מלבושי יום טוב חלק א נג

מהי תיתי לן להמציא פלוגתא בזה ולדייק מהמרדכי בהיפוך. טוב יותר לומר דהמרדכי לא מיירי מדין עיניה נתנה באחר אלא מעיקר הדין ונ"מ למאמין בדבריה עכ"ל ולפע"ד נראה דיותר טוב ליישב דברי המרדכי דהם סוברים כדעת הר"א דמשנה אחרונה לא התירה אלא באשת כהן ולא באשת ישראל וכן הוא דעת התוס' בכתובות כמו שביארתי לעיל

(יד) היוצא מכל דברינו אלה הוא דדעת מהרש"ל שרוצה לאמר דלא התירה מ"א אלא באומרת טמאה אני לך ולא כשאומרת נטמאתי זהו כנגד כל דעת האחרונים וכנגד סתימת הרמב"ם והטוש"ע ואפילו אם אנו רואין מדבריה שבאתה להתיר עצמה נראה דדעתם דאמרינן אערומי קמערמת ואמרינן דעיניה נתנה באחר אף היכא שרואין אנו שרצתה להתיר עצמה כמו גבי עובדא דהרא"ש ששכרה עדים שקרים לכתוב גט וכל כה"ג לפי דעת תה"ד וכן מדברי הרמ"א וכן נראה דזה דעת הב"ש והח"מ דבכה"ג ג"כ אינה נאמנת דאמרינן הכל עשתה במרמה. רק לפי דברי המהרי"ט לפי שיטת הרא"ש דהטעם דמ"א הוא משום דרוב משקרות ולכן לא אמרינן בזה שוי' אנפשה חד"א א"כ בכה"ג שאין אנו יכולין לומר שעיניה נתנה באחר בודאי אסורה אך רק מטעם דשוי' אנפשה חד"א כמבואר בתשובת הרא"ש להדיא. א"כ גבי טומאה באונס גבי אשת כהן לפי שיטת הר"א שביארנו למעלה באריכות דהיא אינה מוזהרת ולא שייך גבה שוי' אנפשה חד"א אף באופן זה יש להתירה וכ"ש לפי שיטת האחרים שבר"ן דמן הדין אינה נאמנת לאסור עצמה במקום שמשועבדת לאחרים דודאי מותרת אף באשת ישראל וכן לפי שיטת התוס' והרשב"א בנדרים דעקרו חכמים האיסור שעליה ג"כ יש להתירה אף באופן זה: כלל ב

נחזי לברר הא דאמרינן במ"א דאינה נאמנת עד שתביא ראי' לדבריה אם צריכה ראי' גמורה או לא

(א) הנה מבואר בשו"ע א"ע (סי' קט"ו) הביא הב"ש בשם מהרש"ל דאם הודית שזינתה ויש ע"א המסייע לה מחוייב הבעל להוציאה ע"פ דין. ואפילו אם עד אחד מעיד שזינתה אם היא שותקת ג"כ אמרינן שתיקה כהודאה דמי ע"כ. אבל הב"י (בסי' קע"ח) כתב דאם ע"א מעיד שזינתה אף שהיא שותקת אין בעדותו כלום ונראה דדעת הב"י אף דבכ"מ שתיקה כהודאה דמי מ"מ הכא כיון דאפי' אם היתה אומרת בפירוש שזינתה ג"כ לא הי' מועיל לפי תקנת מ"א כ"ז שלא הביאה ראי' לדבריה. ובאמת כדעת הב"י מפורש להדיא בחידושי הרמב"ן על קדושין פ"ג (סה) שכתב וז"ל ולדידי לא מסתבר האי פירוקא דמשמעתין מוכח דאפילו אמר נמי אינו יודע מהימן ממאי מדאמרינן אשתו זינתה בע"א מהו ואמר אביי היא היא ורבא אמר אין דבר שבערוה פחות משנים ואי אמרת אביי לא אמר נאמן אלא משום שתיקתו של זה דהוה כמודה אף בדבר שבערוה ל"ל שנים הרי מודה לו שזינתה ושוי' אנפשה חד"א ואי רבא לא ס"ל שתיקה כה"ד אף בהנך נמי לא להימנה ומ"ל דבר שבערוה מ"ל דבר אחר. ועוד מההוא סמיא דהוי אזיל שליח בחדא ארחא ואתא איהו בחדא ואמר אשתו זינתה ואמר אביי דמהימן והא הכא דשתיקתו לאו כהודאה היא שהרי העד עצמו מודה שבשעה שראה לא הי' שם הבעל שהרי בא בחדא ארחא ול"ל ששתיקתו כהודאה היא ואפ"ה מהימן כו' וא"ת שהיא שותקת לאו מלתא היא שאין שתיקתה כלום ואפילו אמרה נטמאתי כדתנן האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה כו' עכ"ל וכן כתב הרשב"א תשובה אלף רל"ז וז"ל ועוד דמסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא בשאינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דע"א בהכחשה אפי' בעלמא לאו כלום הוא וכ"ש בדבר שבערוה כו' עכ"ל. הרי חזינן להדיא דהנך גדולי הראשונים ס"ל כהב"י

(ב) ועוד נ"ל דדעת הרש"ל דפי' דהא דקאמר רבא ע"א אינו נאמן בדבר שבערוה איירי דוקא כשהיא מכחישתו א"א לקיים דעת זאת אלא לפי שיטת התוס' והרא"ש דס"ל דהטעם דאמר אביי ע"א נאמן הוא מטעם שתיקה כהודאה ואמר לו שהיא זינתה בפניך וכן מפרשים גבי האי סמיא א"כ איכא למימר אף שהיא מכחישתו מ"מ כיון דלפי דברי העד ידע הבעל מזה ואעפ"כ שתק הרי זה כהודאה ולכך ס"ל לאביי דע"א נאמן אבל לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן דס"ל דהטעם דאמר אביי ע"א נאמן הוא לאו מטעם שתיקה כהודאה כדעת ר"ת אלא אפי' אמר אינו יודע נמי מהימן וא"כ אי אמרינן דאיירי בשהיא מכחישתו והבעל נמי לא ידע מ"ט דאביי דסובר דע"א אפילו אינו נאמן כבי תרי מהימן לאוסרה על בעלה הא היא מכחישתו וע"א בהכחשה לאו כלום הוא ובאמת הרש"ל אזיל לשיטתי' ביש"ש שם שמפרש פי' הגמרא כשיטת התוס' והרא"ש אבל לפי מה שכתב הש"ך בי"ד (סי' קכ"ז ס"ק י"ו) שנ"ל עיקר מהש"ס פ' האומר כשיטת הנך פוסקים דס"ל דאפילו שותק מחמת שאינו יודע בבירור הדבר נמי מהימן וכתב שכן דעת הרמב"ם ותוס' רי"ד א"כ מוכח כדעת הב"י ודלא כמהרש"ל ז"ל

(ג) גם נוכל לומר דהפוסקים הנ"ל דסוברים דאפי' ע"א מסייע לה נמי אינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה. הוא משום דאזלי לשיטתם דלא ס"ל כלל האי דינא דכיון דיש רגלים לדבר היא נאמנת אלא לפי מ"א כ"ז שלא תביא ראיה לדבריה אינה נאמנת ורגלים לדבר אין זה ראיה וכן הוא דעת הרמב"ן להדיא בחידושיו ליבמות (כד) וז"ל וה"נ מוכחא מלתא בשילהי נדרים בההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא הוא ואנתתי' כו' ואמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס כו' ובתוס' מתרץ לה להא כגון שאמרה האשה טמאה אני דכיון דאיכא רגלים לדבר ראוי היה להאמינה אלא שמצאו לה התיר משום דלא מירכס. וזה אינו נכון כלל ואיני יודע בזה טענה מספקת לדברי הגאונים הללו אם הם מפרשים אותה לצאת י"ש דאי לאו משום דלא מירכס אסורה לו לא שתצא בב"ד אלא לצאת י"ש כעין העוברת על דת משה כו' וכן הרשב"א והריטב"א והר"ן כולם מפרשים בהנך עובדי דנדרים דאי לאו משום הני טעמי היה ראוי בכיוצא בזה לכל בעל נפש לצאת י"ש הרי דעת הרמב"ן הוא בהדיא דרגלים לדבר לא מהני והרשב"א והריטב"א והר"ן כיון דמפרשים דקאי על בעל נפש לצאת י"ש אלמא דלא ס"ל כפי' התוס' וסוברים ג"כ כהרמב"ן דלא מהני רגלים לדבר ועיין בדברי הגר"א ז"ל (סי' י"א ס"ק י"ג) שכתב בשם הרשב"א והרמב"ן והר"ן דעובדא דשילהי נדרים מיירי במהימני' לה [ושם יש ט"ס דכתב שם וראית מהר"ם מהאי עובדא דסוף נדרים דהוצרך ר"נ לומר עיניה נתנה כו' וצ"ל דהוצרך רבא לומר אירכוסי הוה מירכס] ודברי הגר"א לכאורה הם תמוהים ונראה לבאר דבריו דגם לפירושם הני עובדי דשילהי נדרים מיירי ג"כ באומרת טמאה אני ורצה הבעל להאמינה מחמת הרגלים לדבר שמצא אותה מוסתרת עם הנואף וכיון דמאמין לה צריך להוציאה כדי לצאת י"ש ואמר לו רבא אל תשגיח אל הרגלים לדבר ואין להאמינה. ומצא לו טעם כדי להוציא מלב הבעל שלא יהא לבו נוקפו וחיזק אותו בזה שאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס ולפי"ז ניחא שפיר הא דסמך הגמ' הני עובדי לעובדי דר"נ משום דכי היכא דר"נ חיזק את לב הבעל שלא להאמינה אע"ג שנראין דבריה שהם אמת משום דאמרה לפי תומה. כן גם רבא חיזק את לב הבעל שלא להאמינה אף שיש רגלים לדבר: וענין ביאורי הגר"א (סי' קט"ו ס"ק כ"ה). ואף שלפע"ד צ"ע