מלבושי יום טוב חלק א מח

נוקפו כלל בזה והיא שאמרה שנטמאה הוא מחמת בילבול דעתה. אם יש בדבריו ממש לאמר שזה מיקרי אינו מאמין לה ולפע"ד נראה דזה מיקרי אינו מאמין לה אע"ג דדרך המנאפים הוה חזקה גמורה דאם ראו עדים כדרך המנאפים הורגים ע"ז משום דודאי בא עליה. מ"מ בעובדא דידן מחמת זה לא הוה חזקה גמורה דודאי בא עליה וראשית דבר אבאר דברי בה"ג [הביאו הרשב"א בחידושיו ליבמות (כד.) והרא"ש שם והטור בא"ע סי' קע"ח] שכתב וז"ל ולאפוקה מגברא לא מפקינן לה בדינא עד דחזו עדים כמכחול בשפופרת. וגם הרשב"א בתשוב' (ח"ר סי' אלף קפ"ז) הביא דברי הבה"ג הנ"ל לסעד לדבריו שכתב וז"ל אלמא לדעת הרב לאוסרה על בעלה אין אוסרין ואעפ"י שראו כדרך המנאפין ואין לך דבר מכוער מזה עכ"ל והנה הרא"ש ז"ל תמה על דברי בה"ג הללו וכתב דהאיך אפשר שיהי' ההפקעה מבעלה חמור מקטלא ע"ש ולדעתי נראה דדברי בה"ג נכונים וראויין למי שאמרם. דודאי לענין קטלא כיון דבעי התראה מקודם והוא השיב להם על מנת כן וא"כ כיון דחזו עדים ששכב עליה כדרך המנאפין ודאי הוא חזקה גדולה שבא עליה אבל במקום שהנואף משתמר עצמו מעין רואה והעדים מצאו אותם והוא שוכב עליה כדרך המנאפים ודאי אין בזה חזקה גמורה שהוטמאה דאולי לא עשה כל מזימותיו מפחד ויראת אנשים שלא יתפס מהם: ובזה יש לישב ג"כ מה שיש לכאורה לתמוה על דברי בה"ג מהא דאמרינן בסנהדרין (מא.) אמר ר"ח עידי נערה המאורסה שהוזמו אינם נהרגין מתוך שיכולין לאמר לאוסרה על בעלה באנו ולפי דברי בה"ג כפי כונת הרא"ש בדעתו קשה דהאיך כייל הגמרא דעידי נערה המאורסה אינם נהרגין. הא אם לא אמרו רק כדרך המנאפין אז אינה נאסרת על בעלה וע"כ להורגה באו וא"כ נהרגים. אבל לפי מה שביארתי א"ש דממ"נ לפי הה"א דאיירי דהתרו בם וקבלו התראה ודאי נאסרת על בעלה מכ"ש דקטלא אף לדברי בה"ג. ולפי מאי דמסיק שם הגמרא דר"ח איירי בחבר שאין צריך התראה א"כ ודאי דלא קטלינן לה לפי דברי בה"ג אא"כ אמרו עדים שראו כמכחול בשפופרת כדמוכח במכות (ו.) דאפשר לאשכוחי זאת וכמ"ש התוס' שם דלא נהרג אדם מעולם הוא ל"ד אלא רוב פעמים

(ח) נמצא לפי דברי בה"ג הללו הוה הא דראו כדרך המנאפין כמו כיעור בעלמא כמ"ש הרשב"א. ובעדי כיעור קיי"ל בשו"ע (סי' י"א ס"א). דע"א בדבר מכוער לאו כלום הוא אף אי מהימן לו כבי תרי ואינו מחוייב להוציאה אף לצאת י"ש ועובדא דסמייא קדושין (סו) דלא הוה שם אלא ע"א ואמר לי' אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה צ"ל לפי דברי בה"ג דמיירי שם דאמר העד שראה כמכחול כו' ואחר שבאנו לסברא זו א"כ נ"ל דגם החולקין על דברי בה"ג וס"ל כיון דשכב עליה כדרך המנאפים ודאי גם בא עליה מ"מ בעובדא דידן כו"ע מודים דאין זו חזקה גמורה שהוטמאה. דדוקא היכא שנתרצו שניהם לזה ואפילו היכא דנאנסה היכא דביד רמה גבר עליה אז הוה חזקה גמורה כיון דשכב עליה כדרך המנאפין בודאי גמר כל תאותו אבל נ"ד כיון שהוצרך להתנכר לפני האשה שתסבור שהוא בעלה והיה עליו בעיתותא דאשה שלא תכירהו. וגם היה עליו בעיתותא דבעל שהיה ישן קרוב למטתה. בזה כו"ע מודים דדרך המנאפין לא הוה חזקה שבא עליה והוה זה כמו כיעור בעלמא. וא"כ בודאי יכול לומר שזה שהוטמאה אינו מאמין לה ומאמין לדברי' הראשונים שאמרה מחמת חוזק שנתה לא ידעה הדבר בבירור משום דאמירתה לגבי דידי' הוה כמו ע"א ואם אינו מאמין לה אינה אסורה עליו

(ט) אח"כ מצאתי להגאון מהר"ל מפלאצק בתשובתו משיבת נפש (סי' מ"ד) שמתרץ דברי בה"ג כדברי ממש. שכתב וז"ל לכן צ"ל שכל נואף מירתת ורוצה לבצע מעשהו ולפרוש כו' וכמו כן ס"ל לבה"ג שאפילו ראו כדרך המנאפים אולי כבר השחית דרכו ולא בא לידי הכנסת כו' שסתם נואף אין לו פנאי לבעול בישוב הדעת כו' וס"ל לבה"ג דאפילו לרבנן דסגי כדרך המנאפין היינו דוקא לענין חיוב מיתה דמקבל התראה א"כ חזינן דאינו מירתת כו' אבל סתם נואף דמירתת לא סגי כדרך המנאפים דאולי מחמת יראה אינו משגיח לבעול כדרך כל הארץ ומשחית דרכו טרם בא לכלל ביאה ופסק תאותו הרעה עכ"ל וכן מצאתי להגאון בעל נו"ב במה"ת חלק א"ע סי' י"א שמתרץ דברי בה"ג על אופן זה רק קצת בסיגנון אחר יעו"ש ומה שהקשה ע"ז בנו הגאון ר"ש לאנדא לפי מה שכתבתי מקודם אין מקום לקושיתו יעו"ש היטיב ועוד מסיק שם הנוב"י דאף לדידן דס"ל לדינא דדי' שיראו כדרך המנאפין מ"מ לדעת רש"י דמכות בעי שיראו שעסק בדישה כדרך המנאפים ואף לדעת רבינו יהונתן בש"מ בב"מ דס"ל דלא כדעת רש"י מ"מ זה ודאי בעי שיראו אותם כך זמן מה ולא בלבל אותם אדם אמרינן דודאי גמר תאותו שהרי לא היה לו מונע וע"ד כן עלה בעלייתו של בועל אבל אם פתאום בא איש ומצא אותם על תמונה זו ותיכף נפלה חרדה עליו וקפץ מבין רגליה לא שייך לומר א"א שלא גמר תאותו שאף שבודאי רצה לגמור תאותו מ"מ נאנס ולא הי' יכול לגמור עכ"ל הנוב"י היוצא מזה דלפי דעת הבה"ג וגם לדעת רש"י בודאי הא דמאמין לה שהיה עליה בקירוב בשר לא הוה כמאמין לה שהוטמאה. ואפילו לדעת הרר"י שהביא הגאון הנ"ל הא כתב שהוא דוקא אם שהה עליה זמן מה אבל בנ"ד שאמר הבעל שהוא מאמין שתיכף כשקרב אליה והתחילה להתעורר משנתה נפל פחדו עליו והלך מאתה ודאי דדבריו קיימים ויש בהם ממש ומאחר שאינו מאמין לה שהוטמאה אף שמאמינה ששכב עליה כדרך המנאפין מ"מ מחמת זה אינו מחוייב להוציאה

עוד אבאר שני כללים בדין זה דהאומרת טמאה אני לך ובזה יתבאר נ"ד: כלל א

כל היכא דחזינן דאין ברצונה לקבל גט מבעלה ואעפ"כ אומרת נטמאתי אם נוכל להתירה לבעלה

(א) הנה לפי שיטת האחרים שהביא הר"ן וכן הוא דעת התוס' רי"ד בקדושין וכן הסכים הר"ן בקדושין לשיטה זו וכן דעת המהרש"ל ששיטה זו עיקר דאין אשה נאמנת לאסור עצמה על בעלה כיון שמפקעת עצמה משעבודה וכמש"ב. ומה שאמרו במשנה ראשונה יוציא ויתן כתובה הוא משום שראו חכמים דלא עבידא אשה לבזוי' נפשה ובודאי קושטא קאמרה ולאחר שראו חכמים שיש נשים מערימות ונותנות עיניהן באחר לכן הם מבזים נפשיהם כדי שתצאנה מתחת בעלן. ע"כ אמרו חכמים שכ"ז שלא תביא ראי' לדבריה [היינו עדים] אין בדבריה ממש א"כ גם בנ"ד לא נפקא איתתא זו מכל הנשים שאמרו חכמים שאינם מאמינים להם לשוי' אנפשה חד"א להפקיע עצמה מתחת בעלה כיון שלא הביאה ראייה לדבריה וכ"כ הגאון בעל נוב"י מה"ק סי' ע' וז"ל והנה יש כאן לדון באשה זו שאינה רוצה להתגרש בשום אופן ואיך נוכל לומר שעיניה נתנה כו' אלא שהדבר קשה לחלק בין הפרקים ובשו"ע סתם ואמר אין עדים שזינתה אלא היא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאוסרה ונראה לפי מאי דמסיק הר"ן שם בנדרים במשנה דאין האשה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא רבנן תקינו שתהא נאמנת משום דמסתמא קושטא קאמרה ומעתה במשנה אחרונה דבטלה התקנה מחשש שמא עיניה כו' וכיון שנתבטלה התקנה שוב ממילא נשאר הדין דאפי' היכא דלא שייך טעמא דעיניה נתנה כו' ממילא לא מהימנא עכ"ל וכ"כ בעל שעה"מ וז"ל והנראה שדעת תוס' רי"ד כתירוץ אחרון שבר"ן ז"ל דמשנה, ראשונה לאו דוקא קאמרה וע"כ איכא למימר שפיר דלמשנה אחרונה כיון דהוצרכו לעקור תקנת מ"ר ברוב נשים משום טעמא