מלבושי יום טוב חלק א נ

ר' אילא לא מסתבר שאם הי' חבר יחוש כו' וכ"כ א"ז הגאון בעל תשובת שמואל והגאון בעל בית מאיר (סי מ"ז ס"ח) והגאון בעל שע"ת דלכך השמיטו הפוסקים הך דירושלמי דאם היה חבר יחוש משום דמגמרא דילן מהנך תרי עובדי משמע דאין צריך לחוש לזה ואפילו מצוה ליכא

(ה) אמנם ראיתי בס' יש"ש על כתובות שהחמיר מאד בדבר זה ומפני שהוא ז"ל הביא ראיות לדבריו ע"כ הוכרחתי להעתיק דבריו ומה שנ"ל לפע"ד לדון בדבריו: וז"ל שם (בפרק שני סי' מ"ח) מעשה באשת איש שהלכה בדרך עם שני יהודים וכשבאו ביער בא אחד ותקפה והשני טימאה וצעקה ואין מושיע לה ואין עדים ובאת לפני רבותינו וספרה המאורע ואמרה נאנסתי והתירוה לבעלה משום מגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי ורבינו שמחה אסרה כיון דעברה על דת ונתיחדה כו' ומזה נלמוד דלא אמרינן שמא עיניה נתנה כו' אלא היכא שבאתה לאסור עצמה אבל היכא שבאתה ואמרה בלילה פרצו לסטים את ביתי ונאנסתי או בלילה בא אחד למטתי במקום בעלי ואין לך אונס גדול מזה ובקשה להתירה לבעלה אסורה מאחר שבקשה להתיר א"ע לא שייך לומר עיניה נתנה באחר ולא אמרינן איערומי דקא מיערמא ומכאן ניחא לי מה שהיה קשה בעיני על כהן אחד שראה אשתו שהיא נסתרת בלילה אחורי הכותל עם בחור אחד כדין טומאה ושמע קול נשימת תשמיש שאסרה הר' יחזקיה ומהר"ם התירה משום דאין אוסרין על היחוד כו' והעיקר בפ"ב דיבמות סי' י"ח ביארנו ותלמיד מהר"ם התירה משום עיניה נתנה באחר דאל"כ כל אשה ואשה תעשה כך כדי להוציא עצמה מבעלה כו' והי' קשה בעיני ר' לא שנה ר' חייא מנ"ל וכן מהרי"ח למה לא עלה על דעתו ראי' זו ע"כ נראה דרבו מהר"ם לא רצה להתיר מכח ראי' זו דלא חיישינן עיניה נתנה באחר היכא שבאת להתיר א"ע כהאי עובדא דהתם וראי' מירושלמי אסטרטיות כו' אתא עובדא אחרינא קמי' דר"י באשה אחת שאמרה הביהם שלי כלומר רועה בהמות שלי פיתני כלומר בא בלילה במקום בעלי ושכב עמי ואין לי אשמה בזה אמר לה אין הביהם אוסר כו' כלומר בתמיה מ"ש משאר בני אדם ואסרה ופריך הכא את אמרת ואסרה הכא את אמרת ושריא כלומר מ"ש המעשה דלעיל שאמרה נמי ששמשה עם הגוי ומשני התם באתה לאסור א"ע והתירה כלומר שמא עיניה נתנה באחר הכא באתה להתיר א"ע שהרי סברה אונס גדול הוא ובקשה להתיר א"כ לא שייך לומר עיניה נתנה באחר ואסורה. אף שיש רוצין לפרש דאיירי דוקא לתרומה דחמירא דמעלה עשו לענין תרומה וגם אפשר לה בחולין כו' מ"מ נ"ל שאין לחלק מדאמר לעיל והתירה לאכול בתרומה וכאן אמר לאסור סתם משמע דלבעלה איירי ומ"מ איירי באשת כהן דאי לישראל פשיטא שמותרת מכח מגו לכו"ע ועוד נראה דלשון המשנה דנדרים משמע הכי האומרת טמאה אני לך ולא שנה התם בקצרה האומרת נטמאתי אלא משמע דוקא בכה"ג הוא דאמרה מ"א עיניה נתנה באחר אף שי"ל דארבותא דמ"ר קאי דאפ"ה לא חשו לומר עיניה נתנה באחר מ"מ מנין להוציא המשנה מפשטא הבו דלא לוסיף עלה הנראה בעיני כתבתי עכ"ל מהרש"ל ז"ל

(ו) ומי אנכי כי אבוא לחלוק על רבן של ישראל אך תמכתי יתדותי אחרי ראיתי כי גדולי האחרונים סוברים דלא כוותי' ונפלאתי על גאונו אחר כי הוא מסכים בעצמו ביש"ש על יבמות לשיטת האחרים דמה"ד אין אשה נאמנת לאסור עצמה ולהפקיע עצמה משעבודו ולפי מ"א אין דינה אלא כע"א בעלמא כמ"ש לעיל א"כ למה החמיר כאן כ"כ ולומר דדוקא אם היא אומרת טמאה אני לך אז היא אינה נאמנת ומותרת אבל לא כשאומרת נטמאתי. למה לן להחמיר כ"כ כיון דמה"ד אינו אלא כע"א בעלמא ואמאי נאמנת אם אמרה נטמאתי כיון דאפשר להיות שבמרמה אמרה כן ולא הזכירה בדבריה שהיא אסורה לו כדי להאמינה ומה שכתב הבו דלא לוסיף עלה לא ידעתי פירושו לפי שיטה זו דהא כתב הר"ן דדוקא לפי מ"ר היתה תקנת חכמים להאמינה משום דכסיפא לה טובא ואף לפי מה שביארתי לעיל הוה דינא דאורייתא לפי מ"ר דהוה כמו אנן סהדי דקושטא קאמרה מ"מ לפי מ"א שראו שיש נשים פרוצות ומערימות כדי להפקיע עצמן מבעלן אמרו שאין זו חזקה דודאי קושטא קאמרה וקם לה אדינא וא"כ אין שום תקנה במ"א ואיך שייך לומר הבו דלא לוסיף עלה ואדרבה צ"ל דאפילו לפי הסוברים דזה דאין אנו מאמינים לה לפי מ"א הוא תקנה ולא מה"ד ג"כ אין אנו צריכים שתהא אומרת דוק בלשון טמאה אני לך ושיהא נראין מדבריה שבאתה לאסור עצמה על בעלה דהא הרמב"ם והטור בא"ע סי' ו' כתבו אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחד כו' ולא הזכירו כלל שצריך שתאמר לבעלה בלשון טמאה אני לך. ובאמת הרבה נשים אינן יודעין מזה שאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה והו"ל להרמב"ם והטור לשנות כלשון המשנה אלא ודאי דאין לנו שום נ"מ בלשונה וס"ל דאע"ג שלא הזכירה כלל דאסורה לבעלה ובאת עם בעלה לשאול פי המורים מ"מ אינה נאמנת ואין אנו משגיחין על דבריה ולא יצאתה אשה זו מכל תקנת מ"א ויצא להם זה מהנך תרי עובדי דשילהי נדרים שאמר ר"נ לא תשגיחון בה לית מששא במליה ולא הוזכר שם שאמרה שאסורה לבעלה מחמת זה ואפשר שבאמת לא ידעו הנשים שאסורה לבעלה כהן משום זה ואעפ"כ התירה ר"נ מטעם דעיניה נתנה באחר ואמרינן שבאמת יודעת שבזה אסורה לבעלה והא דאינה אומרת בלשון שאסורה לו דזה גופא איערומי קא מערמא וגם אי אמרינן דכ"ז שהיא אינה אומרת לבעלה דאסורה לו לא הי' בזה תקנת מ"א. א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דכל אשה יכולה לומר לבעלה נטמאתי ולא תאמר לו שהיא אסורה לו ואז תהיה נאמנת

(ז) גם מה שהביא ראי' מהירושלמי מוכרח אני להעתיק כל לשון הירושלמי וז"ל אמר רבי אילא כו' ואם הוא כהן שהיא אסירה ליכול בתרומה אתא עובדי קמי' דר"ח חברין דרבנן והתירה ליכול בתרומה א"ר חגי אבא ידע רישא וסיפא איסטרוטית נכנסו לעיר ובאת אשה ואמרה איסטרוטית חבקני והטיל ש"ז בין ברכי והתירה ליכול בתרומה אתא עובדי קומי' דר' יצחק בר טבליי באשה אחת שאמרה הביהם שלי פיתני אמר לה אין הביאם אוסר ואסרה הכא את אמר ואסרה והכא את אמר והתירה תמן באת ליסור עצמה והתירה ברם הכא באת להתיר עצמה ואסורה ע"כ ועיין בפ"מ שפי' רישא וסיפא דקאמר דקאי על רישא וסיפא דמתניתין ופי' השני דקאי על ריש המעשה וסוף המעשה ופירושו דחוק ובמעשה דהביהם פי' שהיתה פנויה והוא פלא דפנויה לית דין צריך לפנים דהיא שוי' אנפשה חד"א ולפע"ד נראה פי' הירושלמי הוא כך דהוקשה לו על דברי ר' אילא שאסרה ליכול בתרומה מעובדא דר"ח שהתירה ליכול בתרומה וזה דתירץ ר' חגי אבא ידע רישא וסיפא ר"ל ידע הא שהחמיר ר"א לתרומה וסיפא ר"ל הא דר"ח שהתירה לאכול בתרומה ומפרש כוונתי' משני המעשיות שהביא והוא דעובדא דר"ח הי' באיסטרוטית כו' וע"ז האופן קאמר ר"ח שמתירין אותה גם לתרומה דכיון שבאת לאסור עצמה אמרינן דודאי עיניה נתנה באחר וכר"ש בגמרא דילן דגם לתרומה מותרת והא דר' אילא שאסרה ליכול בתרומה הוא כמו עובדא השני' שנראין דבריה שלא נתנה עיניה באחר דבעובדא השני' קראה להגוי ביהם שהוא שם בהמה. והבין ר"י מדבריה שלכך קראה לו בשם בהמה כדי להתיר עצמה ולרמז כמו דביאת בהמה אינה אוסרת אשה לבעלה כמו כן גם הוא אינו אוסרה וע"ז השיב לה אין הביהם אוסר בתמיה ואסרה בתרומה [וכן פי' שם הפ"מ ג"כ לשון הירושלמי ואסרה דקאי על תרומה] אבל לבעלה לא אסרה משום דאי הוה אסרינן לה לבעלה על אופן זה יש לחוש שהפקחות תבאנה להערים בכגון זה ומה הועילו חכמים בתקנתם משא"כ לתרומה דאין כאן חשש לתקנת הדור והיא באת להתיר עצמה דנראין הדברים שלא נתנה עיניה באחר ע"כ החמירו עליה לגבי