מלבושי יום טוב חלק א סא

מגדר מלתא דחששו חכמים דכל אשה תאמר לבעלה טמאה אני ובעלה יגרשה כיון שהיא אסורה בתרומה ויהא לעז על הבנים לכך התירו הדבר אלמא דלעז על הבנים הוא חששא גדולה. א"כ צ"ע האיך לעשות למעשה בזה אם להחמיר להצריכה גט או לא כדי שלא יהי' לעז על הבנים וא"א להחמיר: סימן ט

שאלה אשת כהן שהתודתה לפני מותה שנאנסה מכבר מאיש אחד והבעל מאמין לה האיך הדין עם בניה לכהונה

(א) תשובה הנה כבר כתבתי למעלה דמדברי הרמב"ם והשו"ע מוכח דאף שמאמין לה בעלה וצריך להוציאה זה לא מטעם ודאי רק מטעם ספק והב"ש שכ' דבניה הם ודאי חללין דבריו תמוהים ונפלאתי על הש"ש שמעתתא ב' פ"כ דהביא ראי' מדברי הב"ש הנ"ל דהיכא דאב נאמן בתורת יכיר לענין ירושה ה"ה היכא דאינו יודע בעצמו אלא מפי אחרים דסומך דעתו עליהם דמהני. האיך העלים עין מדברי השו"ע דמבואר להדיא דמאמין לאחרים אף שסומך דעתו עליו אינו צריך להוציאה אלא לצאת י"ש וא"כ לפי דבריהם דהא דמאמין לאחרים הוה כאלו הוא יודע בעצמו ואמאי אינו צריך להוציאה מה"ד. וגם האחרונים מביאים דבתשובות המיוחסות להרמב"ן מבואר דהא דצריך להוציאה אם מאמין הבעל לעד אחד זה אינו רק מדרבנן א"כ מבואר להדיא דהא דמאמין לאחרים לא הוה כאלו הוא יודע בעצמו וא"כ כ"ש לענין ירושה דאורייתא דלא מהני הא דמאמין לאחרים וכן הכא לא הוו אלא ספק חללין ולפי דברי הרמב"ן אינו אלא מדרבנן דהיא לא עדיפא מכל עד אחד דעלמא וכן הגאון בעל בית מאיר השיג על הב"ש דאולי לא נתנה התורה נאמנות לאב אלא היכא שהוא יודע בעצמו. ודעתו נוטה דלא הוו אלא ספק חללין. א"כ לפ"ז נ"ל דיש לצדד ולהקל להכשירן לכהונה לגמרי

(ב) ומקודם נחקור לפי המ"ד דבאונס לא מיקרי זונה ואינה אסורה לבעלה אלא משום טומאה. אם מחמת איסור זה נעשית חללה ובניה חללין או לא. לכאורה מסתברא כיון דמחמת איסור זה אסורה בתרומה כמו שכתבו התוס' סוף פ' החולץ והרא"ש (נו:) דאסורה מחמת ונטמאה. א"כ יכולין למילף ק"ו מגרושה ומה גרושה שאינה אסורה בתרומה נעשית חללה ובניה חללין איסור טומאה שאסורה בתרומה א"ד דנעשית חללה ובניה חללין. אך קשה לפי"ז אמאי קאמר שם (נו:) דלפי המ"ד דבאונס לא מיקרי זונה אין בעלה לקי עליה אלא משום טומאה כיון דאמרינן לא יחלל קאי נמי על איסור טומאה ובביאתו הא משוי לה חללה אמאי לא לקי נמי משום לא יחלל. בשלמא לפי מה שביארתי בשיטת הרר"א (שיטה ג') דשיטת הרמב"ם דכהן הדיוט אינו לוקה משום לא יחלל ולמ"ד באונס מיקרי זונה לוקה משום לא יקחו ניחא שפיר אבל לפי מה שביארתי שם שיטת הראשונים דהיכא דהקדושין היו בהיתר אינו לוקה משום לא יקחו אלא משום לא יחלל א"כ מאי נ"מ אי אסורה עליו משום איסור זונה או משום איסור טומאה כיון דבביאתו מחללה ילקה נמי משום לא יחלל וכה"ג הקשו שם התוס' (ס.) ד"ה חלל כו' וז"ל תימא כיון דלא יחלל קאי נמי אבעולה לראב"י א"כ אין זה חייבי עשה גרידא דלא יחלל לאו הוא כדקאמר בפ' בתרא דקדושין (עח.) בעלה לוקה משום לא יחלל עכ"ל אך יש לדחות זה משום דאף דילפינן גבי איסור טומאה נמי דמשוה לה חללה ובניה חללים מק"ו דגרושה דמותרת בתרומה מ"מ לא לקי על לאו דלא יחלל משום דאין עונשין מן הדין לא מבעי לשיטת הרמב"ן בפ' קדושים דס"ל דאיסורי כהונה דהוא משום כי תהי' לאיש זר כיון דאתי רק מק"ו דגרושה לא לקי עליהם משום דאין עונשין מה"ד כ"ש דלא לקי על לאו דלא יחלל גבי איסור טומאה אלא אפילו לפי שיטת הראשונים דס"ל גבי פסולי מחמת כי תהי' לאיש זר. דהק"ו מגלה לן דלא גרע פסולן מפסול גרושה והק"ו אינו רק גילוי מלתא בעלמא ולפי דעתם נראה דודאי לקי גם על ביאה בלא קדושין משום לא יחלל מ"מ הוא דוקא גבי פסולי מחמת כי תהי' לאיש זר כיון דלא נכתב איסור כהונה להדיא וע"כ דילפינן זה דלא גרע מגרושה וא"כ כל מה שמחייב בגרושה חייב נמי גם גבי פסולי כי תהי' לאיש זר. אבל איסור טומאה שאיסורה כתיב בהדיא רק דאנו למדין מגרושה בק"ו שגם מחמת איסור טומאה מתחללת מק"ו דתרומה. א"כ א"א ללמוד מק"ו שגם מחמת איסור טומאה ילקה מחמת לא יחלל דאין עונשין

מה"ד

(ג) אבל אח"כ התבוננתי בזה ונ"ל לאמר דמאיסור טומאה כיון דשם טומאה נוהג גם בישראל אינה נעשית חללה ובניה חללין. כיון דגלי קרא דאין חללה אלא מאיסור כהונה ממעטינן איסור טומאה כיון דשם זה נוהג גם בישראל אע"ג דשם נוהג דוקא ברצון ובכהן נוהג אף באונס מ"מ לא מיקרי זה איסור כהונה אלא באיסור טומאה גופא החמירה התורה על הכהן יותר מבישראל אבל אין זה רק איסור טומאה בלבד ואפשר לומר דזה כונת הקרא דכתב חללה אחר אלמנה וגרושה ולא אחר זונה ללמדך שאין חללה אלא מאיסורי כהונה ועיין רש"י בקדושין (טז:) ד"ה חללה למה נאמרה. שכ' ולא כתבה אחר זונה שמצינו שם זנות פוסל בישראל [ר"ל שזינתה תחת בעלה] לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל עכ"ל והנה בזונה גופא כהן הבא עליה משוה לה חללה כדאמרינן שם להדיא (עח.) אע"כ דהא דמלמדינו הכתוב דכה"ג היכא דשם זה פוסל באשת ישראל ולא משוה לה חללה צ"ל דקאי זה על איסור טומאה באונס אע"ג דזה אינו נוהג רק בכהנים מ"מ כיון דשם זה פוסל בישראל ברצון לא משוה לה חללה וכן נראה לי דלאחר קנוי וסתירה דמרבינן מונטמאה דאסורה לכהונה ולתרומה דאם מת בעלה ולא שתת וניסת לכהן או שבעלה גופא היה כהן ובא עליה דבניה לא הוו אלא ספק חללין כיון דהיא הוה ספק זונה ולא אמרינן דבניה יהיו ודאי חללין כיון דאסורה לכהונה מטעם ונטמאה איסור ודאי. אע"ג דזה אינו אלא איסור עשה מ"מ לפי מאי דקיי"ל כראב"י דבעולה לכה"ג נמי משוה לה חללה א"כ איכא למילף מק"ו מבעולה לכה"ג דמותרת בתרומה ואפ"ה משוה לה חללה א"כ כ"ש איסור דנטמאה. אפ"ה נראה דמאיסור טומאה לא משוה לה חללה כיון דאיסור טומאה נוהג אף בישראל אע"ג דבישראל אינו נוהג אלא דוקא לבעלה ולכהונה אסורה מחמת איסור טומאה אף לאחרים מ"מ כיון דזה דאסורה לכהונה הוא מחמת שם טומאה ושם טומאה פוסל בישראל לכך לא משוה לה חללה ובניה חללין

(ד) ובזה נתיישב לי היטב דברי הגמרא יבמות (סא. פה:) דקאמר ר' מתיא בן חרש דאפי' הלך בעלה להשקותה ובא בעלה עליה בדרך עשאה זונה ופירש"י ז"ל הואיל ונבעלה לפסול לה אם מת אסורה לכהן והקשה ע"ז הגאון רעק"א בחידושיו הא בלא"ה אף אם לא בא עליה בעלה אסורה לכהן מכח הקינוי וסתירה כ"ז שלא שתתה והא הכא ממילא אינה שותת כיון דבא עליה בעלה הוא אינו מנוקה מעון וא"כ אף אם לא עשאה בביאתו זונה פסולה לכהונה ותירץ די"ל דנ"מ לענין מלקות דמכח הקנוי וסתירה דמרבי לה מונטמאה ליכא לאו אלא ספק זונה אבל מכח דבא עליה בעלה בדרך כיון דהתורה אסרתו לו מספק מיקרי ביאה פסולה ונעשית בביאה זו ודאי זונה ולוקין עליה ומסיים שם ועדיין צריך תלמוד ולפ"ד קשה על תירוץ הגאון הנ"ל כיון דאסורה לכהונה גס קודם שבא עליה בעלה מעשה דונטמאה קודם ששתתה. האיך, חל ע"ז איסור לאו דזונה. הא אין איסור לאו חל על איסור עשה כמ"ש התוס' בשבועות (כג:) ד"ה דמוקי כו'.