מלבושי יום טוב חלק א נד

מנין להגר"א לומר שהראשונים מפרשים כן. כי באמת אין שום הכרח בדבריהם שמפרשים כן. מ"מ הפי' של הגר"א הוא דבר נאה ומתקבל דאלת"ה קשה למה מביא הגמרא הני עובדא דרבא על המתני' דהאומרת טמאה אני לך. נמצא דהני ראשונים הרמב"ן והרשב"א והריטב"א כולם אינם סוברים האי כללא דרגלים לדבר מהימנא. וכ"כ הגאון ר"י בספרו ב"א וז"ל ובאמת הך דינא דרגלים לדבר נאמנת אין לו שורש רק מהנך עובדי דסוף נדרים דאמרו אלו עבדי איסורא הוה מירכס או היה ניחא לו דליכול דהוכיחו דע"כ מיירי באמרה טמאה אני דאי לאו הכי אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י עדים ואפ"ה לולי הנך טעמים להתירה הוה אסורה ש"מ דבמקום רגלים לדבר אסורה ובאמת הרשב"א והר"ן כתבו דהנך עובדי מיירי בלא הודאתה רק דלולי הנך סברות היה ראוי לבעל נפש לחוש לעצמו וא"כ אין כאן ראי' דברגלים לדבר נאמנת עכ"ל

(ד) והגאון בעל ח"צ כתב בתשובתו (סי' ק"נ) וז"ל עוד ראיתי שכתב כת"ר וז"ל ואף דלדברי הר"ן שם דלא מן הדין היה צריך לטעמים כלל כי מותרת היא אף בלי שום טעמים אך שראוי לכל י"ש כו' ולפי זה גבי ע"א עם הודאתה אף אם הוא כמו רג"ל אין צריך לו טעמים להתירה דשם היו רגלים לדבר ומותרת עפ"י דין בלי שום טעמים. אך מאן יימא לך לסמוך על דעת הר"ן בזה להקל כ"כ עכ"ל כת"ר. עירוב פרשיות יש כאן ובין גברא לגברא איחלף לך דמאן דמתני הא לא מתני הא דלהתוס' דפתרי לההיא דנדרים בשהיא אומרת טמאה אני מיירי רבא לענין דינא. ולהר"ן דמוקי לה בבא לצאת י"ש לא מוקי לה באומרת טמאה אני וזה ברור אבל באומרת טמאה אני ורגלים גמורים לדבר כגון אי לא ערק נואף אלא הוה מיטער לא מצאנו מי שיחלוק על התוס' והרא"ש ז"ל בפירוש להקל באופן שהלכה למעשה אשה זאת אסורה לבעלה עכ"ל והנה מ"ש לא מצאנו מי שיחלוק על התוס' והרא"ש בפירוש להקל הלא ברגלים לדבר מחמת שע"א מסייע כבר הבאתי לעיל דמבואר להדיא בדברי הרמב"ן על קדושין שהיא מותרת לפי מ"א עד שתביא ראי' לדבריה וכן לענין רגלים לדבר בכה"ג דסוף נדרים לא הסכים ג"כ לדברי התוס' וכתב ביבמות שזה אינו נכון כלל. גם בתשובת הרשב"א שהבאתי לעיל פי' דהגמרא מיירי שהיא אינה מכחישתו דאל"כ ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא מיירי שהיא שותקת ואעפ"כ ס"ל דמותרת. וכן הוכחתי לעיל דשיטת הרמב"ם והרמב"ן והתוס' רי"ד והרשב"א והריטב"א והר"ן כולם ע"כ מפרשים הגמרא דהיא אינה מכחשת העד. דאל"כ אמאי ס"ל לאביי דאסורה בע"א וקיי"ל בכ"מ שתיקה כהודאה דמי כמו שכתבו בהדיא הראשונים הנ"ל ודלא כהתוס' קדושין (סו.) ד"ה רבא. ואף בדבר שבערוה כתבו דאין לחלק ואעפי"כ סוברים דמותרת. הרי דיש חולקים טובא על התוס' והרא"ש ולפי"ז אפשר לפרש פי' הר"ן כמו שמפרש החכם השואל להח"צ. וכן דעת הגר"א לפרש כן כמו שהבאתי לעיל. שוב מצאתי להגאון בעל המקנה שהקשה ג"כ על המהרש"ל לסברת הראשונים הללו ודחק לחלק ולומר דהראשונים הללו סוברים דשתיקה לאו כהודאה דמי יעו"ש. ולפי דעתי דבריו תמוהים דהא בהראשונים הללו מבואר להדיא דסוברים דשתיקה כהודאה דמי ומה שקשה לו דאם הודית בפירוש וע"א מסייע לה אין שום סברא להתירה כיון שיש רגלים לדבר גרם לו זה מחמת שלא הי' לפניו חידושי הרמב"ן על קדושין שעדיין לא יצא לאור הדפוס דמבואר שם בהדיא שאפי' הודית בפירוש ג"כ מותרת ולו הי' לפניהם דברי הרמב"ן ידעתי שלא היו מחמירים בדבר זה. כי באמת רוב הראשונים עומדים בשיטת הרמב"ן כל זה נ"ל ברור

(ה) אח"כ מצאתי להגאון בעל משיבת נפש דהשיג על הא דפשיטא למהרש"ל באומרת טמאה אני לך ואיכא ע"א לא אמרינן עיניה נתנה באחר וכתב ע"ז תמוה בעיני דמשנה שלימה שנינו האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה וסתם ראי' בעדים משמע כמו בכל דוכתי המוציא מחבירו עליו הראי' והיינו עדות גמורה וכן משמע מפשט לשון המשנה דקאמר האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ול"ל למימר הכי לא הוה לי' למימר רק אינה נאמנת אלא קמ"ל דאפילו מביאה עדות רק שאינו מספקת לא מהני רק ראי' גמורה כמו בכל דוכתי דהיינו בעדים כשרים עכ"ל. והנה ראי' זו של הגאון הנ"ל מדתני במתני' עד שתביא ראי' וסתם ראיה בעדים משמע אין זה הוכחה גמורה כנגד דעת הרש"ל דא"כ תקשי לאביי דס"ל דגם ע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה אם אין מכחישין אותו אמאי צריך כאן ראי' גמורה בשני עדים הלא די לנו בע"א כיון שהבעל והאשה אינם מכחישין אותו בשלמא לפי שיטת ר"ת והר"י דס"ל דהטעם דאביי מהימן לע"א הוא מטעם שתיקה כהודאה דמי אבל אם אמר לו איני מאמינך לא מהימן לאוסרה עליו ניחא די"ל דהא דהוצרך משנתינו ראיה בשני עדים הוא משום דהא העד אינו מעיד שבפניו זינתה וא"כ לא הוה שתיקת הבעל כהודאה כיון דאינו צריך הבעל לידע מזה וא"כ יכול לומר איני מאמינך אבל לפי שיטת הראשונים דס"ל דלאביי אינו יכול לומר איני מאמינך כיון שהבעל אינו יודע אם אמר אמת. וגם היא אינה מכחישתו הרי הוא כשני עדים. וא"כ קשה אמאי צריכה משנתינו ראי' בשני עדים אע"כ דהאי עד שתביא ראיה אפשר לפרשו דלאו ראיה גמורה הוא

(ו) אבל אחר העיון נ"ל דדברי הגאון נכונים דאיכא למימר דגם לאביי הא דמהני ע"א הוא דוקא אם העד בא ומעיד אשתך זינתה והיא שותקת או אפילו הודית דאז מהני עדותו לאוסרה דליכא כאן חששא דעיניה נתנה באחר כיון דהיא לא התחילה לאמר כלום מזה. והודאתה הי' מחמת העד וס"ל לאביי דבזה לא הי' תקנת מ"א וקם לה אדינא דע"א נאמן ורבא ס"ל כיון דע"א אינו נאמן מה"ד וצריכין לאוסרה משום שתיקתה שהיא כהודאה. או משום שהודית עצמה. א"כ גם בזה יש תקנת מ"א ואינה נאמנת אבל כשהיא באה והתחילה לומר שאסורה לבעלה ואח"כ העיד ע"א לסייע לדבריה כיון דאיכא חששא דעיניה נתנה באחר והיא בקשה העד להעיד כדבריה בזה גם אביי מודה שע"ז אמרה מ"א שאינה נאמנת עד שתביא ראיה גמורה לדבריה וע"א אינו נאמן וע"כ צ"ל לפי"ז דהא דלאביי נאמן ע"א בדבר שבערוה הוא רק מדרבנן וכן הוא דעת הרשב"א בחידושיו שם וע"כ לא הימנוה בזה רבנן בע"א דהם אמרו והם אמרו ואפילו לפי תירוץ הא' של הרשב"א שם דסובר דלאביי הא דע"א נאמן בדבר שבערוה הוא מדאורייתא אם אין מכחישין אותו ג"כ י"ל דאזיל לשיטתיה דהטעם דמשנה אחרונה הוא משום שעקרו חכמים איסורה דאורייתא משום גדר וא"כ איכא למימר דזה ג"כ אמרו חכמים דבכה"ג שהיא התחילה לאמר טמאה אני אינה נאמנת עד שתביא ראיה וע"א לא מהני בזה

(ז) ועוד האריך הגאון הנ"ל להביא ראיות ברורות מדברי הרמב"ם. וכ' שם שלפי דברי הר"ן דנדרים ודאי דא"א לומר שע"א יהי' נאמן לסייע לה ולהפקיע שעבודה מבעלה וזה הוא כמו שכתבתי למעלה אך הגאון הנ"ל ס"ל דרגלים לדבר עדיפא מע"א דסובר דאין שום חולק על הך דינא דרגלים לדבר מהני. אך כבר ביארתי דגם ברגלים לדבר יש חולקים טובא ולא ס"ל כהתוס' והרא"ש דסוברים דמהני רגלים לדבר. ועוד אפשר לומר לפי מה שהבאתי לעיל דדעת התה"ד דהטעם דרגלים לדבר מהימנא לא משום דחשבינן לי' כודאי אלא משום טעם דשוי' לנפשם חד"א וכן הבאתי לעיל בשם הגאון רעק"א ולפי"ז הוא דוקא לפי שיטת התוס' והרא"ש דס"ל הטעם דמ"א