטומאה אלא רק באיסור עשה לפי שיטת התוס' והרא"ש מ"מ הא לא אתי איסור לאו וחייל על איסור עשה וא"כ גם כהן אחר נמי אינו חייב עליה משום חללה. מ"מ יש לקיים ראי' זו לפי מה שבארתי בשיטת הרר"א (שיטה ב') דעל איסור טומאה באונס לכהן כיון דלא נכתב בפרשת כהונה והוא לאו שאינו שב"כ היא אינה מוזהרת דלא מרבינן מלא יקחו אלא לאוין דכתיב בפ' כהונה א"כ הוה חללה איסור מוסיף לגבי דידה וא"כ חל עליו נמי דמגו דאתוסיף איסורא לגבי דידה חל איסור חללה גבי' נמי ואמאי לא לקי. אף שלפי מה שהבאתי שם שיטת הריב"ם דס"ל דחללה דאתי מחייבי עשה כהן הבא עליה אינו לוקה א"כ ה"ה נמי אפשר לומר לפ"ד דחללה הבא מאיסור טומאה כיון דהיא אינה מוזהרת על איסור טומאה ה"ה איסור חללה הבא ממנה היא אינה מוזהרת. א"כ לא הוה איסור חללה איסור מוסיף על איסור טומאה לפי דעת הריב"ם אבל באמת הא כתב המ"ל דהרבה ראשונים חולקים עליו וא"כ אין נ"מ באיסור חללה מאיזה איסור הוא ובודאי היא מוזהרת על איסור חללה וא"כ הדקל"ד דהוה איסור חללה איסור מוסיף על איסור טומאה ואמאי לא לקי וע"כ צ"ל דמאיסור טומאה לא נעשית חללה. אך ראיה זו לא ברירא לי שבאמת אינו מוכח לומר דבאיסור טומאה באונס היא אינה מוזהרת לפי מה שבארתי בשיטת הרר"א שיטה א' א"כ לא הוה לאו דלא יקחו ולאו דתמורה שני כתובין הבאין כאחד יעו"ש. א"כ אפשר למילף איסור טומאה באונס לכהונה לגבי דידה מק"ו דגרושה מ"מ הראיה הראשונה שהבאתי מהגמרא דיבמות היא ראיה ברורה דאיסור טומאה כיון דשם זה נוהג בישראל לא נעשית חללה ואין בניה חללין

(ז) והנה הגר"א בא"ע (סי' ו' ס"ק כ"ג) נסתפק אף באיסור כי תהיה לאיש זר אם נעשית חללה ובניה חללין. וכן הגאון בעל הפלאה בספרו נתיבות לשבת נסתפק הרבה בזה משום דאולי הא דקאמר הגמרא אין חללה אלא מאיסורי כהונה היינו הכתובים בצידה דוקא אמנם מדברי הרמב"ן דפסק דבאונס לא מיקרי זונה. אף מן הפסולין לכהונה רק אסורה לכהונה משום כי תהיה לאיש זר ובפסול כי תהיה לאיש זר אין חילוק בין באונס ובין ברצון מ"מ ס"ל בכתובות דשבויה בניה פסולין לכהונה ע"כ דס"ל דגם בפסולי כי תהיה לאיש זר נעשית חללה ובניה חללין אף באיסורי כהונה דלא כתיבי בצידו. מ"מ נראה דאיסור טומאה לא דמי לאיסור כי תנ"ז דהא איסור כי תל"ז אין שם זה נוהג בישראל ומיקרי איסור כהונה לבד אבל איסור טומאה זה לא מיקרי איסור כהונה כיון דשם זה נוהג אף בישראל לכך לא משוה לה חללה ואין בניה חללין וממעטינן זאת מהא דכתיב איסור חללה אחר אלמנה וגרושה ולא אחר איסור זונה כמש"ב

(ח) אח"ז ראיתי דהמהרש"ל ביש"ש ס"ל דמאיסור טומאה אפי' מבעלה ישראל נעשין בניה פגומים לכהונה דהנה הוא ז"ל כתב ביבמות פ' החולץ (לט) וז"ל נראה אשה המזנה תחת בעלה בין שגירשה והחזירה בין אם לא גרשה הולד מבעלה פגום לכהונה לאותן דס"ל הכי גבי כותי ועבד הולד פגום כ"ש הכא דיש האי ק"ו כו' אמנם הב"ש (בסי' ד' סקכ"ה) כתב להדיא אבל אם בעלה ישראל אפי' זינתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים אפילו לכהונה וראיתי לא"ז הגאון בעל קדושת יו"ט זצללה"ה בהגהותיו על הרי"ף שהשיג על הב"ש מדברי הנמ"י בב"ב פ' יש נוחלין (ס:) דכתב שם וז"ל וא"ת האיך נאמן לשום עצמו רשע שנשא גרושה או חלוצה י"ל כגון שאמר שוגג הייתי ובאומר על בנו ממזר אין אשתו נאסרת שיפסלו הבנים שיהיו אח"כ משום בני זונה דאמר שוגגת הוה ואינה נאסרת באשת ישראל ואפילו אמר שהיא מזידה אינו נאמן עליה להפסידה כתובתה ולא על הבנים שילדה אח"כ לפסלם לכהונה הריטב"א ז"ל עכ"ל ואף שא"ז הגאון הנז'