מלבושי יום טוב חלק א מז

ובנדרים מתרץ משנה אחרונה דמשום גדר יכולין לתקן תקנה אף לעקור דבר תורה רק דמסיים דאי אמרינן אלא מגדר כו' כ"ש דניחא הכא. ע"כ נראה דהרשב"א סובר דגם לפי פי' מגדר מלתא שאני מודה המתרץ לדעת המקשן דכל תקנת חכמים אף שהם לדורות נקראים לפי שעה רק דכונת הפי' של מגדר מלתא שאני הוא מפני שראו שהעם כבר נתפרצו וצריכים לעשות תקנה שיעזבו מעשיהם הרעים אז יכולים לעקור ד"ת בתקנתם אם רואים שבתקנתם יתוקן פירצת הדור וכן היה תקנת משנה אחרונה כיון שראו שכבר נתפרצו בנות ישראל ותלו עיניהם באחר והפקיעו עצמן מבעליהן שלא כדין ע"כ עמדו ותקנו תקנה זאת שלא תהיינה נאמנות לומר טמאה אני אף שהוא לעקור ד"ת כי בזה יתוקן פירצתם. וא"כ לא יהיה נ"מ בין שני הפירושים הנ"ל אלא היכא דהדור עדיין לא נתפרצו רק דאיכא למיחש אולי יתפרצו בזה יש נ"מ דלפי' הרמב"ן יכולים חכמים לעשות תקנה אף לעבור על ד"ת ולפי' הרשב"א אינם יכולים לעשות תקנה ולעבור על ד"ת. כיון שלא ראו פירצת הדור דאולי לא יתפרצו אמנם דעת הריטב"א צ"ע דבחידושיו ליבמות סובר כדעת הר"ן דגם למגדר מלתא אינם יכולין לתקן תקנה ולעקור ד"ת אלא לפי שעה ולא לדורות ובפי' לנדרים על הרי"ף על הא דמשנה אחרונה מסיים שם דיכולין חכמים לעקור ד"ת למג"מ. ואולי י"ל דסובר הריטב"א דתקנת משנה אחרונה מקרי תקנה לפי שעה. כי התקנה היתה לפי קלקול הדורות שראו ואם יתוקנו הדורות בטל התקנה וחזר הדין למשנה ראשונה משא"כ בכל התקנות שתיקנו לעולם לא יבוטלו אכן מדברי הרשב"א נראה דסובר כמו שפירשתיו למעלה

(ד) ואחר שביארתי כל אלה נראה בעליל שצריך להגיה לשון הרשב"א כי לפי נוסח שלפנינו המה מרפסים אגרא ואינם נכונים כלל דמה שכתב וכל שכן לפי גרסת מקצת ספרים שהם גורסים אלא מגדר מלתא שאני כלומר שהאומר בית דין מתנין בכל מקום לעקור דבר מן התורה הוא דאמר הך כו'. משמע דהיה לפניו איזה גרסא דגרס אלא מגדר מלתא שאני ולפי גרסא זאת פי' דנדחה לגמרי דעת האומר שאין ב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה בקו"ע. כי כל מה שהחכמים מתקנים הוא למ"מ וע"כ יכולים המה לעקור דבר מה"ת אף בקו"ע והוא תמוה חדא שבכל מפרשי הש"ס לא נמצא שיזכירו שיש גורסים שם אלא מגדר מלתא שאני וגם הרשב"א בעצמו בחידושיו שם לא הזכיר גרסא זו דאלא כאשר הבאתיו למעלה מחידושיו ליבמות] ואדרבה הקשה על המפרשים באלא כו' דא"כ הו"ל להגמרא לומר בפירוש אלא מגדר כו' וגם דברי המפרשים באלא כו' ביארתי דאין כונת הגמרא לדחוי' דעת האומר שאין ב"ד מתנין כו' אלא כונת הגמרא לחלק בין תקנות שהם למגדר מלתא ובין שאר התקנות ועוד דאיך אפשר לומר דלפי מסקנת הגמרא נדחה דעת האומר שאין ב"ד מתנין. דהא הרשב"א ז"ל כתב בחידושיו שם דקיי"ל כר"נ בר אושעיא דס"ל דאין ב"ד מתנין משום דסוגית הגמרא אזלא כותי' ולא הזכיר כלל דלפי גרסא זו שגורסין אלא כו' לא קיי"ל כרנב"א. ותו קשיא דבכתובות (ג:) פריך סתמא דגמרא ומי איכא מידי דמדאורייתא לא להוי גיטא ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן א"א לעלמא הא לפי גירסא זו דאלא נדחה המ"ד דאין ב"ד מתנין כו' וכן בגיטין (לג.) פריך ומי איכא מידי דמדאורייתא בטיל גיטא ומשום מה כח ב"ד יפה שרינן א"א לעלמא ואיך פריך הגמרא בפשיטות כ"כ. את כל אלה הכריחני להגיה בדברי הרשב"א ז"ל וכצ"ל וכ"ש לפי האומר ב"ד מתנין בכ"מ לעקור דבר מה"ת הוא דאמר הך. ולומר שאפילו תרומה דאורייתא משום דלמא פשע אפקעוה רבנן לחולין דכל מה שהם עושים למגדר מלתא הוא וכולהו ילפינן מדכתיב אליו תשמעון ולמקצת המפרשים שהם מפרשים שם אלא מגדר מלתא שאני כ"ש דניחא הכא ע"כ

(ה) אמנם סברת התוס' בנדרים דס"ל דטעם משנה אחרונה הוא כיון שיש לחוש שעיניה נתנה באחר יש כח ביד החכמים לעקור דברים מכל וכל בסברא גדולה כזאת נראה דלאו משום מגדר מלתא קאתו עליה וכשיטת הרשב"א והריטב"א ז"ל אלא אזלי לשיטתן שכתבו בכמה מקומות [עיין יבמות (פח:) ד"ה מתוך (ופט:) ד"ה כיון ובנזיר (מג:) ד"ה והאי וע"ז (יג:) ד"ה אמר רבא] דבמקום שיש טעם ופנים לדבריהם יכולין לעקור דבר מה"ת אף בקו"ע לכו"ע. וסברתם היא כמ"ש ביבמות ובנזיר לענין דעשאוה כמת מצוה וז"ל שם ואומר ר"י דודאי מן הדין לאו מת מצוה היא רק לפי שקרוביה מתרשלים ממנה שויוה רבנן כמ"מ ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע אך במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכו"ע יש כח לעקור עכ"ל וא"כ ה"נ בהך דמשנה אחרונה כיון דיש לחוש לפעמים שעיניה נתנה באחר ומשקרת עשאוה חכמים כודאי משקרת ואין באיסורא דמשויה אנפשה ממש דהוה כאלו עדים מכחישים אותה דאינה נאמנת כאשר ביארנו לעיל בשיטת הרשב"א וסברת הרשב"א דסובר דמטעם מגדר מלתא יכולין חכמים לעקור דבר מה"ת וסברת התוס' דסוברים דבמקום שיש פנים וטעם בדבר יכולים לעקור דבר מה"ת הובאו בב"י באו"ח סי' תי"ח דהקשה שם על הרמב"ם דסובר אין נדרים ושבועות חלים על חנוכה ופורים אף שהם מדבריהם. וכתב שם וז"ל איכא למימר דהא אמרינן התם דבמגדר מלתא מצי עקרי מידי דאורייתא אפילו בקו"ע וחיזוק דברי חכמים בכל מה שדברו בו אע"ג דלא הוי' בי' מגדר מלתא גורם לקיים דבריהם במגדר מלתא שאם היו מזלזלין באחד מדברי' אתי לזילזולי בכולהו הלכך כל דבר שהוא חיזוק לדבריהם הוה כמו מ"מ. [וזה אזיל כפי פי' הרמב"ן דפי' אלא מ"מ שאני וכמ"ש] ועוד י"ל כמש"כ התוס' בפ' ג' מינין. אף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכו"ע יש כח לעקור והכא מאחר שדברי חכמים צריכים חיזוק יש פנים וטעם בדבר עכ"ל הב"י

(ו) ונפלאתי על הגאון חכם צבי (בתשובה ק"נ) כתב שהרשב"א לא רצה לסמוך על סברתו להלכה למעשה ולא ידעתי לאיזה תשובה כיון הח"צ כי בתשובת הרשב"א שלפנינו לא נמצא בהם כדבריו וקרוב הדבר שכיון לתשובת הרשב"א ח"א סי' אלף רל"ז אבל לפלא בעיני על מאור עינינו הח"צ ז"ל דהא התם מיירי בעובדא דאתי לקמי' שהבעל אומר שמאמין לדברי העד שהעיד על אשתו שזינתה והיה ניכר בעובדא דהתם שאומר כן מפני שנתן עיניו באשה אחרת וכדי להפקיע עצמו מחר"ג ע"כ אמר שמאמין לדברי העד לאסור אותה ע"ע. וע"ז כתב הרשב"א שם דאין יכולין לגרשה בע"כ וכל חיובא דבעל לאשתו עליו רמיא כו' וקרוב הדבר לומר שמותר לו גם לשמש עמה אף דשויא אנפשו חד"א כי כמו שעקרו חז"ל דבריה מפני טעם זה שעיניה נתנה באחר כן גם בו אחר שנחשד בכך כו' עכ"ל. הרי דלא הסתפק הרשב"א ז"ל לחשוש בהתיר זה כ"א היכא דשייך תקנה זו גם בבעל. אי אמרינן דגם הכא עקרו חכמים ד"ת או לאו וע"ז לא רצה לסמוך למעשה. אף שהסברא נוטה שיכולין גם בזה לעקור ד"ת אבל לענין עקירת דברי האשה נראה מדבריו כאן דהיא הלכה פסוקה. דעקרו חכמים ד"ת וכמ"ש בחידושיו

(ז) עד כה בארתי בעז"ה כל שיטת הראשונים על הך משנה בטעמם ונימוקם ומקום הניחו לי אבותי היינו הגאון מוהר"ש בס' תשובת שמואל ועתה נבוא לבאר יסוד גדול בנ"ד אשר עליו נבנה טירת כסף ההתיר. והוא שהבעל אמר לפני שמאמין לה שהי' הבליעל אצלה ושכב עליה כדרך המנאפים אך לא הוטמאה משום שבודאי היה הבליעל הזה מירתת ממנו מחמת שהוא היה ישן קרוב למטתה ואין לבו