מלבושי יום טוב חלק א נט

משום דבזה ליכא חשש לעז להבנים משום דאמרינן השתא אתניסית. אבל הכא אי אמרינן דצריכה גט מן הראשון א"כ אתה מוציא לעז על בניה מן השני ע"כ לא מחמרינן עליה ומותרת להנשא אף בלא גט מן הראשון או דלמא אמרינן דגם הכא לא יהי' לעז על בניה מן השני משום דאמרינן דהא דצריכה גט מן הראשון משום דעתה קדשה ואע"ג דאסור לקדשה משום מחזיר גרושתו משנשאת מ"מ קדשה באיסור וצ"ע בכ"ז

(ו) והנה ראיתי להב"ח (בסי' קנ"ב) על הא דאמרינן שם אם אמרה גרושה אני אם יש עדים שהיא א"א אינה נאמנת ופסולה לכהונה לעולם ואם מת חולצת ולא מתיבמת והקשה הב"ח הלא בריש סי' זה כתב דאם אמרה גרושה אני שלא בפניו אינה נאמנת ואף אם קבלה קדושין מאחר אינה צריכה גט מן השני ותירץ די"ל דהתם שאני דאם היתה צריכה גט משני היתה נאסרת על בעלה הראשון משום מחזיר גרושתו ולאו כל כמינה לאסור עצמה על בעלה כשהבעל מכחישה אבל לפוסלה לכהונה וליבם חוששין לחומרא כיון שהכהן והיבם אינם יכולים להכחישה ולפי"ז כשאמרה גרושה אני שלא בפניו ונתקדשה לאחר ואח"כ מת בעלה מקמי שהחזירה אינה מותרת לעלמא עד שתקבל גט מאותו שנתקדשה לו דשוי' נפשה חד"א לגבי כו"ע דאינם יכולים להכחישה עכ"ל ומדבריו נראה דאם מת בעלה אחר שהחזירה אינה צריכה גט מאותו שנתקדשה לו ומותרת להנשא בלא גט. וצ"ע אמאי אף שכ"ז שבעלה חי מותרת לו ואינה יכולה לאוסרה על בעלה מחמת קדושי השני ואינה יכולה לשוי' על נפשה חד"א ודינה כאומרת טמאה אני לך אבל מ"מ לאחר שמת בעלה הא קם עליה מה דשוי' לנפשה חד"א בזה דאמרה דמגורשת היא מן הראשון ותפסי בה קדושי שני ולפי דבריה עדיין היא מקודשת לשני ואסורה לכו"ע. ואפי' אם נאמר לישב דברי הב"ח דהכא מיירי דיש לה בנים מן הראשון לאחר שהחזירה דאם אתה מצריכה גט מאותו שנתקדשה לו נמצא אתה מוציא לעז על בניה מן הראשון עדיין לא נחה דעתי בזה חדא דבזה ודאי איכא למתלי דעתה נתקדשה לו כמו דאסרינן לכהונה מהאי טעמא דאמרינן השתא אתניסית. ועוד דפשטיות דברי הב"ח נראה אף אם לא חזרה מדבריה לאחר מיתת בעלה ובזה ודאי קשה האיך אנו חוששין ללעז הבנים ומתירין לה מה דשויתה לנפשה חד"א ואמרה שנתקדשה לו לאחר שגרשה הראשון ועדיין היא א"א מטעם לעז הבנים. ויותר תמוה לי דברי הט"ז בס"ק ח' והב"ש סקי"ב שהשיגו על הב"ח וס"ל דאפי' אם לא החזירה בעלה הראשון ומת נמי אינה צריכה גט מאותו שנתקדשה לו ומותרת לכו"ע בלא גט וכתב הע"ז הטעם כיון דבשעה שאמרה גרושה אני לא שויתה לנפשה חד"א ואדרבה הא לפי דבריה היא מותרת לכו"ע ולכך אינה צריכה גט מן השני ונפלאתי על דבריו הא כיון דאמרה גרושה אני מבעלה הראשון ונתקדשתי לאחר א"כ הרי שוי' לנפשה חד"א לכו"ע דאף לאחר מיתת בעלה הראשון אכתי אסורה מחמת קדושי השני לפי דבריה. ובמאי מתירין אותה לכו"ע ומה שהקשו הגאונים הנ"ל על הב"ח דהא כתב בטור ואינה נאמנת אפי' אם ניסת או נתקדשה כו' וכיון דניסת לאחר א"כ הרי היא אסורה לבעלה הראשון לחזור מ"מ כתב הטור דאינה צריכה גט מהשני אלמא דמותרת לכו"ע בלא גט נראה לי לפע"ד דיותר ראוי לדחוק בדברי הטור דהא דכתב ניסת היינו ניסת ע"י חופה בלא ביאה דאינה נאסרת על בעלה הראשון ומותרת לחזור לו לכך אינה צריכה גט מן השני

(ז) ולולי דמסתפינא מרבותי היה נראה לי לאמר דבר חדש באשה שנתגרשה בפני עדים ומתו העדים ולא העידו בפני ב"ד ע"ז א"כ אין יודעים מזה כלל רק הבעל והאשה ובאתה לפני ב"ד ואמרה שבעלה גרשה והבעל מכחישה ואח"כ קבלה קדושין מאחר ואף שהיא בעצמה יודעת שהאמת אתה והיא פנויה והקדושין הללו הם קדושין גמורים מ"מ גם היא אינה צריכה לחוש לזה כיון דאצלינו היא מוחזקת בא"א גמורה וא"א לה להביא עדים כלל שיעידו שכבר נתגרשה א"כ ממילא אין כאן עדים כלל על הקדושין דהא אצלינו היא מוחזקת בא"א גמורה שלא תפסי בה קדושין והוה כמקדש בלא עדים דאפילו שניהם מודים אינו כלום וע"ז האופן מיירי הטור. לכך קאמר דאינה צריכה גט כלל אף לאחר מיתת בעלה או שניסת להשני ונאסרה על בעלה וע"כ צריך לגרשה מ"מ אינה צריכה גט ומותרת לכו"ע בלא גט מן השני כנ"ל

(ח) היוצא מדברינו אלה דלפי שיטת הר"ן בשם אחרים דהטעם דמותרת באומרת טמאה אני לך משום דלא מצי לשוי' אנפשה חד"א כיון דהיא משועבדת לאחרים. אם חזרה לאחר מיתת בעלה אף שלא נתנה אמתלא וכן אם לא אמרה כלום לאחר מיתת בעלה וניסת לכהן לא תצא כדעת הב"ש. אך אם עומדת בדבריה לאחר מיתת בעלה ואא"כ ניסת לכהן כו"ע מודים דתצא וכ"ש לפי שיטת התוס' והרא"ש דיבמות דהטעם דהתירו האיסור דשוי' לנפשה משום דסמכו חכמים ע"ז דרוב נשים משקרות ודאי אם היא עומדת בדבריה לאחר מיתת בעלה ואח"כ ניסת לכהן דתצא אך אם לא אמרה כלום לאחר מיתת בעלה נראה דאף לפי שיטה זו לא תצא בדעבד אם ניסת לכהן דהא חזינן דר"ש סובר דמותרת אף בתרומה משום לעז הבנים אלמא דסמכו חכמים על סברא זו אף לגבי דנפשה וכמו שהארכתי למעלה (אות ט') בשיטת התוס' והרא"ש

(ע) ועתה נבאר לפי שיטת התוס' דנדרים והרשב"א דס"ל דלכך התירו חכמים דעקרו האיסור ממנה משום דהיכא דיש טעם לדבריהם יכולים חכמים לעקור איסור או משום גדר לפי דעת הרשב"א. לכאורה איכא למימר לפי דבריהם דמאי דהוצרכו חכמים לעקור האיסור ממנה דהיינו להתירה לבעלה ולר"ש אף לתרומה עקרו חכמים והתירו אבל מאי דלא הוצרכו היינו לתרומה לרבא ולאחר מיתת בעלה בין לכהונה ובין לתרומה לא עקרו ולא התירו א"כ ממילא קם לה אדינא מאי דשוי' לנפשה חד"א ואסורה מה"ד ולפ"ז אם ניסת לכהן תצא אבל באמת ז"א ומסתברא דכיון דעקרו חכמים האיסור ממנה עקרו לגמרי וראי' לזה מדכתבו התוס' יבמות (פח.) ד"ה מתוך דמה"ת אין עד אחד נאמן להעיד על מיתת הבעל אבל היכא דאיכא קצת טעם לדבריהם יכולין חכמים לעקור דבר מה"ת והימנוהו ג"כ לעד אחד משום עיגונא ואם איתא דהיכא דעוקרים חכמים דבר מה"ת הוא דוקא מאי דהוצרכו אבל מאי דלא הוצרכו לא עקרו וקם אדינא א"כ היכא דהורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה דפטורה אם לא בא בעלה כדמוכח במשנה דיבמות שם ואמאי פטורה הא לא התירוה אלא להנשא משום עיגונא אבל על מה שקלקלה לא התירוה ולא עקרו חכמים האיסור ממנה וא"כ תהא חייבת משום א"א. אע"כ צ"ל דהיכא דהוצרכו חכמים לעקור את האיסור אי אפשר לעקור לחצאין וממילא נעקר לגמרי האיסור אף מה שלא הוצרכו וכן משמע לישנא דר"ש ורבא לענין אכילת תרומה דר"ש אמר אוכלת ורבא אמר אינה אוכלת ואמאי לא קאמרי בלשון איסור והיתר אלא ודאי דלענין איסור מה"ד לא פליגי וסוברים דמה"ת מותרת בתרומה כיון דמותרת לבעלה ועקרו חכמים את האיסור ממנה עקרו לגמרי אלא פלוגתייהו אי מחמרינן עליה שלא תאכל בתרומה כיון דאסרה על נפשה וזה דקאמר ר"ש אוכלת ולא מחמרינן עליה כדי שלא תצא לעז על הבנים ורבא סובר דאין כאן לעז על הבנים דיאמרו תרומה הוא דלית לה וגם תקנתא אית לה כיון דאפשר בחולין מחמרינן עליה שלא תאכל בתרומה אבל מה"ד מותרת בתרומה וכן נראה לפ"ז דגם לכהונה לאחר מיתת בעלה מותרת מה"ד. כיון דכבר עקרו חכמים האיסור רק מחמרינן לכהונה ולתרומה