מלבושי יום טוב חלק א מו

(ח) ועתה נבא לבאר מ"ש הר"ן דנוכל לתרץ דהטעם דמתניתין הוא משום הפקעת קדושין ומיירי מתני' באומרת נאנסתי מכשר. וסיים הר"ן דזה אינו במשמע. והנה כל האחרונים תמהו ע"ז דהא בגמרא מייתי תרי עובדי דאתו לקמיה דר"נ דאמרה אי אנת לא דלמא חד מנהון ושם הוו פסולים לכהונה ואעפ"כ התירם ר"נ ויעויין מה שדחקו בזה קצת מן האחרונים לתרץ ולי נראה לתרץ בפשיטות דהא כל קושית הראשונים על משנה אחרונה הוא איך יכולים חכמים לעקור דבר מה"ת ולהתירה לבעלה כיון דהיא יודעת בעצמה שנאסרה ומשוה אנפשה איסור דאורייתא אבל אי הוה משוה על נפשה איסור דרבנן בודאי מצו חכמים לעקור דבריהם משום חששא שלא תתן עיניה באחר ולהעמידה על ד"ת וס"ל להר"ן דהא דקיי"ל דמאמין לע"א מחויב להוציא הוא רק מדרבנן כדי לצאת מספק אבל מה"ת אין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ גבי הנהו תרי עובדי דאתו לקמי' דר"נ דשם גם היא לא היתה יודעת שנאנסה רק עפ"י בעלה שמאמינה לו שלא בא עליה בלילה זו והוה הבעל לגבי דידה כע"א שמאמינה לו ולא שויה אנפשה אלא איסורא דרבנן בלבד וזה יוכלו חכמים להתיר משום חשש שלא תתן עיניה באחר ועקרו דבריה שאמרה שמאמינה לבעלה שלא בא עליה רק פסול בא עליה כיון דגם לפי דבריה אינה אסורה לבעלה אלא מדרבנן אכן בירושלמי בסוגיא דילן משמע שגם אם אומרת לפסול נבעלתי ג"כ מותרת לבעלה ואפשר לומר דהירושלמי סובר כמ"ד דמצו חכמים לעקור דבר מה"ת אף בקו"ע וכן מוכרח לתרץ דברי הירושלמי שלא תקשה על שיטת התוס' דכתובות (סג:) דסוברים דדוקא באשת כהן הוא דמותרת אבל באשת ישראל ברצון אסורה לבעלה הרי בירושלמי מבואר להדי' דלא כדבריהם. דז"ל הירושלמי הא לא הביאה ראייה לדבריה פשיטא שהיא מותרת לביתה א"ר הילא לא מסתברא אם היה חבר יחוש ואם היה כהן שהיא אסורה לאכול בתרומה אלמא דגם באשת ישראל מותרת לבעלה אע"כ צ"ל דסוברים התוס' הנ"ל דהירושלמי אזיל אליבא דמ"ד דיכולין חכמים לעקור דבר מן התורה אף בקו"ע אבל לפי האמת דקיי"ל דלא מצו חכמים לעקור דבר מה"ת כפי הנראה מגמרא דילן. ע"כ סוברים דדוקא גבי אשת כהן מותרת ולא באשת ישראל: שיטת התוס' בנדרים והרשב"א

בחדושיו

(א) התוס' בנדרים שם הקשו ג"כ על סברת הר"א ז"ל דס"ל דלהכי מותרת ואין אנו חוששין לאיסורא דמשוי' אנפשה משום שהיא אינה מוזהרת עליו א"כ מ"ט דר"ש דס"ל דמותרת לאכול בתרומה הא תרומה ודאי דאיהי מוזהרת ואיסור שבה להיכן אזלא וע"כ תירצו הם ז"ל דכיון שיש לחוש שעיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דברים מכל וכל בסברא גדולה כזאת עכ"ל והרשב"א ז"ל כתב שם ומסתברא לי דתנאי ב"ד הוא שלא יהיו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מידי בעליהן ומשום מגדר מלתא תיקן הכי דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כל היכא דאיכא משום מגדר מלתא כדאיתא ביבמות ר"פ האשה רבה דשקלו וטרו בה בהאי מלתא אם ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה אם לאו ואמרינן אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שומעין לו אלמא מתנין בכ"מ. ודחי מגדר מלתא שאני ואתי למיפשטי' מהא דאמר ראב"י שמעתי שב"ד היו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו מפני שהשעה צריכה לכך ודחינן נמי משום מגדר מלתא אלמא כל היכא דאיכא למגדר בהא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ולא שחכמים עוקרין דבר מן התורה מדעתן אלא אחת ממצות התורה היא לשמוע אל דברי השופט אשר יהיה בימים ההם וכל שהם רואים להתיר לצורך מותר מן התורה וה"נ משום מגדר מלתא שלא תהא כל אחת אומרת טמאה אני לך ומפקעת עצמה מיד בעלה עמדו וגדרו והתנו שאפי' הוא כדברי' שתהא מותרת בין לבעל בנן לתרומה וכ"ש לגרסת מקצת ספרים שהם גורסים שם אלא מגדר מלתא שאני כלומר שהאומר ב"ד מתנין בכ"מ לעקור דבר מה"ת הוא דאמר הך ולומר שאפי' תרומה דאורייתא משום דלא פשע אפקעוה רבנן לחולין דכל מה שהם עושים למגדר מלתא הוא וכולהו ילפינן מדכתיב אליו תשמעון דלפי אותה גרסא כ"ש דניחא הכא עכ"ל

(ב) אמנם הר"ן ז"ל השיג ע"ז וכתב וז"ל ויש מי שתירץ אע"ג דמדינא אסורה שרו לה רבנן ומבעלי מלתא דאורייתא משום מגדר מלתא בקום ועשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה והרשות בידם לעשות כן כדאמרינן יבמות (צ:) מגדר מלתא שאני והקשו ע"ז שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה א"נ בקו"ע ולהוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא כו' עכ"ל והנה טרם שנבאר באיזה סברא מחולקים הרשב"א והר"ן בהאי דינא אם יכולין ב"ד לעקור דבר מן התורה בקו"ע למגדר מלתא מוכרח אני להעתיק דברי הרשב"א ביבמות על סוגיא זו וז"ל הכל לפי השעה שמע לו איכא למידק אדרבה איפכא קשיא דמשמע לפי השעה שמע לו אבל לתקן לדורות לא אלמא אין מתנין לעקור דבר מן התורה וי"ל דכל תקנת חכמים לפי צורך השעה הם משום גדר דבר וקס"ד דלא אמרו לפי השעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקב"ה ממצוה פלונית ומבטלה לעולם שאין שומעין לו עכ"ל וכן תירץ הרמב"ן והריטב"א עוד כתב הרשב"א שם ונגמר מיניה מגדר מלתא שאני יש מי שפירש אלא מגדר מלתא שאני וה"ה לב"ד דגמרינן מינה ואינה מחוור דא"כ הו"ל למימר אלא מגדר מלתא שאני ועוד מאי שאני הכין הו"ל למימר אלא מגדר מלתא שפיר דמי או כיוצא בלשון זה ור"ח ורש"י ז"ל לא פי' כך. אלא התם דוקא משום מגדר מלתא לעשות סייג ותקנה כהתם שהשיבן ע"י כך מע"ז וכן לקמן מפני שהיו פרוצין בעריות או שהיו מזלזלין בשביתת שבת אבל בעלמא לא עכ"ל

(ג) ולכאורה נראה לומר דפלוגתת הרשב"א והר"ן תלוי בשני הפירושים האלו והוא דאי מפרשינן אלא מגדר מלתא (והוא פי' הרמב"ן] היינו דהמתרץ מודה לדעת המקשן דכל תקנת חכמים מיקרי לפי שעה כלומר לפי שעה זו שהדורות נצרכים לזה רק דדעת המקשן היה דכל תקנות חכמים הם שוים כיון דהם משום סייג וזה בא המתרץ לומר דבאמת יש חילוק בין תקנת חכמים שבאים רק למשמרת שלא לעבור על גוף התורה כמו גבי אין תורמין מן הטמא על הטהור וכל תקנות כאלו בזה אינם יכולין לתקן תקנתם בחוזק עד שאפי' יבוא קולא מזה לעבור על ד"ת. כי אינם יכולין רק להחמיר על ד"ת ולא להקל אבל תקנה שצריכים לעשות בפני הדור שלא יפרצו בעבירות כי יראו שבלא תקנתם יתפרצו הדור כמו תקנת משנה אחרונה שלא יתפרצו בנות ישראל ויתנו עיניהן באחרים. שם יכולין להעמיד דבריהם אפילו לעקור ד"ת ואפי' לדורות וכונת הגמרא מגדר מלתא שאני ר"ל אלא במגדר מלתא כו"ע מודים שיכולין ב"ד להעמיד דבריהם אף לעקור דבר תורה אפי' בקו"ע ואפי' לדורות וזה כתירץ הרשב"א בנדרים ואי מפרשינן מגדר מלתא שאני הוא משני ומתרץ שאינו דומה לשם. כי התם היו צריכין לעבור על ד"ת לפי שעה או כמו שהיה אליהו בהר הכרמל או כמו שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין לפי שעה כדי להשיב את העם שהיו פרוצין בע"ז ובחילול שבת אבל לדורות אין אנו יכולין ללמוד מזה שיכולין לתקן תקנה לעקור ד"ת אע"פ שהוא למגדר מלתא וזה כדעת הר"ן אבל לפ"ז יהיה הרשב"א סותר לדברי עצמו כי הרשב"א ביבמות מסכים לפי' ר"ח ורש"י דלמגדר מלתא שאני ודחי פי' של אלא למגדר מלתא שאני.