מלבושי יום טוב חלק א נו

דאי הוה צריכין שיהי' הרל"ד מעליא לא הוה צריכין לומר הסברא כיון דהיא מכחשת העד. משום דלא הוה שם רל"ד רק של היחוד ואין כ"כ רגלים לדבר דעובדי דנדרים ביחוד דנואף שאני והא התה"ד כתב דאם הודה הנחשד לפנינו מצטרף עם הבעה"ב לאוסרה אלמא דסובר דהודאת הנחשד הוא רל"ד טובא. ולפי"ז מה היה לתה"ד לפילפולו הא על הודאת הנחשד העיד בעה"ב שהודה לפניו. והבעל האמין לדברי בעה"ב כמו שמובא שם. וא"כ הלא יש כאן רל"ד טובא מחמת הודאת הנחשד אע"כ דסובר התה"ד דכיון דעל הודאת הנחשד לא היה רק הבעה"ב ורל"ד עפ"י ע"א אעפ"י שמאמין לו לא מהני ולכך הוכרח לפלפל ולבאר דהתוס' דכתובות סובר דרל"ד דיחוד מהני ועל היחוד היה ב' עדים כמ"ש

(יא) ועוד דאפילו אי אמרינן דיש כאן רל"ד מ"מ יש לצדד בהתירא לפי מה שכתבתי לעיל דדעת התה"ד היא הא דר"ל מהני הוא משום דכיון דיש רל"ד מהימנה לשויה אנפשה חד"א וא"כ זה דוקא באשת ישראל דעל איסור טומאה איהי מוזהרת כמו הוא כמו שביארתי למעלה דלא כתשובת הר המור] אבל באשת כהן כבר ביארנו למעלה בג' אופנים דשיטת הר"א דהיא אינה מוזהרת היא שיטה נכונה. וגם התוס' והרא"ש דיבמות דלא הקשו על המשנה דאומרת טמאה אני לך הא שויה אנפשה חד"א ע"כ צ"ל דמתרצין המשנה גבי אשת כהן כהר"א ז"ל. וכן כתב הגאון בעל נו"ב והגאון ה"ר ב"פ. וא"כ גבי אשת כהן לא מהני רל"ד לאוסרה כמו שביארתי למעלה באריכות וכעת מצאתי שהגאון בעל עצי ארזים (סי' ו' ס"ק כ"ג) כתב וז"ל ויש להסתפק אי שייך דין זה גם באשת כהן שאומרת נאנסה ויש רגלים לדבריה אי אסורה לבעלה אי לא דע"פ הסברא נראה שלא החמירו חכמים מאותו הטעם דרל"ד אלא משום דאיכא נמי הך טעמא שלא היתה משקרת להפסיד כתובה ואע"ג דהך טעמא לחוד לא מהני מ"מ בצירוף שני הטעמים יחד האמינוה חכמים אבל באשת כהן שאמרה נאנסה שאינה מפסדת כתובתה ע"פ דיבורה י"ל משום טעמא דרל"ד לחודא לא הפקיעו חכמים דין דאורייתא דלדברי הר"ן הנ"ל מדאורייתא אינה נאמנת שאין כח בידה להפקיע עצמה מבעלה עי"ש שהביא ראי' וסתר אותם. אך ממ"ש הרמ"א דין זה דרל"ד לקמן בסי' קט"ו באומרת שזינתה ברצון ולא כתבו בסימן זה נראה כמ"ש דבאשת כהן שאמרה שנאנסה לא שייך דין זה וכן יש להוכיח קצת מתשוב' שבסוף ספר מיימוני כו' ומסיים שם מ"מ למעשה צריך להתישב בדין זה יעוי"ש. והנה הגאון הנ"ל ג"כ דעתו נוטה דבאשת כהן לא מהני רל"ד אך לא מטעמי. א"כ בנ"ד שהרל"ד אין ברור כ"כ כמו שביארנו למעלה ודאי דבאשת כהן יש לסמוך ולהקל

(יב) הכלל מה שנראה לפע"ד שכמעט לפי כל שיטות הראשונים מותרת האשה הזאת לבעלה רק לפי דברי הגהות מרדכי בפ"ב דיבמות סי' תשל"ב דכתב שם בשם הסמ"ג וז"ל גרסינן בירושלמי האומרת טמאה אני לך אם נתנה אמתלא נאמנת וא"ל נתנה אמתלא אינה נאמנת כו' עכ"ל. ולפי זה נראה כל היכא שנותנת אמתלא לדבריה למה אומרת כן וב"ד רואין שדבריה אמת מחויב הבעל להאמין לה א"כ בודאי יש להחמיר בנ"ד אבל מ"מ נראה דאין לנו לחוש לדעת יחידאי להחמיר על אשה זאת כיון דכל הפוסקים לא הביאו הירושלמי זה ונראה דלא גרסי בירושלמי זאת. וכ"כ הגר"א (סי' קט"ו) וז"ל אבל בסמ"ג ובירושלמי שלנו סוף נדרים ליתא אלא דר' אילא לבד. ועוד כתב סמ"ג והגהמ"ר שם בשמו שאם היה מאמינה חייב להוציאה דלא כהרמב"ם ושו"ע עכ"ל וביאור דברי הגר"א הוא כך דבדברי הגהמ"ר נראה דסובר כל היכא שאין הבעל אומר שחושדה שעיניה נתנה באחר אין בזה תקנת מ"א א"כ נאמנת היא לשוי' אנפשה חד"א וכיון דשויתה לנפשה חד"א א"כ מחוייב בעלה להוציאה עפ"י דין ואסור לדור עמה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וא"כ גם ב"ד כופין אותו שמחויב להוציאה אמנם ברמב"ם ובשו"ע כתב וז"ל ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה ה"ז חייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציאה עכ"ל אלמא דס"ל להרמב"ם והשו"ע דאף במקום שאינו חושדה שעיניה נתנה באחר מ"מ לפי מ"א לא עדיפא היא מכל ע"א דעלמא דרק אם מאמין לדבריו מחויב להוציאה לצאת י"ש אבל היא אינה נאמנת לשוי' אנפשה חד"א ע"פ דין לכך אין ב"ד כופין אותו להוציאה והרמב"ם (בפ' י"ח מהא"ב ה"ח) הביא דין זה דאם הוא מאמינה והוא מאמין לדברי העד ביחד וז"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחד או שבא ע"א והעיד לו עליה שזינתה בין באונס בין ברצון ה"ז אינה אסורה עליו שמא עיניה נתנה באחר ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריהם ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק עכ"ל ונראה מזה דדעת הרמב"ם והשו"ע הוא כשיטת הר"ן בשם אחרים והרי"ד שאינה נאמנת לשוי' אנפשה חד"א במקום שהיא משועבדת לבעלה ולכך אינו מחויב להוציאה עפ"ד ונראה דאף לדעת הרשב"א שביארנו למעלה דהטעם דמ"א דאינה יכולה לשויה אנפשה חד"א הוא משום דחששו חכמים שלא תהא מפקיע עצמה מיד בעלה בטענה זו ע"כ עקרו חכמים האיסור ממנה. וחכמים יכולין לעשות זאת כיון דזהו משום גדר נמי הדין דאף דהיכא דמאמינה לאמר שאינה חושדה שעינה נתנה באחר מ"מ כיון דעקרו חכמים האיסור אינו מחויב להוציאה רק לצאת י"ש כהודאת ע"א דעלמא. אמנם הגה"מ נראה דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דיבמות שבארנו למעלה שסמכו החכמים ע"ז שראו שרוב נשים משקרות בענין זה ואינן עשויות לפרסם עצמן בענין זה אלא שעיניה נתנה באחר לכך נראה להתירן. ולפיכך סובר הגה"מ דאם הבעל אומר שמאמינה ואינה חושדה שעיניה נתנה באחר אסורה מה"ד כיון דשוי' אנפשה חד"א א"כ אסורה עליו מה"ד וכופין אותו להוציאה א"כ לפי שיטה זו יש להחמיר בנ"ד. אבל באמת אין לנו להחמיר כנגד הרמב"ם וסתימת השו"ע. ועוד דהא ביארתי למעלה דגם התוס' והרא"ש ביבמות מודים באשת כהן כשיטת הר"א דהיא אינה מוזהרת ולכך לא מצית משוי' אנפשה חד"א וכבר ביארתי למעלה בג' אופנים בשיטת הר"א דהיא שיטה נכונה ולפי מה שאבאר במק"א נ"ל דרוב גדולי הפוסקים ס"ל דבאונס לא מיקרי זונה. א"כ אינה נאסרת אלא משום לאו דהוטמאה. והוטמאה באשת כהן באונס שפיר נוכל לומר שהיא אינה מוזהרת כיון שהוא לאו שאינו שוה בכל והא דלא ילפינן מלא יקחו כבר ביארתי לעיל דלפי הגירסא בתמורה דגרסינן ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור כו':

א"כ הוה לאו דלא יקחו ולאו דתמורה ב' כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין וכיון דאינה מוזהרת לא מצי שוי' אנפשה חד"א

(יג) ולפי מה שביארנו ויצא לנו דאף אם היה מאמין לכל דבריה אינו מחויב להוציאה רק לצאת י"ש ולצאת ידי ספק כמו שכתב הרמב"ם א"כ בנ"ד אף שאומר שאינו חושדה שעיניה נתנה באחר מ"מ אינו מאמין לה שהוטמאה מפני הטעמים שאמר ואין לבו נוקפו ע"ז א"כ אינו מחויב להוציאה אף לצאת י"ש ויש להביא ראי' לזה מדברי הרמב"ם והטוש"ע שכתבו ואם הוא מאמינה וסומך על דבריה שלכאורה האי וסומך על דבריה הוא שפת יתר. וכן מדייק מהרי"ק בשורש פ"ב גבי ע"א שכתב הרמב"ם ג"כ כלשון הזה. ופי' שם דברי הרמב"ם דמאמין לחוד לא מהני יעו"ש וכן נ"ל כאן ג"כ דאשמעינן דלא תימא כיון שאינו חושדה שעיניה נתנה באחר מהימנא ומחויב להוציאה ע"ז אמרו שבעינן דוקא שדעתו סומכת על דבריה שכל מה שהיא אומרת הוא אמת. אבל מאמין שלא נתנה עיניה באחר לחוד לא מהני וזה ברור ואפילו אי נימא שיש מחמירים בזה אבל בעובדא דידן שגם היא אינה יודעת שנטמאה רק מחמת שמאמנת לבעלה שאמר שלא היה אצלה בלילה ההוא והא כבר תירצתי לעיל דברי