מלבושי יום טוב חלק א נא

דנפשה משום איסורא דשוי' על נפשה ואדרבה לפ"ד מוכרחין אנו לומר דקאי האי ואסרה רק לענין תרומה ולא לבעלה. מדפריך הירושלמי הכא את אמרת אסורה והכא את אמרת והתירה ואי כדברי מהרש"ל דהאי ואסרה קאי לבטלה הו"ל למיפרך יותר ממשנתינו דהצריכו להביא ראי' וכ"ז שלא הביאה ראי' מותרת לביתה כמו שאמר הירושלמי מקודם ומה זה דפריך מר"ח על ר"י. אע"כ דהאי ואסרה קאי לענין תרומה לבד וכמו שביארתי

(ח) אח"כ מצאתי להגאון בעל נו"ב (במה"ת סי' מ"ב) שפי' דברי הירושלמי על דרך שפרשנו רק בזה שפירשתי דהך רישא וסיפא קאי לתרץ דלא פליג ר"ח טל ר"א לענין תרומה הוא ז"ל לא פירש כן אלא נראה שמפרש שהוא מילתא באפי נפשה וגם נראה מדבריו שם דהא דקאמר הירושלמי ואסרה קאי על בעלה ג"כ ואף שהוא בעצמו סובר שם דאף היכא דאנו רואין שאינה רוצה להתגרש מבעלה מתירין לה לבעלה ע"כ צ"ל לפי דעתו דהאומרת בפירוש שבזה אינה אסורה לבעלה כגון שטעתה בהדין לפי דעתה ואנו רואין שבזה שאומרת אסורה לבעלה מה"ד אסרינן לה אף לפי מ"א וצ"ע בדין זה כי לפי דעתי דברי הירושלמי הוא לענין תרומה ובפרט לפי שיטת האחרים שבר"ן שאין האשה יכולה לאסור עצמה לבעלה מה"ד ודאי דצ"ע הדין זה ולכאורה עלה בדעתי להביא ראיה לסברא זו דהיכא דבאת להתיר עצמה אסורה אף לפי מ"א. מהא דאמרינן כתובות (ט') האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ומסיק שם הגמרא דמיירי באשת כהן או באשת ישראל וכגון שקבל אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד והקשה שם התוס' וז"ל וא"ת אכתי איכא ספק ספיקא דספק מוכת עץ וספק דרוסת איש [באשת כהן אית לן למימר את"ל דאינה מוכת עץ מ"מ ספק תחתיו ספק אינה תחתיו אשת ישראל את"ל דאינה מו"ע ספק באונס ספק ברצון] וא"ל דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות (לו:

) גבי סומא שאין לה טענת בתולין מפני שנחבטה על גבי קרקע ופריך כולהו נמי חבוטי מחבטן א"כ שכיח וי"ל דאם איתא דמוכת עץ היא היתה טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה אין להסתפק בכך עכ"ל והקשה ע"ז הגאון בעל הפלאה אכתי קשה למה אסורה על בעלה דלמא עיניה נתנה באחר ולכך אינה טוענת טענת מוכת עץ ותירץ דהיכא דאיכא רגלים לדבר כמו הכא דמצא פ"פ לא אמרינן עיניה נתנה באחר עכ"ל ולפי מה שאבאר לקמן בדיני דרגלים לדבר דרוב ראשונים אינם סוברים כלל זה דרגלים לדבר א"כ הדרא קושית הגאון הנ"ל לדוכתא אבל אם אמרינן דהיכא דבאת להתיר עצמה לא אמרינן עיניה נתנה באחר א"כ הכא דהיא טוענת בתולה שלימה מצאת דבאת להתיר עצמה והבעל יודע שהיא משקרת אסורה לו ולא אמרינן דבאמת מוכת עץ היא ועיניה נתנה באחר אבל באמת יש לדחות ראי' זו משום דכל קושית התוס' שהקשו דניחוש דלמא מוכת עץ היא הוא לפי שיטתם דמוכת עץ הוא דבר דשכיח כמו שהביאו ראי' לזה אבל שיטת הרמב"ן והרבה מן הראשונים סוברים דמו"ע הוא לא שכיח והא דפריך הגמרא כולהו נמי חבוטי מחבטן פירושו שהקושיא הוא לפי דברי סומכוס משום ר"מ דס"ל דסומא אין לה טענת בתולים וחייש לחבטה גדולה א"כ כולהו נמי חבוטי מחבטן אבל לפי מאי דקיי"ל כת"ק דסומא יש לה טענת בתולים ולא אמרינן דלמא חבטא ולא ידעה אלמא דחבטא גדולה כזו שיאבדו הבתולים לא שכיח א"כ לא קשה כלל קושית התוס' וממילא אזלא לה ראי' זו ונפלאתי טל הגאון בעל פנ"י שם שכתב וז"ל והר"ן ז"ל וה"ה כתבו דהא דלא הוה ס"ס משום מוכת עץ משום דלא שכיח וכמו זר נחשב שלא השגיחו בקושית התוס' ונראה לי שכונתם ג"כ לתירץ התוס' דהיינו מדלא טענה כו' אלא דאכתי הי' אפשר לומר דמידי ספיקא לא נפקא דשמא נעשית מוכת עץ בקטנותה והיא לא ידעה ע"ז כתבו דלא שכיח והיינו כדאמרינן פרק אלו נערות כולהו רואות ומראות לאמן כנ"ל עכ"ל הגאון הנ"ל ובמכ"ת נעלם ממנו דברי הראשונים דמבואר להדיא שהם מפרשים הגמרא דלקמן דלא כהתוס' וכמ"ש ועיין בש"מ דכן דברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והביאו ראי' מדברי הירושלמי פרק האשה שנתארמלה דקאמר שם על הא דאמרינן אם יש עדים שיצאה בהינומא כתובתה מאתים וחש לומר שמוכת עץ היתה אמר ר' יוחנן לא חש על דבר שאינו מצוי וכן נראה שזה ג"כ דעת רש"י פרק אלו נערות (לו.) דפי' שם על הא דאמרינן דחרשית ושוטה אין להן טענת בתולים וקאמר הגמרא שם אמר רב ששת לא קשי' הא ר"ג והא ר"י ופי' רש"י שם דלר"ג אמרינן דאי הוה פקחת לטעון הוה טענה משארסתני נאנסתי והתוס' הקשו ע"ז ופירשו שם דלפי שבחזקת מוכת עץ היא לכך אין לה טענת בתולים ונראה ברור דלכך מיאן רש"י בסברת התוס' משום דס"ל דהא הך ברייתא סברה דסומא יש לה טענת בתולים אלמא דס"ל דמו"ע לא שכיח. ולדעת התוס' ע"כ צריך לדחוקי ולומר דס"ל להך ברייתא דשאני סומא דאף שהיא אינה רואה אבל אחרים רואים ומגידים לה והיא מגדת לאמה. ואי הוית מוכת עץ הוה טענה זאת משא"כ חרשית ושוטה דאין להן דעת כלל (אין שום ראי' מהא דאינה טוענת] דאפילו אם היא אובדת בתוליה לא ידעה אמה מזה ודעת הרמב"ן אף שהוא ס"ל דמו"ע לא שכיח מ"מ לגבי חרשית ושוטה ס"ל כפי' התוס' דבחזקת מו"ע נושא אותה. וטעמו משום דס"ל דחרשית ושוטה כיון דלאו בני דיעה נינהו שכיחא טובא דלחבט חבטה גדולה עד שישרו בתוליהן. עיין במ"ל ה"א פי"א ה"ח)

(ט) כעת מצאתי בס' א"ז סי' תדי"ר שהשיב הראבי"ה לר"ש להתיר בעובדא שהביא המהרש"ל באשה שהלכה בדרך עם שני יהודים והאחד אנסה והאריך בזה הרבה. ובסוף הביא דברי הירושלמי שהביא המהרש"ל ומפרש להדיא דקאי האי ואסרה דוקא לענין תרומה וז"ל הביהם שלי פתני פי' שדלני בדברים ואמר שהוא בעלי וחקרתי שהביהם שלי רועה בהמותי היה והנה אין לך אונס גדול מזה ובאתה להתיר עצמה וא"ל אין הביהם אוסר כלומר כך הביהם ככל אדם אע"ג דאונס הוא ואין ראיה לדבריה ואסורה את לאכול בתרומה כדפי' לעיל ואפי' לפי מה שמתירה לעיל לאכול בתרומה התם באת לאסור עצמה ולכך התירה לאכול בתרומה אבל בסיפא לא אבל לעולם לבעלה מותרת כו' עכ"ל א"כ לפ"ז מוכח להדיא דאפילו אנו רואין דהיא רוצה לתת טעם ומחזרת אחר צדדים כדי להתירה מ"מ אינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה וכן נראה דזה דעת הב"י והרמ"א וח"מ דהנה הב"י (סי' מ"ו) הקשה על דברי הרא"ש בת' כלל ל"ה שכתב בתוך תשובתו כלשון הזה ואפי' אם היתה מודה בפי' שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמיני' לאסור עצמה על אותו שקדשה כבר אלא דהוא אמר דשוי' לנפשה חד"א ויפטרנה בגט והוקשה לי מהך עובדא דיהודית דאמרינן לא כל כמינך כו'. ותירץ שם הב"י שיש נ"מ אם היא עצמה מודה או שאומרת כן בשם אחרים והרמ"א בד"מ שם כתב ולא נהירא חילוק זה דא"כ כל אשה תאסור עצמה על בעלה כו' יעו"ש ובח"מ והתם בעובדא דהרא"ש ראו שרוצה להתיר עצמה דהא כל הודאתה הי' מחמת שראו שהיא מחזרת אחר עדים שקרים כדי שתהיה מותרת להשני ולא שייך כ"כ עיניה נתנה באחר ובאמת תירץ כן המהרי"ט את דברי הרא"ש בתשובה צ"ב והר"י והרמ"א לא רצו לתרץ כן הוא משום דס"ל דכיון דאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה אין שום נ"מ בין אם באתה להתיר עצמה או לאסור וע"כ הא דמחלק הירושלמי האי חילוקא הוא משום דקאי רק לענין תרומה ואף שדברי המהרי"ט נראין יותר לישב דברי תשובת הרא"ש מדברי הב"י והרמ"א שדחקו בזה הרבה מ"מ הוא דוקא לפי שיטת הרא"ש [וכמו שביארתי לעיל] דמתרץ על הא דמשנה אחרונה משום דחזו חכמים דרוב נשים משקרות בענין זה אמרינן דהיא נמי משקרת וא"כ היכא דחזינן דאינה משקרת ולא נתנה עיניה באחר כגון היכא דבאת להתיר עצמה כמו עובדא דרא"ש דהיא היתה מחזרת אחר עדים שקרים לכתוב גט