מלבושי יום טוב חלק א ס

לכתחילה אבל בדיעבד אם ניסת לא תצא ואדרבה לפי שיטה זו איכא למימר קולא גדולה דאף אם עמדה בדבריה לאחר מיתת בעלה מכל מקום אם ניסת לכהונה לא תצא כיון דכבר עקרו חכמים האיסור זונה לכהונה ממנה שאף שהוא כדבריה מ"מ מותרת לבעלה א"כ מאי מהני דבריה כעת יותר מדבריה שאמרה בחיי בעלה ובפרט לפי מה שרצה הר"ן לומר שהפקיעו חכמים הקדושין ודאי דהדין דלא תצא בדיעבד אם ניסת לכהונה אף אם היא עומדת בדבריה. כיון דהא דאסרו חכמים לכהונה ולתרומה לאחר מיתת בעלה הוא רק חומרא בעלמא אבל מה"ד מותרת. אם נאנסה מן הכשרים כיון דהקדושין בטלין א"כ הוה כפנויה. רק משום חומרא החמירו חכמים שלא תנשא לכהונה ולא תאכל בתרומה וזה נ"ל לאמר דאף הרשב"א שנתן טעם למשנתנו דלכך מותרת לבעלה משום דעקרו חכמים את האיסור משום גדר. לא הוצרך זה רק היכא שנאנסה מן הפסולים. כיון דהמשנה לא חלק וקתני סתמא האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה משמע אפי' נאנסה מן, הפסולים ושם ע"כ משום עקירת חכמים האיסור אבל היכא שנאנסה מן הכשרים כיון דשם יש בידם להפקיע הקדושין משום דכל דמקדש אדעתא דר"מ ולא יצטרכו לעקור איסור כלל למה נאמר דעקרו חכמים האיסור כיון דא"ל משום הפקעת הקדושין אע"ג דנראה קצת מדברי הרשב"א דהוא כתב רק דרך דחי' לבד דמשו"ה לא אותיב מהך משנה אחרונה בפ' האשה רבה למ"ד אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת משום דהוה מצינן לדחוי' דעיקר טעמא הוא משום הפקעת קדושין אבל לקושטא דמילתא ודאי דעיקר טעמא משום למיגדר מלתא הוא כדי שלא תהא נותנת עיניה באחר ולהפקיע מבעלה היה כח ביד ב"ד לתקן כזאת ולעקור דבר כו' אבל ז"א דכונת הרשב"א דאז הוה מוקי הך משנה שאמרה שנאנסה מן הכשרים. לכך קאמר זה רק בדרך דחי'. אבל לפי האמת מיירי המשנה אף שאמרה שנאנסה מן הפסולים ושם ע"כ משום עקירת חכמים אבל היכא שנאנסה מן הכשרים מודה הרשב"א דשם לא עקרו חכמים איסור כלל רק משום הפקעת הקדושין א"כ לפי"ז דאף אם נאמר דהיכא דצריך הטעם לעקירת חכמים האיסור לא עקרו רק מה שאמרה בחיי בעלה אבל היכא שעומדת בדבריה גם לאחר מיתת בעלה לא עקרו חכמים האיסור א"כ אם ניסת לכהן גם לפי שיטה זו תצא מ"מ זה דוקא היכא שאומרת שנאנסה מן הפסולים אבל היכא שאמרה שנאנסה מן הכשרים כיון דשם הטעם משום הפקעת הקדושין אף אם עומדת בדבריה לאחר מיתת בעלה אם ניסת לכהן לא תצא

(י) ונראה דאף לפי שיטה זו מ"מ לכתחילה ודאי אסור להנשא לכהונה אף שהפקיעו הקדושין מ"מ לא נראה לחכמים להקל כ"כ דכיון דזה הטעם דהפקעת הקדושין אינו גלוי לכל והיא אומרת נטמאתי לכך לא רצו חכמים להתירה לכהונה ולתרומה אף בחיי בעלה לרבא. ולכאורה אפשר לומר לפי שיטה זו דאדרבה לר"ש צריך לומר דהא שהקילו חכמים לאכול בתרומה מיירי בתרומה דרבנן כיון שהפקיעו חכמים הקדושין א"כ היא איננה אשת כהן א"כ האיך אפשר לה לאכול בתרומה וא"כ איכא למימר לרבא אוקמא אדינא אף בתרומה דרבנן וכן איתא בחדושי הרשב"א להדיא לפי הטעם דהפקעת הקדושין כתב דהא דשרינן לה בתרומה הוה מוקמינן בתרומה דרבנן אבל באמת ז"א דהא קאמר הגמרא ומודה ר"ש דלאחר מיתת בעלה אינה אוכלת בתרומה וע"כ הא דאכלה לאחר מיתת בעלה הוא משום בנה. א"כ הדקל"ד כיון שהפקיעו חכמים הקדושין למה אינה אוכלת בתרומה גם בחיי בעלה אם יש לה בן ולמה אינה אוכלת גם לרבא אף שהפקיעו חכמים הקדושין מ"מ תאכל בשביל בנה. ועוד למה הוצרכו חכמים להתיר תרומה דרבנן לר"ש משום לעז הבנים יצוו לו לחזור ולקדשה ולא יצטרכו להתיר שום איסור אע"כ נראה דאדרבה לר"ש הא דאכלה בתרומה הוא מה"ד שאף שהפקיעו חכמים הקדושין וגם אין לה בן מ"מ בלא"ה הא מחויבין החכמים המתירין לו להגיד שיכוין לקדשה בביאה כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות [ודברי הרשב"א דכתב דלפי טעם זה צ"ל דאיירי בתרומה דרבנן צ"ע] ולרבא אינה אוכלת בתרומה ע"כ משום הטעם מפני חומרא שהחמירו חכמים וכן לר"ש לאחר מיתת בעלה ובזה א"ש דברי השו"ע (סי' ו' סי"ג) דפסק דאסורה לכהונה לאחר מיתת בעלה אף לפי שיטה זו מ"מ לענין דיעבד אם ניסת לכהן לפי שיטה זו ודאי דלא תצא אף שעמדה בדבריה לאחר מיתת בעלה ובאמת מסתברא לי יותר כפי מה שכתבתי מקודם דאפי' לפי הטעם דעקירת חכמים עקרו האיסור לגמרי ממנה. ואין סברא לומר שאח"כ יחזור האיסור למקומו מה שכבר התירו חכמים ולפ"ז נראה דאפי' מאמין לה הבעל השני נמי אינו צריך להוציאה לפי שיטה זו כיון דכבר אמרה לפני בעל הראשון והוא לא האמין לה והתירו חכמים לדור עם בעלה א"כ עקרו האיסור ממנה ולדינא צ"ע אם יש לסמוך על שיטה זו שלא להוציאה כיון דהא לפי' התוס' והרא"ש והר"ן ודאי צריך להוציאה אם מאמין לה בעל השני. אך לענין בניה שיש לה מן השני יש לדון הרבה להכשירן לכהונה ודלא כהב"ש דכתב דהוו ודאי חללים דהא דצריך להוציאה אם מאמין לה זהו לא מטעם ודאי אלא מטעם ספק כמו שכתב הרמב"ם והשו"ע וז"ל ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריהם הרי זה יוציא כדי לצאת ידי ספק עכ"ל א"כ אף לפי שיטת התוס' והרא"ש משום דמאמין לה לא הוי אלא ספק חללים והבית מאיר השיג על הב"ש מטעם אחר דאולי לא נתנה התורה נאמנות לאב אלא היכא שהוא בעצמו יודע אבל לא היכא שמאמין לאחרים. וכתב דצ"ע אם אינו ספק חלל ולפי מה שביארתי נראה דיש להכשירן לכהונה משום דיש הרבה ספיקות להכשיר. חדא דילמא דלא כדבריה כלל ואפי' את"ל דהמעשה אמת מ"מ אולי קיי"ל כשיטת התוס' והרשב"א דנדרים דעקרו החכמים האיסור א"כ אפי' את האשה אינו צריך להוציא כ"ש דבניה כשרים ואף את"ל דקיי"ל כשיטת התוס' דיבמות והרא"ש והר"ן דלמא קיי"ל כמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה ואינה אסורה לכהונה לפי שיטת התוס' והרא"ש רק מטעם טומאה ובאיסור טומאה לא נעשו בניה חללין כמו שאבאר לקמן (בסי' ט') א"כ אפשר להקל דלפע"ד לפי רוב הדעות הם כשרין לכהונה ואפי' לדעת המחמיר אינו אלא ספק חלל א"כ יש לסמוך בזה על המקילין כנ"ל בזה ולפי"ז בעובדא דר"ת שהבאתי למעלה ובארתי שם דאם עומדת בדבריה לאחר שגרשה בעלה שגיסה כבר קדשה צריכה לקבל גט ממנו ואינה צריכה לחוש ללעז הבנים שיש לה מבעל הראשון כיון דהיא מן הדין אסורה מחמת דבריה כעת. אמנם לפי שיטת התוס' דנדרים והרשב"א דחכמים עקרו האיסור וחששו גם ללעז הבנים וע"כ התירו גם בתרומה והא דאסורה לאחר מיתת בעלה בתרומה משום דיאמרו השתא אתניסית. אבל הכא ודאי דאיכא לעז על הבנים אם יאסרו אותה להחזיר לבעל ולכו"ע ויצטרכו לקבל גט מן גיסה דהא א"א לומר דלכך מקבלת גט מן גיסה משום דהשתא קדשה. דהא זה א"א דהשתא אין קדושי גיסה תופסין בה א"כ מה"ד ודאי דאינה צריכה לקבל גט א"כ צ"ע האיך לעשות עמה כיון דבזה שיחמירו עליה לקבל גט יהי' לעז על הבנים ולפי שיטתם ודאי דאסור להחמיר כיון דבזה יהי' לעז על הבנים דחזינן דלעז הבנים הוא דבר גדול דמחמת זה הקילו דבר מה"ת והתירו לאכול בתרומ' אע"ג דלפי מה שביארתי כיון שעקרו חכמים והתירו לבעלה ממילא נעקר ממנה האיסור לגמרי א"כ מה שהתיר ר"ש בתרומה משום לעז הבנים אין ראי' די"ל דמחמת לעז ס"ל לר"ש דאוקמא אדינא אבל מ"מ יש להביא ראיה לזה לפי שיטת הריטב"א בפירושו על הרי"ף בנדרים דמתרץ דלכך היא מותרת ולא שוי' אנפשה חד"א כתירץ הר"א [וע"ש שצריך להגיה דבריו קצת] ולענין תרומה מתרץ דהחכמים התירו הדבר משום מגדר מלתא וצריך לפרש לפי דבריו דגם בלעז על הבנים יש בו ג"כ