מלבושי יום טוב חלק א מה

כחץ מי ידע ואף שזה דחוק לומר דפליגי מ"ר עם מ"א בדבר שהחוש מעיד ע"ז. אך אפשר לומר דהכי פירושו פעמים גם הבעל ידע מזה רק משום דלפעמים אין הבעל יודע מזה לכן סוברת מ"ר דאינה מעיזה דהיא יראה מבעלה להכחישו דרוב פעמים יודע מזה ומ"א סוברת כיון דלפעמים אין הבעל יודע מזה אינה יראה להכחישו ותאמר דהוא טועה בזה ועיין שם ברא"ש מה שפירש אך לפי דבריו צ"ע מהך דס"פ הע"י. ולפי מה שפירשתי י"ל הגמרא דס"פ הע"י דלכך היא נאמנת יותר משום דהיא קים לה בודאי אם הוא יורה כחץ אבל הוא אינו קים לו בודאי כי לפעמים אינו יודע מזה

(ה) ומה שהקשה הגאון בעל, בית מאיר דמאי מהני מה שמשועבדת ליה הא אמרי' בנדרים דאף שמשועבדת היא לו לתשמיש מ"מ אם אמרה קונם תשמישך עלי אסורה. כבר הקשה כן המהרי"ט בסי' צ"ב על דברי תוס' רי"ד דפי' דלכך לא האמינה ר"ח לדביתהו שאמרה לו אמרה לי אם קיבל אביך קדושין מאחר אע"ג דהיא האמינה לאמה מ"מ לא מצי שויה אנפשה חד"א משום דהיא משועבדת לו והוא כשיטת האחרים הללו ועוד הקשה המהרי"ט הא אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרינן בפ"ב דכתובות אם לא נתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת דשויתה לנפשה חד"א ואע"ג דנשואה ואגידה בו ע"כ ובעל שעה"מ (ה"א הע"ו) כתב על דברי המהרי"ט וז"ל ולא זכיתי להבין דבריו מה שהקשה מהנאת תשמישך עלי נ"ל דלא דמי כלל דהתם לאו משום הימנותא הוא דאסירא עליה אלא משום נדרה וכל שהבעל בעצמו ידע שנדרה ולא הפיר לה הרי היא אסורה עליו משא"כ הכא דמאי דאמרינן שוי' אנפשה חד"א הוא משום הימנותא דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים והלכך איכא למימר דכל דמשועבדת לו לא מהימנה לגביה ולפי הנראה שדעתו ז"ל דהא דאמרינן שויה אנפשה חד"א מדין נדר הוא וכמו שאוסר ע"ע אותו חפץ דמי והיינו דקשיא לי' למהרי"ע מההיא דהנאת תשמישך כו' גם מה שהקשה עוד מהא דאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני נראה דלא קשה כלל דנדה שאני דהתורה הימנה כדילפינן מקרא וספרה לה לעצמה וא"כ לא שייך טעמא דמשעבדא ליה כלל עכ"ל הנה מה שסובר בדעת המהרי"ט דס"ל (למהרי"ט) דהא דשוי' אנפשה חד"א הוא מתורת נדר לא נ"ל דהא במהרי"ט באה"ע סי' א' בח"ב משמע שם להדיא דלא מתורת נדר קאתינן עלה דאי מטעם נדר קאסרינן לה היה אפשר להתירה על פי שאלת חכם אלא נראה דהא דהביא המהרי"ט קושיתו מקונם תשמישך עלי הוא דלא נימא דשעבוד האשה לגבי בעל הוא דמי לשעבוד העבד לגבי רבו וכמו דבעבד אין יכול לאסור ע"ע דבר שיפקיע בזה שעבוד הרב כן נמי גבי אשה לזה הביא ראיה מקונם תשמישך עלי דחזינן דאשה יכולה לאסור ע"ע הנאת תשמיש בעלה אף דבזה יפקיע שעבוד הבעל רק דמהני הפרה וגבי עבד קיי"ל דאין חל עליו שום נדר ואין צריך להתיר כיון שיש בזה חוב לרבו דילפינן בנזיר (סב:) מלהרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין רשות בידו אלמא דאין שעבוד האשה לבעלה דמי לשעבוד עבד לרבו. דעבד כיון דגופו קנוי לרבו א"כ כל מה שאוסר ע"ע מיקרי הרעת אחרים משא"כ גבי אשה אף דהיא משועבדת לבעלה מ"מ גופה אין קנוי לבעל ולכן כל מה שאוסרת ע"ע מיקרי הרעת עצמה אף דממילא יהיה חוב לאחרים אין אנו חוששין לזה ויכולה לאסור עליה הנאת תשמיש בעלה וא"כ קשה אמאי אינה יכולה לשויה אנפשה חד"א אע"ג דתפקיע בזה שעבוד הבטל כיון דלגבי עצמה אסורה ושויתה אנפשה חד"א דכשימות בעלה תהיה אסורה להנשא לכהן וא"כ איך אנו יכולים להתיר איסורה דשויתה על נפשה משום שעבוד הבעל הא כיון דאסורה לגבי עצמה אין אנו חוששין לשעבוד הבעל

(ו) ונראה לתרץ קושית מהרי"ט דהנה איתא בכתובות (ט) אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו כו' מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך כו' ומי אמר ר"א הכי והא אמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה כו' ומסקנת הגמ' דפ"פ כשני עדים דמי ופירש"י שם ומי אמר ר"א הכי דאשה מזנה נאסרת עפ"י בעלה וכן פי' שם התוס' ד"ה ומי דס"ל להמקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזינתה אשתו רק לא היו שם עדים לא היתה נאסרת עליו וכן פי' הרא"ש בש"מ ונ"ל לבאר סברת המקשה דסובר דאינה נאסרת ע"י הודאת הבעל הא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי הוא משום דאמרינן בקדושין (סה:) המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין אפי' שניהם מודים ואמר רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אמר ליה התם לא קא חייב לאחריני הכא קא חייב לאחריני ופירש"י הכא קא חייב לאחריני שקרובותיה נאסרים בו וקרוביו נאסרים בה ע"כ והא עיקר הג"ש דדבר דבר כתיב גבי ערות דבר כדכתיב כי מצא בה ערות דבר לענין דלא מחייב לגרשה אלא בעדים ברורים שזינתה ועיין פנ"י שם. וע"כ היה סברת המקשן דכיון דבזה שהבעל מודה הוא חב לה שאסורה עליו להכי לא אמרינן בזה הודאת ב"ד כמאה עדים דמי ולא נאסרה עליו וא"כ אפשר לומר דאף לפי מאי דמסיק הגמרא דהבעל שמודה שראה שזינתה אסורה עליו בלא עדים ושוי' אנחד"א מטעם הודאת ב"ד כמאה עדים דמי היינו דוקא בעל דלא מיקרי חב לאחריני במה שאוסרה עליו כיון דיכול לגרשה בע"כ בלאו הכי אבל אשה שהודית עצמה שזינתה כיון שאינה יכולה להפקיע עצמה מבעלה בע"כ. וא"כ הא בהודאתה חב לבעלה שפיר ילפינן דבר דבר מממון דאינו נאמן לומר שטר אמנה הוא זה היכא דחב לאחריני ה"נ אינה נאמנת לשוי' אנפשה חד"א בדבר שבערוה מטעם הודאת ב"ד כיון דחב לבעלה וזה כונת שיטת האחרים שכתבו דמדינא ודאי אינה נאמנת אשה לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מידי שעבוד הבעל היינו דהכא לא אמרינן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כיון דמשועבדת לבעלה א"כ הוה חב לאחריני ובדבר שבערוה בעינן דוקא עדים מטעם גזה"כ אבל גם שיטה זו מודה דשעבוד האשה לגבי בעלה לא דמי לשעבוד העבד לגבי רבו. לכך יכולה לאסור על עצמה הנאת תשמישו בקונם וכן נמי אם אוסרה עצמה באיסור שהוא אינו בדבר שבערוה נמי יכולה לאסור עצמה מטעם הודאת בע"ד וממילא קושיא השני' של מהרי"ט שהקשה מאשה דנאמנת לומר טמאה אני מטומאת נדה אע"ג דנשואה ואגידא בו ג"כ לא קשה כלל דס"ל לשיטה זו דנדה לא הוי דבר שבערוה כמש"כ התוס' בריש גיטין. וא"כ ודאי נאמנת לשוי' אנפשה חד"א מטעם הודאת בע"ד כמע"ד. אף דמפקעת עצמה משעבוד הבעל ועוד אבאר בזה בקו"א בס"ד

(ז) גם נראה לי להביא ראיה לדברי דהא דמותרת לבעלה הוא משום גזה"כ דהוה דבר שבערוה ולא מהני הודאת עצמה במקום דחב לאחרינא מדמותרת בתרומה לר"ש דאי כפי מה שפירשו האחרונים שיטת האחרים. כיון דאמירתה הוא חוב לבעלה שמפקעת עצמה משעבוד הבעל לכך אין אנו מאמינים לה קשה התינח דמותרת לבעלה אבל לתרומה אמאי מותרת משום לעז הבנים ודוחק לומר דהא דמותרת בתרומה הוא דוקא תרומה דרבנן דא"כ איך השמיט הר"ן א"ע מלתרץ קושית כל הראשונים מתרומה ולומר דאיירי בתרומה דרבנן אבל לפי מה שבארתי ניחא שפיר הא דמותרת בתרומה דכיון דחזינן דרחמנא התירה לגבי בעלה אין סברא לומר דדוקא לגבי בעלה התירה ולא לתרומה. דכל דיני כהונה נגררים הם אחר התירה לבעלה או איסורה. ובודאי מה"ד מותרת בתרומה לכולא עלמא והא דאמר רבא אינה אוכלת בתרומה הוא רק מצד חומרא וכמו דמשמע לישנא דגמרא שם יעויין מה שכתבתי בסי' ח':