מלבושי יום טוב חלק א נח

הוה אסורה מן הדין לאחר מיתת בעלה כהני גאונים הנ"ל א"כ למה להגמרא הטעם דהשתא איתניסית

(ב) ועלה בדעתי לדחות ראי' זו דבאמת נוכל לומר כדעת הני גאונים דלאחר מיתת בעלה חזרה לאיסורה דשויתה לנפשה והא דצריך הגמרא לטעם דהשתא איתניסית הוא משום די"ל דלאו דווקא הא דמשועבדת לבעלה ומפקעת עצמה ממנו הוא דמיקרי חב לאחרינא ואז אינה נאמנת לשוי' אנפשה חד"א בדבר שבערוה אלא אפי' גם לאחר מיתת הבעל כיון דבהודאתה תהיה חב לבניה שיהיו חללים לפי דבריה זה ג"כ מיקרי חב לאחריני ואינה נאמנת מה"ד. וא"כ היכא דאיכא למיחוש ללעז הבנים אם נחמיר עליה בהא דשוי' אנפשה חד"א בודאי מתירין לה ולכך הוצרך הגמרא לומר הטעם דהשתא אתניסית ואין כאן לעז אבל באמת ז"א דא"א לומר דזה מיקרי נמי חב לאחרינא ואינה נאמנת כלל לשוי' אנפשה חד"א אף לעצמה דהא אמרינן בהדיא ביבמות (מז.) מעשה באחד שבא לפני ר' יהודא ואמר נתגיירתי ביני בין עצמי ואמר לו ר"י נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך אלמא דאף דבהודאתו חב לאחריני דפוסל הבנים שהם אסורים לבוא בקהל (וזה נמי מיקרי דבר שבערוה כמו שבארתי במק"א] מ"מ נאמן לגבי עצמו לשוי' חד"א ואין אנו חוששין ללעז הבנים ואמאי ניחוש הכא ללעז הבנים שלא תהי' נאמנת לשוי' חד"א לגבי עצמה וכן הא חזינן דנאמן הבעל לאסור אשתו עליו אם אמר שראה שזינתה לפי המסקנא דכתובות (ט.) משום דשוי' אנפשו חד"א אע"ג דבזה הוא חב לאשתו. אף דזה לא מיקרי חב במה שהיא נאסרה עליו משום דבל"ז יכול לגרשה בע"כ. אבל מ"מ חב לה שלפי דבריו אם היא בת כהן אסורה בתרומה אף אם היא חוזרת לבית אביה וכן איכא לאשכוחי כמה גווני מה שחב באמירתו אלא ע"כ אמרינן אף שהוא אינו נאמן לגבי דידה מ"מ נאמן לגבי עצמו לשוי' אנפשי' חד"א ודוקא הכא שהיא אומרת שאסורה עליו כיון שאם תהא נאמנת לגבי עצמה ע"כ חב לו ויהי' הבעל אסור בה ע"כ אינה נאמנת נמי לגבי עצמה. אבל לגבי בנים או במקום שהבעל אוסר את אשתו עליו אמרינן דנאמן לגבי עצמו ואינו נאמן לגבי אחרינא א"כ הדקל"ד אמאי צריך לומר דלכך אינה אוכלת בתרומה לאחר מיתת בעלה משום דאיכא למימר השתא אתניסית תיפוק לי' משום דכבר שויתה לנפשה חד"א ולאחר מיתת בעלה אסורה לכהונה ולתרומה מה"ד א"כ מה לנו לחוש אם יש לעז על הבנים א"כ ע"כ מוכח מזה כדברי הב"ש דמה"ד אינה אסורה לכהונה לאחר מיתת בעלה מחמת אמירתה שאמרה בחיי בעלה

(נ) מ"מ זה נראה ברור דגם הב"ש מודה בזה דאם עומדת בדבריה לאחר מיתת בעלה אסורה לכהונה מה"ד ואם ניסת לכהן תצא אע"ג דבזה חב לבעלה שבא עליה באיסור ובניה חללין. מ"מ זה לאו כלום הוא ונאמנת לגבי עצמה דשוי' לנפשה חד"א והא דהוצרך הטעם דהשתא אתניסית איירי דחזרה מדבריה לאחר מיתת בעלה אך לא נתנה אמתלא ואנו רוצין לאוסרה מכח דבריה שאמרה בחיי בעלה דבזה אמרינן כיון שבשעה שהודית לא יכלה לאסור עצמה על בעלה אף עתה לאחר מיתת בעלה אין בדבריה כלום וכמ"ש. ומה"ד מותרת לכהונה ובתרומה. ומ"מ כיון דאפשר לה בחולין ואפשר להנשא לישראל אסרינן לה לכתחילה אבל אם ניסת לא תצא אם חזרה מדבריה לאחר מיתת בעלה אע"ג שלא נתנה אמתלא לדבריה וה"ה אם לא שאלו ממנה כלום לאחר מיתת בעלה וניסת לכהן נמי לא תצא ומה שאומרת לאחר שניסת לבעל השני נמי לאו כלום הוא אא"כ מאמין לה

(ד) והנה יש להוכיח מדברי הגמרא הנ"ל דאי לאו הני טעמי משום דאמרינן השתא אתניסית או משום דאפשר לה בחולין לדברי רבא וא"כ ליכא לעז על הבנים היו מתירין לה לאכול בתרומה אף לאחר מיתת בעלה משום לעז הבנים. א"כ יוצא לנו דין חדש בעובדא דר"ת הובא בטור (סי' מ"ח) באחד שאמר קדשתי אחות אשתי כו' וכתב ר"ת שאינו נאמן לאוסרה על בעלה ואפי' אם היא אומרת אמת שקדשתני אינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה וכתב הדו"פ ע"ז ודוקא כ"ז שהיא תחתיו אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה אבל אם בעלה רוצה לגרשה הרשות בידו ואח"כ אסורה עליו דשויתה עצמה חד"א עכ"ל וכ"כ הב"ש שם וכתב הבית מאיר ע"ז שדין זה פשוט ומבואר בסי' קט"ו יעו"ש. וכונתו למ"ש הרמ"א ז"ל שם אשה שאמרה לבעלה טמאה אני וגרשה אסורה לחזור לו מטעם איסורה דשויתה אנפשה. והנה שם מבואר בדברי הח"מ דדוקא אם חזרה מדבריה הראשונים ונתנה אמתלא לדבריה אז מותרת לחזור לו ונראה דדעת הבעל בית מאיר דה"ה הכא גבי עובדא דר"ת נמי דוקא אם נתנה אמתלא לדבריה אז מותרת לחזור לבעלה ולכו"ע ואם לאו אסורה לו וה"ה לכו"ע כיון שכבר הודית שהיא מקודשת לגיסה. ולפע"ד נראה דאף אם לא נתנה אמתלא לדבריה נמי מותרת לבעלה ולכו"ע. דשאני התם בדין דהרמ"א ז"ל דבזה דאסרינן אותה לחזור לבעלה אין שום לעז על בניה. ע"כ אסרינן לה כמו דאסרינן לה בתרומה לרבא משום דס"ל דאין בזה שום לעז דיאמרו תרומה הוא דלית לה משא"כ במעשה דר"ת דאמרה שגיסה קידש אותה מעיקרא דאם נאמין לה הא דשוי' לנפשה איסורא יוצא לעז על בניה שנולדו לה מבעלה על כן אמרינן דאין מאמינים אותה אפי' לגבי עצמה. כמו דמתירין אותה בתרומה לר"ש משום חשש לעז על בניה. ה"נ אם. אנו מצריכין אותה גט מגיסה ובלא זה אסרינן להנשא אין לך לעז גדול מזה ואין לומר דגם כאן לא יהיה לעז כי יאמרו דעתה קדשה דא"כ לא הוה צריכה גט כיון שאחותה נשואה לו כבר הרי היא עליו מהעריות שאין קדושין תופסין בה אך אם עומדת בדבריה גם לאחר שגירשה בעלה ע"כ אסורה מחמת דבריה כעת ואין אנו חוששין ללעז הבנים ונאמנת לגבי עצמה ואינה נאמנת לגבי בניה כמשב"ל

(ה) אמנם בכתב סופר גט לאיש ושובר לאשה כו' ואח"ז יוצא הגט מתחת יד האיש והשובר מיד האשה דפסקינן כר"א דלאחר זמן היינו לאחר שניסת לאו כל כמינה לאסור עצמה על בעלה השני צ"ע האיך הדין אם מת או גירשה בעלה השני ואח"כ ניסת לאחר לפי מה שבארנו למעלה דהעיקר כדעת הב"ש דאם ניסת לכהן לא תצא א"כ כ"ש הכא דאי אמרינן דתצא מבעלה השלישי א"כ יהי' לעז על בניה מן השני והך דינא דכתב סופר גט לאיש כו' קיל מדין דאומרת טמאה אני לך דהא אליבא דשמואל אף בלא ניסת מתירין להנשא לכתחילה וגם משנה ראשונה מודה בזה כמ"ש הח"צ משום דאנן סהדי שנתגרשה אך י"ל להיפוך דחמיר דין זה דכתב סופר כו' מאומרת טמאה אני לך. דהא חכמים ס"ל תצא מזה ומזה. אף למשנה אחרונה וע"כ משום דס"ל דכיון דהגט יוצא מתח"י האיש והשובר מתח"י האשה וגם העדים לא קראו הגט קודם הנתינה הוי ידים מוכיחות ורגלים לדבר טובא דלא נתגרשה. ולפי"ז י"ל דגם לדידן דפסקינן כר"א דבניסת לא תצא אין לך אלא מה שאמרו דלא תצא מתחתיו אבל אם מת או גרשה וניסת לאחר איכא למימר דתצא ממנו משום איסורה דשוי' לנפשה וגם יש רגלים לדבר ואין אנו חוששין ללעז הבנים של השני. וכן יש לדייק לשון המשנה דאמר לאו כל כמיני' לאבד זכותו של שני דמשמע דוקא כשהיא נשואה לשני לא תצא. ועוד נסתפקתי בזה אף אי אמרינן דכתב סופר כו' שוה לדין דאומרת טמאה אני לך אכתי האיך הדין אם מת או גרשה וחזרה מדבריה ולא נתנה אמתלא ולפי מה שבארנו למעלה היכא דאיכא לעז להבנים אין אנו חוששין לאיסורה דשויתה לנפשה בעודה תחת בעלה רק לכהונה ולתרומה אסרינן לכתחילה