מלבושי יום טוב חלק א נב

בהא ודאי אמרינן דשוי' אנפשה חד"א אבל לפי שיטת הראשונים דסוברים דלפי מ"א ליכא טעם דשוי' אנפשה חד"א והטעם הוא או משום שעקרו חכמים או משום דאין אשה נאמנת לאסור עצמה ולהפקיע כשיטת הר"ן או כפי שיטת הר"א דאשת כהן שנאנסה איהי אינה מוזהרת וא"כ כיון דאין כאן שויה אנפשה חד"א מותרת אפילו היכא דבאתה להתיר עצמה דלא חלקו חכמים בזה ואמרו שאינה נאמנת עד שתביא ראי' לדבריה. ולפי"ז לפי מה שביארתי לעיל בדברי הרא"ש שמזה שקשה לי' קושית הא שויא אנפשה חד"א דוקא גבי אשת ישראל ולגבי אשת כהן לא קשה לו אלא הא דמותרת בתרומה מוכח מזה דסובר כשיטת הר"א נראה דאפי' לפי דברי הרא"ש פי' הירושלמי הוא כמו שפירשתי דהאי ואסרה קאי דוקא לענין תרומה. דגבי תרומה אין אנו מתירים לה אלא מטעם דרוב משקרות וא"כ היכא דליכא טעמא דמשקרת כגון היכא שבאת להתיר עצמה אסורה משום דשוי' אנפשה חד"א אבל לבעלה לא שייך לאוסרה מטעם דשוי' אנפשה חד"א משום דהיא אינה מוזהרת בזה כשיטת הר"א משא"כ בעובדא דרא"ש דשם איהי נמי מוזהרת בזה וגם כיון שבאתה להתיר עצמה מוכח דאינה משקרת אסורה משום דשוי' אנפשה חד"א

(י) והא דהביא המהרש"ל ראי' מעובדא דמהר"מ בכהן אחד שראה אשתו כו' והתירה תלמיד מהר"מ משום דעיניה נתנה באחר דאל"כ כל אשה תעשה כך כדי להוציאה עצמה מבעלה והי' קשה לו למה לא התירה מהר"מ רבו מטעם זה נפלאתי ע"ז דאי כדעת תלמיד מהר"מ א"כ הפוסקים דאוסרים אותה לבעלה בעידי כיעור האיך משכחת לה דהא על כל מה שעשתה דבר כיעור יכולין לומר שעשתה זאת בכונה כדי להפקיע עצמה מבעלה וכן גבי הני תרי עובדי בתרייתא דנדרים לפי פי' התוס' והרא"ש שם דלהכי צריכין הטעם דאירכוסי הוה מירכס דבלא זה הוה אסרינן לה משום דהודית דטמאה היא וגם יש רגלים לדבר כיון דנסתרה עם נואף ג"כ קשה דלפי"ז אין כאן שום רגלים לדבר דהא איכא למימר דהא דסתרה עצמה היתה ג"כ כונתה כדי להפקיע עצמה מבעלה אלא ודאי דכל הפוסקים הנ"ל סוברים דאין שייך לומר עיניה נתנה באחר אלא היכא דאנו רוצין לאוסרה מצד אמירתה אז אמרינן דאינה נאמנת דעיניה נתנה באחר אבל היכא דעשתה דברים מכוערים ואינה יודעת אם יודעו הדברים האלו או לא וכפתע פתאום מצאו אותה עם הדברים המכוערים בזה לא שייך לומר שעשתה זאת בכונה כדי להוציאה עצמה מבעלה והא מהר"מ ז"ל הוא מהפוסקים דאוסרים אותה לבעלה בעדי כיעור כמבואר שם. וכן הוא בהגמי"י (ה"א סי' כ"ה) וא"כ האיך הביא תלמיד מהר"מ מהני עובדי דשילהי נדרים סיוע לדעת מהר"מ הא ע"כ מהר"ם ס"ל דבכיעור לא שייך לומר דאולי עשתה זאת בכונה כדי להפקיע עצמה וא"כ ראיית המהרש"ל דהוכיח מדלא רצה המהר"ם להתירה מטעם זה הוא משום דס"ל דהיכא דבאתה להתיר עצמה לא שייך לומר עיניה נתנה באחר לפ"ד אין מזה שום ראי' דהכא אין הדבר תלוי באם באת להתיר עצמה

(יא) והנה בתה"ד (סי' רכ"ב) מוכיח מהגמי"י הנ"ל דאפי' היכא דחזינן מדבריה דלא נתנה עיניה באחר כגון שלא רצתה להודית מעיקרא ואח"כ הודית אעפ"כ אמרינן שכ"ז מערמת ועושה זאת כדי שיאמינו לדבריה ולהפקיע עצמה מבעלה וא"כ מוכח מזה דס"ל דאפילו היכא דבאתה להתיר עצמה יכולין ג"כ לומר שבמרמה עשתה זאת והמעיין בתשובה הנ"ל יראה להדיא דס"ל דאפילו אם מהודאתה ניכר שרוצה להתיר עצמה אעפ"כ חיישינן שמא עיניה כו' ואין לנו לאוסרה משום הודאתה דהא עובדא דתה"ד הי' שבהודאתה אמרה אמת היה אצלי אבער ער האט ניט רעכט בייא מיר גילעגין ובהעתקה השני ששלחו לתה"ד הי' כתוב שם שהודית שזינתה ושאל התה"ד את השואל למה שינה הלשון מהעתקת השאלה ששלח לו מהר"א כי לפי דבריה שאמרה אבער ער האט ניט כו' אפשר לפרש דבריה שלא בא עליה אלא דרך אברים כו' מ"מ כתב שם אמנם אחרי שמהר"א שי' וכן אתון דייניתון אהך עובדא כאלו אמרה טמאה אני לך אני אדון כה"ג וע"כ צ"ל דהא דפסק התה"ד כאלו אמרה בהדיא שזינתה הוא משום דסמך על השואלים שלא כתבו ח"ו דברי שקר. והבינו מדבריה שהודית בפני הבע"ה שמה שאמרה ער האט ניט רעכט כו' היתה כונתה שבא עליה רק בהעראה בעלמא. וא"כ האיך דנו בזה התה"ד ומהר"א להתירה מטעם מ"א. הא ממה שאמרה אבער ער האט ניט רעכט כו' נראה דכונתה הי' להתיר עצמה דבלאו הכי לא הי' אומרת זאת. וא"כ נראה דס"ל לתה"ד ולמהר"א דאפי' בכה"ג אין לנו לאוסרה מטעם הודאתה. ולא נפקא מכלל תקנת מ"א וכדמוכח מהגמי"י הנ"ל

(יב) ונראה דגם התה"ד לא סבר לדינא כדעת תלמיד מהר"מ הנ"ל רק שהביא סיוע לסברתו דהיכא דבאנו לאוסרה רק מצד אמירתה חיישינן דבמרמה עשתה זאת אבל באמת ס"ל כמהר"מ ז"ל דבכיעור לא שייך לומר שבערמה עשתה זאת וכמו שביארתי דהא פסק בתשו' הנ"ל דהיכא דאיכא רגלים בדבר בלאו אמירתה כגון הני עובדי בתרייתא דשילהי נדרים דאי לאו האי טעמא דאירכוסי הוה מירכס לבטל הרגלים לדבר הוה נאמנת ותהי' אסורה ולדעת התוס' כתובות ס"ל דאפילו איכא טעמא דאירכוסי מירכס מ"מ כיון דרגלים לדבר קצת אסרינן לה וא"כ אמאי לא אמרינן דעשתה כ"ז בכונה כדי להפקיע עצמה מבעלה. אלא ודאי דגם התה"ד מחלק בין היכא דאנו רוצין לאוסרה מצד אמירתה ובין היכא שיש רגלים לדבר בלא אמירתה וכדפירשתי ועיין בתשובת צ"צ סי' פ"ב דכתב וז"ל דהא דכתב בפסקים וכתבים סי' רכ"ב והובא בהג"ה שו"ע מטור א"ע דהיכא דאיכא רגלים לדבר לא תלינן בנתנה עיניה באחר היינו דוקא דאיכא רגלים לדבר בלאו הכי על הזנות אז אמרינן דמהימנא אי אמרה טמאה אני לך אבל היכא דליכא רגלים לדבר על הזנות עצמו אע"ג דאיכא רגלים לדבר והוכחה דקושטא קאמרה מה שאומרת טמאה אני לך אכתי חיישינן דלמא עיניה נתנה באחר ואערומי קמערמת ועבדא הכי כדי שיוציאנה והכי דייקא דברי הרב התם בפסקים וכתבים למי שמעיין שם ע"כ. הרי חזינן שהני גדולי האחרונים לא סברי כמהרש"ל שהחמיר בזה

(יג) ומה שהביא הרש"ל ראי' מהמרדכי ממעשה בא"א שהיתה מהלכת בדרך כו' תירץ הב"ש (בסי' קט"ו ס"ק כ"ג) דשאני התם כיון שנתיחדה והיו עדים על היחוד רק לא היו עדים לפנינו וא"כ הוה כרגלים לדבר ונאמנת לומר נטמאתי. ומה שהשיג ע"ז הגאון ר"י בספרו ב"א (בפ' כ"ד מה"א) מעובדא דר"ת שהובא לעיל דלא חשש דלמא יבואו עדי קדושין ויעידו שנתקדשה בפניהם ואמאי חשש כאן רבינו שמחה דלמא יבואו עדי היחוד. ומתוך כך יצא לדון ג"כ כדעת מהרש"ל הנ"ל דכיון שרוצה להתיר עצמה בטענת נאנסתי לכן לא אמרינן דעיניה נתנה באחר ולהכי חשש כאן ר"ש בעובדא דידי' יותר מבעובדא דר"ת. לפ"ד אין מזה ראיה לדחות הב"ש דגברא אגברא קרמית דהא באמת הראבי"ה פליג עליו וסובר דכיון שעדי היחוד אינם לפנינו ליכא למיחש לכלום. וא"כ איכא למימר דזה היה ג"כ טעמו של ר"ת שלא חשש שמא יבואו עדי הקדושין. אך לפי תירץ הב"ש הנ"ל יהי' קשה קושית הגאון רעק"א ז"ל בתשובתו (סי' קי"א) דהא דעת מהרא"י דאף אם יש רגלים לדבר לא מחשבינן דבריה כודאי אלא מטעם דשויה אנפשה חד"א. וא"כ הכא דאומרת נאנסתי ובאשת ישראל קמיירי לא אמרה מעולם שאסורה לבעלה ואין כאן שויתה אנפשה חד"א. ומאי טעמא דר"ש דרצה לאוסרה אך מ"מ סיים שם הגאון הנ"ל וז"ל אמנם עכ"ז אחר דהוכחנו מדברי מהרא"י דיחוד דעלמא לא מיקרי רגלים לדבר גם היכא דאיכא רגלים לדבר האיסור הוא משום דשוי' אנפשה חד"א