מלבושי יום טוב חלק א נז

הר"ן דכל היכא דאוסרת עצמה לבעלה מחמת שמאמינה לבעלה הוא רק מדרבנן אבל מדאוריי' אין דבר שבערוה פחות משנים או שיודעים בעצמן וכן מבואר להדיא בתשובת רמב"ן דהא דאמר שמואל לסמיא אי מהימנא לך כבי תרי זיל אפקה הוא רק מדרבנן וא"כ כל האיסור שיש לחוש בנ"ד הוא מחמתה ואיסור דרבנן הוא ובדרבנן שומעין לדברי המקילים ולפ"ד רוב גדולי הראשונים וגדולי האחרונים מקילין בזה להדיא. ועיקר בזה סמכתי על דעת הרשב"א דהיקל בזה הרבה ואמר שגדרו חכמים בזה לתקנות הפרוצות ועמדו וגדרו והתנו שאפי' תהי' כדבריה מותרת ובפרט בנ"ד שאומרת שנאנסה מכשרים שנוכל לומר כמו שכתבו הרשב"א והר"ן שעקרו חכמים הקדושין כדי להתירה לבעלה וכבר העיד לנו הגאון מהרח"ש בקונ' בשם הגאון ר"י טייצק רבו של מהרשד"ם ששקולים דברי הרשב"א נגד כל דברי הראשונים ואחר כי בעזר ד' יצא הדבר להתיר אף ליתר השיטות לכן יש לנו להקל שתשאר האשה הנ"ל תחת בעלה ולא להפרידם באופן אם יסכימו עמדי גאוני הדור וחכמי הזמן בהיתר זה אשר הצעתי לפניהם וה' ישפות שלום לעמבנ"י להסיר לבב הערל מקרב עמו ולגדור גדר בעדם שלא ישמע עוד שוד ושבר בקרב עדתו ויאיר עינינו בתורתו כל הימים כ"ד הבא עה"ח יום ב' לסדר ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום נאום יו"ט ליפמן במה"ר יהודא זאב הכהן זללה"ה הופ"ק חסלאוויטש

(יד) והנה שלחתי התשובה הזאת לגאוני הדור אך בכמה ענינים קצרתי שמה והסכים עמדי בהתירא דהך איתתא הגאון ר' יצחק אלחנן אב"ד דק"ק קאוונא אך סיים בתשובתו שעכ"ז קשה להקל כ"ז שלא חקרו היטיב את הנחשד דאולי יאמר שבא עליה ביאה כדי לאוסרה ע"כ ת"ד. ונפלאתי ע"ז אחר שבעיקר הדין הסכים להתירא למה לנו לחקור את הנחשד. וכן כתב הגאון בעל הפלאה בתשובתו גבעת פנחס סי' י"ט וז"ל ונראה דאין צריך לחקור אחר זה וגם החקירה הראשונה הי' ללא צורך דגדולה מזו אמרו בכתובות (כג.) עדים בצד אסתן ותאסר ולא מיבעי לפי מה שכתב ר"ח שם בשם רש"י דאפילו באיסור לאו אין חוששין לאסור בשביל הקול שיש עדים כו' אלא אפי' לפי מה שכתבו שם דדוקא באיסור שבויה הקילו היינו דוקא ביצא הקול שיש עדים גמורים וכשרים משא"כ הכא בנ"ד דאין כאן עדים גמורים אלא דאם יש ע"א נאמנת מאן לימא לן דבשביל זה תאסור מיד ולהצריך להביא העד לפני ב"ד כדי להאמינה כו' ועוד דאפי' אם הי' מעיד הנער בב"ד בדבריו האחרונים איכא כמה ספקות אם תאסר על פיו חדא כיון דצריכין לומר פלגינן דיבורו מאן לימא לן דהוה רגלים לדבר להאמינו כמש"כ בספרי בקו"א כו' יעו"ש מה שהאריך הגאון ובפרט בנ"ד קשה לחקור אצל הנחשד כי נמסר לאנשי חיל אחר כך ואולי יאמר בכיון שבא עליה ביאה גמורה כדי לאוסרה על בעלה מחמת שנאה וכעס שיש לו עליהם. ע"כ נלפע"ד דא"צ לחקור את הנחשד. מ"מ לא רציתי להתיר אותה ואח"כ בא האיש אלי לדרוש סוף וקץ לענינו ואמר לי שחקר אצל אשתו ואמרה שאינה יודעת כלל אפילו אם היה נשיקת אבר כי תיכף ומיד הקיצה משנתה ונשמט ממנה והלך לו ממטתה וקראתי את האשה וחקרתי עוד הפעם וחיזקה דבריה שאינה יודעת משום ביאה וגם מאמתת דבריה מאוד שרצתה לשבע שבוע' גמורה שאינה זוכרת כלל לביאה ממנו ושאלתי ממנה הלא מקודם אמרת לי שזכרת שסוף הביאה הי' כבעל באשתו והשיבה לי שאינה זוכרת כלל מה שהשיבה אז ואם אפשר שהשבתי כן הוא כי מחמת בלבול דעתי לא הבנתי אז מה ששאלו ממני. וישבתי ב"ד ע"ז ואיימו עליה וקבלה ע"ע חרם חמור שאינה יודעת כלל משום ביאה ואפילו כדרך המנאפין לא שכב עליה וגם חקרתי אצל הרב השואל שהוא היה בחקירה הראשונה אצלם. ואמר הרב הנ"ל שלא שמע מפורש ממנה שבא עליה. רק שהיא אמרה לו בלשון. ער איז בייא מיר גיווען ועתה אמרה שכונתה היתה שהיה עמה במטה ושלחתי הקונט' הזה ועם דבריה שהיא אומרת עתה להגאון ר' מאיר ברלין ז"ל והתיר אותה בצירוף בנו הרה"ג ר"ח ז"ל מחמת דבריה כעת שהכחישה הדברים הראשונים שאמרה לפני והבעל האמין לדבריה כעת. ואנכי הסכמתי בהתירא דהך איתתא מחמת הטעמים המבוארים בהתשובה. כי לפ"ד נכונים וברורים הדברים בעזר החונן לאדם בינה ודעת: סימן ח

שאלה אשה שאמרה לבעלה נטמאתי והבעל לא האמין לה דפסקינן דאסורה לאחר מיתת בעלה לכהן אם עברה וניסת אם תצא או לא

(א) תשובה הנה הב"ש (בסי' ו' ס"ק כ"ה) כתב אסורה לכל כהן. היינו לכתחילה אבל אם ניסת לכהן לא תצא אא"כ מאמין לדבריה אמנם הגאונים בעל בית מאיר ובעל עצי ארזים תמהו עליו כיון דכבר שויתה לנפשה חד"א האיך אפשר לבעל השני לדור עמה וס"ל דאפי' בדיעבד תצא. והנה לפי שיטת הר"ן בשם אחרים דלכך מותרת לבעלה ראשון משום דאינה נאמנת לשוי' אנפשא חד"א כיון דמשועבדת לבעלה מסתברא דהדין עם הני גאונים הנ"ל כיון דהא דאינה נאמנת לשויה אנפשה חד"א הוא מטעם כיון שיש בהודאתה חוב לאחריני ובארתי למעלה [בשיטת הר"ן אות ו'] משום דילפינן דבר ערוה דבר דבר מממון וכמו דגבי ממון אינו נאמן בהודאתו לחוב לאחרינא כמו כן גבי דבר ערוה וא"כ כמו דגבי ממון אם אומר על שטר שבידו ששטר אמנה הוא דאינו נאמן אם הוא חייב לאחרים אבל לאחר שפרע לב"ח שלו הוא אינו יכול לגבות מב"ח אא"כ יש אמתלא לדבריו כגון שאנו רואין שבשעה שתבעו אותו הב"ח אמר על שטר שבידו שהוא שטר אמנה אבל אם אמר מעצמו בלא תביעת ב"ח ממנו ששטר שבידו הוא שטר אמנה אינו חוזר וגובה בו [ועיין בשו"ע ח"מ סי' מ"ז ס"א] א"כ ה"נ אם נותנת אמתלא דבריה ודאי דנאמנת עיין ב"ש שם ס"ק כ"ו. אבל בלא אמתלא ודאי דקם עליה האיסור דשויתה לנפשה. דאחר מיתת בעלה אסורה להנשא לכהונה א"כ אף בדיעבד תצא

אבל התבוננתי בזה ונראה דמדברי הגמרא מוכח כדברי הב"ש דמן הדין מותרת להנשא לכהונה רק דאסרינן לה לכתחילה כיון דאפשר להנשא לישראל כמו דאסרינן לה בתרומה אף בחיי בעלה כיון דאפשר בחולין. מדאמרינן שם (צ:) ומודה רב ששת דאם נתארמלה שאינה אוכלת בתרומה דאמרינן השתא איתניסית. ואי אמרינן דמן הדין אסורה אחר מיתת בעלה כיון דעתה אין כאן חב לאחרים וחוזר האיסור דשוי' לנפשה גבי דידה א"כ ל"ל טעם דהשתא איתניסית. הא אפילו אם יהיה לעז על הבנים מחמת זה שאסרינן לה באכילת תרומה ג"כ א"א להתירה כיון דכבר שויתה לנפשה חד"א אע"כ צ"ל דהודאתה שהודית בחיי בעלה לאו כלום היא אפי' לאוסרה לכהונה לאחר מיתתו משום דאכתי נמי יש חוב לו בהודאתה. משום דלפי הודאתה בא עליה בעל הראשון באיסור ובניו חללין וכעין סברא זו הביא מהר"י מטראני בסי' צ"ב בשם בעל ע"י שכתב בהא דאמרינן בשמעתא דקדושין לאו כל כמיני' דאמך כו' היינו דוקא משום שהיתה נשואה דלא אמרינן דשוי' אנפשה חד"א ותהא אסורה לישב עם בעלה דמאחר דעד זמן זה בא עליה בהיתר לאו כל כמינה לחוב לבעלה ולאסור עליו מה שכבר קדם לו שהי' בא עליה כו' יעו"ש ואף שמהרי"ט שם השיג עליו ואמר דאף בארוסה נמי מותרת. מ"מ על גוף הסברא איננו חולק על בעל העצמות יוסף לכך מן הדין מותרת לכהונה ולתרומה אף לאחר מיתת בעלה אך מחמת שאין כאן לעז על הבנים בזה שאסרינן לה להנשא לכהונה ולתרומה דיאמרו השתא איתניסית לכך מחמרינן עליה ואסרינן לה אבל אי