מלבושי יום טוב חלק א מט

דעיניה נתנה באחר נעקרה התקנה לגמרי ואפי' במקום דליכא חששא דעיניה כו' ואוקמוה אדין תורה דאינה נאמנת להפקיע עצמה מיד בעלה עכ"ל ואף שזה שנראה מדברי הגאונים הללו דהא דכתב הר"ן תיקנו במ"ר להאמינה כונתו דזה תקנתא דרבנן בעלמא. כבר השגתי ע"ז דא"כ האיך הביא רב המנונא ראי' ע"ז שנאמנת לומר גרשתני ממשנה ראשונה דנאמנת לומר טמאה אני לך יעו"ש ובארתי שם דהך תיקנו דכ' הר"ן הוא דינא דאורייתא מהך סברא דלא עבידא לבזוי' נפשה מ"מ דינם של הגאונים הנ"ל אמת דפשטיות המשנה חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה דיותר הוה ל"ל בלשון זה האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה שמא עיניה כו' אלא ע"כ נקיט התנא הכי לאשמועינן דאף שנראין הדברים שאינה חשודה בכך ואפשר שהאמת אתה. מ"מ מותרת לבעלה אם לא תביא ראי' לדבריה דודאי לפי מ"ר הוה הך סברא דלא עבידא לבזוי' נפשה כמו אנן סהדי דקושטא קאמרה אבל לפי מ"א שראו חכמים שיש נשים המתנכלין בדבריהן כדי להפקיע עצמן משיעבוד הבעל ע"כ אמרו חכמים דבכל הנשים אין כאן סברא דאנן סהדי משום דאיכא למיחש דהא גופא שמראית עצמה שרוצה בבעלה הוא אינו אמת ובערמה אומרת כן. ע"כ לא חילקו חכמים בין אשה לאשה ואמרו האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה ואינה נאמנת לומר לאסור עצמה על בעלה והויא כעד אחד בעלמא שאינו מאמין לה ואינו חייב להוציאה אף לצאת י"ש

(ב) וראיתי להגאון בעל ברית אברהם (סי' ע"ד) חולק על הנוב"י וכתב דאשתמיט ליה דברי המהרי"ט סי' צ"ב דקסבר דלא בטל דינא דמ"ר אלא באופן שיש לחשדה במשקרת ולא בכה"ג שחפיצה בבעלה ומסיק שם כיון שהנו"ב לא ראה דברי מהרי"ט לראשונים אנו שומעים עכ"ל ונפלאתי על הגאון הנ"ל הא הנו"ב קאמר לפי שיטת הר"ן דאין אשה יכולה לשויא אנפשה חד"א כיון שהיא משועבדת לבעלה והמהרי"ט בתשובתו השיג על סברא זו מהא דיכולה לומר קונם תשמישך עלי ועיין מה שהארכתי לעיל לתרץ שיטת הר"ן] ולכן מסיק שם דכל שאין איסורה אלא מחמת הודאתה בלבד במלתא כל דהו שרינן לה כו' וזו הואיל וראו חכמים ודנו דעתן של נשים שאומרות כן כדי לקלקל עצמן על בעליהן היינו אמתלא דאנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמה על בעלה הלכך אין הוכחה מדבריה וכמאן דליתנהו דמי וזהו על דרך התוס' והרא"ש דיבמות דס"ל דההתיר של מ"א הוא משום שדנו כיון דרוב נשים משקרות גם אשה זו היא מן הרוב ומשקרת. והמהרי"ט הוסיף על דבריהם ואומר דאנן סהדי דמשקרת [ועיין מה שהבאתי לעיל שגדול מן הראשונים וגדול מן האחרונים הם הרשב"א ז"ל והמהרש"ל ז"ל צווחו על סברא זו ודחוה. וס"ל דגם לפי מ"א אין אנו חוששין אלא לשמא משקרת] ע"כ ס"ל למהרי"ט דבמקום שאין חשודה למשקרת כגון שחפצה בבעלה ואינה רוצה להתגרש דקמה באיסורא דשוי' אנפשה ועיין שם שההכרח שהביא למהרי"ט ז"ל לחילוק זה הוא כדי לישב תשובת הרא"ש כלל ל"ה שנתקשו בו הב"י והרמ"א והח"מ בסי' מ"ז ובודאי לדברי הרא"ש דס"ל דיכולה אשה לשויא אנפשה חד"א אף במקום שמשועבדת לבעלה שפיר יכולין לומר כדברי מהרי"ט אבל לפי שיטת הר"ן דאין אשה יכולה לשויא כו' ודאי הדין דנו"ב קיים ולו אנו שומעים

(ג) ועתה נבאר האי דינא דהך איתתא לפי שיטת התוס' והרשב"א דנדרים דחכמים עקרו האיסור דשוי' אנפשה ונראה ברור דלפי דעת הרשב"א דסובר דלהכי עקרו חכמים האיסור אף שהוא מה"ת. כדי שלא תבאנה הפרוצות לקלקל על בעליהן ויתנו עיניהן באחר וחכמים מצו לעקור דבר מן התורה משום מגדר מלתא כמ"ש ודאי דלא יצאה אשה זו מכלל משנה אחרונה דאם איתא דבזה האופן דרואים אותה שרוצה בבעלה ואינה רוצה להתגרש אסרינן אותה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הא כל הנשים יכולין למצוא תחבולות שונות כדי לאמת דבריהן ולהראות אהבתן לבעליהן שחפיצה בו ואינה רוצה להתגרש וע"כ התירוה לבעלה. ועמדו וגדרו והתנו שאפי' תהא כדבריה מותרת כ"ז שלא הביאה ראי' לדבריה ועיין לעיל מה שבארנו שיטתו באריכות] ולפי שיטת התוס' דחכמים עקרי האיסור משום שיש פנים וטעם לדבר לכאורה עלה בדעתי לומר דהאי דינא דמותרת אשה זו הוה דומיא להא דמתירין אשה להנשא עפ"י עצמה או עפ"י ע"א שאמר שמת בעלה מסברא דאשה דייקא ומינסבא וסמכו חכמים על סברא זו ועקרו האיסור דא"א שיש עליה מה"ת. כן נמי גבי נ"ד סמכו חכמים על האי סברא דאין אשה עשויה לפרסם עצמה בכיוצא בזה אלא שעיניה נתנה באחר ועקרו האיסור מה"ת דשוי' אנפשה וא"כ היכא דליכא סברא זו כמו בנ"ד שרואין אנו שאינה רוצה להתגרש בשום אופן אין לנו להתירה לבעלה משום תקנת מ"א אבל התבוננתי בזה ונראה ברור שאין שום נ"מ לדינא בין הרשב"א ובין התוס' הנ"ל. רק דמחולקים בטעם הדבר מפני מה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בכגון זה אף שהוא בקו"ע. דהרשב"א סובר להכי יכולין חכמים לעקור דבר מה"ת מטעם דבזה יש מגדר מלתא כדי שלא יקלקלו הפרוצות כמו שביארתי לעיל והתוס' ס"ל דבזה שיהא למ"מ לא הוה יכולין חכמים לעקור דבר מה"ת כיון שהוא לדורות כדברי הר"ן ז"ל אך משום שיש פנים וטעם לדבר ולמיתלי דעיניה נתנה באחר לבד הטעם דמגדר מלתא להכי תיקנו במ"א דאין אשה נאמנת לאסור עצמה על בעלה עד שתביא ראי' לדבריה וכן מדוקדק לשון התוס' שם דכתבו כיון שיש לחוש שעיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור כו' ולא כתבו משום דאמרינן דעיניה נתנה יש כח כו' משמע דאפילו לפי מ"א לא פשיט לן דעיניה נתנה באחר אלא חששא בעלמא הוא כסברת הרשב"א ונראה דיש יותר לדמויי דין זה להא דכתבו התוס' יבמות (פט:) ד"ה כיון שהבאתי לעיל וז"ל ואומר ר"י דודאי מה"ד לאו מת מצוה היא רק לפי שקרוביה מתרשלים ממנה שוויוה רבנן כמ"מ ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע אך במקום שיש פנים וטעם לדבר ודאי לכו"ע יש כח לעקור עכ"ל. וא"כ י"ל כמו דלגבי טומאת כהן לאשתו הקטנה דכמה פעמים לא שייך הטעם לומר דבאם לא יטמא הבעל לא יהי' לה קוברים. אלא משום דחששו חכמים דפעמים יארע שהקרובים יתרשלו ממנה לקוברה מחמת דהבעל יורשה עקרו חכמים ד"ת משום חשש זה ועשאוה כמ"מ. א"כ ה"נ כיון דיש לחוש לפעמים שתתן עיניה באחר ותאסר עצמה לבעל על לא דבר ע"כ עקרו חכמים האיסור דשוי' אנפשה ועשאוה כודאי משקרת ואינה נאמנת לעולם עד שתביא ראיה לדבריה

(ד) ולפי שיטתם מה מאד מדוקדק הני תרי עובדי דאתי לקמי' דר"נ בשילהי נדרים בההיא דאמטי מיא כו' ובההיא דלא הוה בדיחא דעתי' כו' דאמר ר"נ לא תשגיחון בה כו' לית בה מששא עיניה נתנה באחר ולא חקר הדבר שמא האמת אתה. ובכמה מקומות מצינו דלפי תומו מאמינים אפילו לא"י וכיון דכל מה שאמרו הנשים לפני בעליהן הי' לפי תומן ואמאי לא הימנן ר"נ אלא ודאי דחששו חכמים דאם נאמין לאשה באופן זה אין שום תועלת בתקנת מ"א דכל הנשים יכולין לעשות כמה אמתלאות לדבריהן כדי להאמין להן ובזה יפקיעו עצמן מבעליהן ולזה חיזק ר"נ את לב הבעל שלא יהא לבו נוקפו להאמינה כדי לחזק תקנת חכמים ולהעמידה על תלה וזה כונת הגמרא במה שהביא הני תרי עובדי כדי לאשמועינן דבר זה שאף שלפי הנראה ראויה היתה להאמינה אעפ"כ מצות חכמים לחזק לב הבעל שלא להאמינה ולא יהי' לבו נוקפו ונראה מהגמרא דידן דלא ס"ל הא דאמרינן בירושלמי על משנתי' אם לא הביאה ראי' פשיטא שהיא מותרת לביתה אמר