מלבושי יום טוב חלק א נה

דלא אמרינן שויתה לנפשה חד"א הוא מטעם דרוב משקרות ואמרינן דהיא נמי משקרת כיון דאין דרכה לפרסם בכיוצא בזה וא"כ כיון שיש רגלים לדבר לא אמרינן דמשקרת וקם עליה האיסור דשויתה אנפשה אבל לפי שיטת הרשב"א דסובר דהטעם דמ"א הוא משום שעקרו חכמים האיסור שבה משום גדר וכן לפי שיטת הר"ן דסובר דהטעם הוא משום דאין אשה נאמנת לאסור עצמה במקום שחב לבעלה א"כ אין עלה חד"א לפי מ"א ולכך סוברים דאפילו רגלים לדבר לא מהני למ"א ומאד נפלאתי מה דנהיגן עלמא דאם אחד הודה שזינה עם אשה והאשה ג"כ הודית דכופין את הבעל לגרשה. דלפע"ד אני חושש בזה שלא יהי' גט מעושה שלא כדין בפרט בהודאת הבועל שהחמיר התה"ד בודאי הא יש להקל ע"פ דין כמו שאבאר לקמן. ע"כ לפ"ד אין לכופו

(ח) ומאחר שנתבאר הני שני כללים יתבאר לנו שיש למצוא היתר להאשה העלובה הזו דהא מה שחזינן שאף שאינה רוצה לקבל גט מ"מ אומרת נטמאתי אפ"ה לא יצאה אשה זו מכלל תקנת מ"א כמ"ש באריכות בכלל א' וכיון דיש בזה תקנת מ"א א"כ אינה אסורה לבעלה מה"ד. רק אם הוא מאמין לדבריה שהוטמאה מחויב להוציא' אבל הכא שאינו מאמין לה שהוטמאה מאיזה טעם שיהי' וכיון שאין לבו נוקפו שהוטמאה אינו מחויב להוציאה וגם אין לחוש בנ"ד מצד הרגלים לדבר שנמצא בה. והוא בעת שתפסו אותו בלילה השני' וצעקו עליו מה זאת עשית להרוג אשה עם חמשה בנים והשיב בזה הלשון איך בין אריבער גיפאלין כי לא יכולתי לעמוד על יצרי ונראה בזה שהודה שבא עליה וא"כ הוה ע"א מסייע לה א"כ לכאורה לפי מה שהביא הב"ש בשם המהרש"ל דאם הודית שזינתה ויש ע"א המסייע לה חייב הבעל להוציאה ע"פ דין. אבל לפי מה שביארתי בכלל ב' שאפילו עד כשר העיד שזינתה והיא שותקת או הודית לדבריו לפי דברי הרבה ראשונים מוכרחין אנו לומר דלפי מ"א אינה נאמנת וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן בחידושיו לקדושין. והתה"ד בתשובה בכ"ב שכתב דאם החשוד הודה שזינה עמה וגם יש ע"א שהיא הודית בפניו מצטרפין זה עם זה לאוסרה. דמאן לימא לן דאפי' בכה"ג אמרינן דעיניה נתנה באחר לפ"ד ברור דאי הוה ראה דברי הרמב"ן דכתב להדיא דאפי' בכה"ג אינה נאמנת לא היה אומר כן דגם עתה לא כתב אלא כמסתפק ומחמת שלא מצא מי שמיקל בזה. כתב דמאן לימא לן להקל אף בכה"ג. וא"כ בנ"ד לדברי הראשונים הנ"ל ודאי דמותרת האשה הזאת לבעלה בלי שום פקפוק כיון דאינו מאמינה שהוטמאה. דדינא כמו אשה דעלמא שהעידה ואם אינו מאמין לה אינו מחויב להוציאה אף לצאת י"ש

(ט) ועוד נ"ל דאפילו לדעת הסוברים דע"א מהני לסייע להודאתה ג"כ אפשר לצדד בנ"ד להתירא חדא דאיכא למימר דדוקא היכא דהעד העיד קודם שזינתה ואח"כ הודית האשה לדבריו ובזה לא איירי המשנה אחרונה ולא אמרו בזה תביא ראי' לדבריה כיון דהעד בא תחילה והיא הודית לדבריו ולא שייך בזה כ"כ שמא עיניה נתנה באחר אבל היכא דהיא אמרה תחילה נטמאתי ע"ז הי' תקנת מ"א דכ"ז שלא תביא ראי' גמורה לדבריה אינה נאמנת ובזה יתישב מה שתמה הגאון בעל משיבת נפש על האחרונים דמחמירין בע"א שהעיד שזינתה והאשה הודית. ממ"א דקאמר' דוקא תביא ראי' לדבריה משמע דוקא ראי' בשני עדים דשאני התם דהיא אמרה תחילה טמאה אני לך ע"כ אינה נאמנת עד שתביא ראי' גמורה וא"כ בנ"ד שהיא אמרה תחילה לבעלה נטמאתי ואח"כ תפסו החשוד והודה לא יצא נידון זה מתקנת מ"א דאמרו דכ"ז שלא תביא ראי' לדבריה אינה נאמנת ועוד דהא דמחמיר התה"ד הוא דוקא היכא דהחשוד הודה שזינה עמה ואמר בפירוש דבר זה א"כ איכא למימר פלגינן דיבורו כמו שכתב הנו"ב דלכך מצטרפין הודאת הנחשד משום דאיכא למימר פלגינן דיבורו אבל בנ"ד שהנחשד לא אמר כלום בפירוש שזינה עמה אלא מה שנראה מתוך תשובתו שהשיב על דברי הצועקים עליו למה הרגת את האשה עם בניה והוא השיב להם איך בין אריבער גיפאלין ולא יכולתי לעמוד על יצרי וא"כ לא שייך כלל פלגינן דיבורו כיון שלא אמר בפירש שזינה עמה ובפרט לפי דברי הרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ז דמחלק בין אם אומר אשתך זינתה עמי אז אמרינן פלגינן דיבורו אבל אם אמר אני זניתי עם אשתך אז לא אמרינן פלגינן דיבורו א"כ גוף הדין של תה"ד תמוה האיך מצטרפין הודאת הנחשד להודאתה. אך הנוב"י במה"ק (סי' ע"ב) רוצה לומר דלענין לאסור אשה לבעלה אין לחלק וא"כ יש לישב דברי תה"ד. אבל לפי מה שנראה שם מהגאון בעל דברי אמת שלא הודה לו על החילוק הזה א"כ צ"ע הרבה בזה ועוד הקשה קושיא גדולה על התה"ד הגאון בעל הפלאה בספרו נתיבות לשבת דהאיך אפשר לצרף הודאת הנחשד להודאתה מטעם פלגינן דיבורו הא כל מה שאנו רוצין לאסור בזה ע"פ ע"א הוא רק מטעם רגלים לדבר וכיון דאנן אינם יכולין להאמינו על עצמו מטעם שאין אדם משים עצמו רשע אלא שאנן אמרינן פלגינן דיבורו והוה כאלו העיד שזינתה עם אחר והא על אחר ליכא רגלים לדבר ואיך אנו יכולין להאמינו והיא קושיא גדולה ומאחר שגוף הדין של תה"ד הוא מפוקפק מאד אף לפי דברי המחמירים ברגלים לדבר א"כ בנ"ד שלא היה הודאת הנחשד בפירוש ודאי שיש להקל ואין לנו לחוש להודאת הנחשד וכ"ש שהכא בנ"ד יכולין לומר שהנחשד גופא סבר כמו הבעל שלה דבנשיקה בעלמא נאסרת או דרך אברים וכיון שלא דרשו וחקרו אותו האיך אנו יכולין לומר דהוה כמו עד להצטרף להודאתה אפי' לשיטת המחמירים וא"כ בודאי בדברי הנחשד אין ממש ונשאר הודאתה לבד וכיון שאינו מאמינה שהוטמאה ודאי דמותרת

(י) וגם אין לחוש בנ"ד לפי דעת המחמירים ברגלים לדבר כיון שזה מאמין לה הבעל שהיה עמה במטה ושכב עליה כדרך המנאפין וא"כ הוה רגלים לדבר שמה שאמר שנטמאה הוא אמת אבל לפ"ד ז"א כיון שביארנו שדינה לפי מ"א כע"א דעלמא וזה נ"ל ברור אפי' לדעת המחמירים ברגל"ד הוא דוקא היכא שיש עדים על הרגל"ד או שהבעל עצמו ראה הרל"ד. אבל היכא שהעד מעיד על הרל"ד אף שהבעל מאמין לו מ"מ לא מהני זה להצטרף להודאתה אף לפי דעת המחמירים א"כ הוא הדין נמי היכא שהיא אומרת גם על הרל"ד ומאמינה מ"מ מחמת זה לא מהני להצטרף להודאתה כיון שאינו מאמינה על גוף הודאתה ואף שמתה"ד הנ"ל משמע קצת דלא כדברי דעיקר המעשה של תה"ד הי' מה שבע"ה העיד שראה אותם מתיחדים בלילה במקום אופל והנחשד הודה ג"כ לפניו גם היא הודית וכתב ע"ז התה"ד אף שהוא מאמין לדברי העד מ"מ מותרת כיון דאף שיש רגלים לדבר אינה אסורה אלא משום דשוי' אנפשה חד"א וכיון שהיא מכחישו שלא הודית לפניו מותרת א"כ משמע מזה דאם היא היתה מודית לפנינו היתה אסורה משום רל"ד אע"פ שאין ע"ז רק ע"א דמאמין לו. אך יש לדחות זאת דהביא שם התה"ד שהי' שם גם נער אחד עם הבעה"ב בעת שקרא את המשרת מחדר המשרתת ולפי"ז איכא למימר דגם הנער העיד בפני ב"ד על היחוד אף שלא הוזכר שם בפירוש שהעיד. מ"מ מדהביא התה"ד שהיה שם נער מוכרח לומר שזה היה כונתו להורות שהיו שני עדים על היחוד וא"כ הוה רגלים לדבר בשני עדים ולפע"ד נראה דאדרבה מוכרח מתה"ד שסובר כמש"כ שצריכין שני עדים על הרל"ד ואינו מועיל לזה ע"א דמאמין לו דהא מפלפל שם בדין דרל"ד כמו הני עובדי דנדרים אף לפי סברת הגמרא דאם איתא דעביד איסורא אירכוסי הוה מירכס אי מיקרי רגלים לדבר וכתב דפליגי בזה תוס' דכתובות ותוס' דיבמות ומסיים שם והשתא נראה דאפילו לפי התוס' בפרק אע"פ המחמירין טובא ואפי' אי הוה התוס' דיבמות וכל הגאונים סברי כוותייהו אפ"ה נ"ד שריא כיון שמכחשת להבעה"ב שהעיד שהיא הודית לפניו ומשמע שם מדבריו דסובר