מלבושי יום טוב חלק א מד

דמדינא למשנה ראשונה חייב להוציאה משום לתא דידי' איסור זה להיכן הלך וע"ז משני דמעיקר הדין לא היתה נאמנת להפקיע משעיבודו לגבי דידי' אבל משום לתא דידה שאין מאכילין לאדם כו' פשיטא דלא מהני מה שמשועבדת כדחזינן בנדרים (פא) דאף דמשועבד לתשמיש אם אמר קונם תשמישך עלי נאסר משום דשוי' אנפשי' חד"א והוצרכנו לדברי הרא"ש ז"ל וכל זה דלא כהיש"ש ביבמות (פב:) סי' י"ח שכתב על דברי הרא"ש והנה רצה לתרץ דס"ס מנין לנו לעיניה נתנה באחר להתירה מכח ספק אלא נראה עיקר כהר"ן ז"ל וז"א כי דבריהם שניהם צריכים אהדדי והם דברים אחדים עשוים באמת ויושר וכן מבוארים דברי תשובות הרא"ש שהבאתי סי' מ"ו ע"ש עכ"ל הגאון הנ"ל והנה דבריו תמוהים מאוד וכבר האריך הגאון בעל שע"ת בכלל ה' פרט ו' והשיג עליו וז"ל לפע"ד במכ"ת האי פירושא ליתא כי המעיין בלשון הר"ן לא משמע כלל שתירץ הלז יצטרך עוד לתירוץ אחר. כי לא זכר כלל הר"ן דברי תוס' דרוב נשים האומרות כן משקרות כו' ואיך נימא שסמך הר"ן על תירוץ שאין לו זכר כלל בכל דבריו כו' עכ"ל ועוד כתב בפרט י"א והבאתי בפרט ו' מה שדייק בס' בית מאיר במה שלא כתב בלשון תוס' שהוא מטעם שויא אנחד"א ודחיתי פי' של הגאון ז"ל בכונת הר"ן ז"ל ומ"מ הדקדוק דקדוק נכון עכ"ל יעו"ש מה שמתרץ דברי הר"ן ולפע"ד הוא דרך רחוק

(ג) ונראה לפע"ד לישב דברי הר"ן באופן אחר דהא דלא הקשה הר"ן על המשנה זו מהמשנה דקדושין כמו שהקשו התוס' משום דמהמשנה דקדושין אין כ"כ קושיא דאיכא לדחויי ולומר דשאני הכא דבזה דשוי' חד"א מפקעת עצמה משעבוד הבעל להכי אינה נאמנת ע"כ שיכל הר"ן את ידיו והקשה ממשנה ראשונה דע"כ משום מאי יוציא ויתן כתובה הוא רק משום דשויא אנחד"א א"כ מוכח דאף במקום שעיבוד מצית משויא אנפשה חד"א וא"כ אף לפי משנה אחרונה שחששו חכמים שמא עיניה נתנה באחר קשה האיך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך ונראה הא דסובר הר"ן בקושיתו דטעם של מ"ר היא משום דשוי' אנפשה חד"א דלמא הטעם הוא משום דלא עבידא לבזויה נפשה ודאי קושטא קאמרה כדאמר רבא שם משום דמשמע לו להר"ן ז"ל דרק רבא הוא דחידש טעם זה אבל רב המנונא סובר דהטעם של משנה א' הוא משום דשויא אנפשה חד"א ובזה נ"ל לבאר כונת ר"ה שהביא ראי' דנאמנת לומר גרשתני מדהימנוה למ"ר באומרת טמאה אני לך דלכאורה תמוה שאין הטעמים של שני הדינים האלו שוים דהכא באומרת טמאה אני לך הוא מטעם שוי' אנפשה חד"א וגבי גירשתני הטעם משום חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אמנם כונת ר"ה היא משום חזקת א"א שהיא מוציאה עצמה בודאי היתה נאמנת משום דאדם נאמן ע"ע להוציא מחזקה וכמו שכתב, הפנ"י בכתובות (כב:

) וז"ל אמנם לאחר העיון יגעתי ומצאתי דעת קדושים שהרשב"א סובר דלעולם לא אמרה תורה דאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשה תורה ספק זה כודאי עד שהב"ד עונשין וסוקלין על חזקה כיון שהעובר מוזהר עליו בודאי משא"כ אם העובר אומר ברי נגד החזקה לא שייך לגבי' לומר שהוא מוזהר על הספק כודאי מחמת החזקה וכן מצאתי בחידושי מהרש"א ביבמות פ' האשה עכ"ל [ועיין מ"ש על המשנה דגרושה אני] וגם הגאון מהור"ח מוולאזין זללה"ה בתשובתו הסכים דזה שיטת רש"י שכתב שם וז"ל ולדעת רש"י אני מוסיף דאף לכתחלה שרי' ואף שלא לאחד מעדים מטעם דכתיבנא דכיון דלגבה דנפשה מהימנא נגד החזקה נעשית כחתיכה דהתירא דשרי' לכו"ע עכ"ל אך משום דהכא בזה שאומרת גרשתני מפקיע את עצמה משיעבוד הבעל ואיכא לדמוי' לשדה המכורה לאחר וטען המוכר שחזרתי ולקחתי ממנו שצריך להביא ראי' לדבריו וא"כ ה"נ אפשר לומר דאינה נאמנת להפקיע עצמה מחזקת הבעל עד שתביא ראי' לדבריה ולזה הביא ר"ה משנתינו דהאומרת טמאה אני לך דנאמנת לפי מ"ר לשוי' אנפשה חד"א אף שבזה מפקעת עצמה משיעבוד הבעל אלמא דשיעבוד האשה לגבי בעל לא דמי לשדה המכורה לאחר ויכולה להפקיע עצמה משיעבוד הבעל בלא הבאת ראי' ואפי' למ"א דחששו שמא עיניה נתנה באחר ולא האמינוה בלא הבאת ראי' מ"מ גבי גרשתני כיון דיש כאן חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה מהני דלא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ודוקא לגבי זה מהני החזקה אבל אי הוה אמרינן דשיעבוד הבעל שוה לשדה המכורה אז לא היה מהני החזקה להפקיע עצמה מחזקת הבעל נמצא לפי"ז דסברת ר"ה הוא דטעם דמ"ר הוא משום דשויא אנפשה חד"א אמנם סברת רבא הוא דטעם מ"ר משום דלא עבידא לבזויי נפשה ומחמת זה נאמנת לשוי' אנפשה חד"א אף דמפקעת עצמה משיעבוד הבעל אבל גבי גרשתני אינה נאמנת מטעם חזקה דאין אשה מעיזה כו' דזמנין דתקיף לה גברא ובזה ניחא שפיר קושית רב משרשי' על רבא מהשמים ביני לבינך דמ"ר דלית לה כסופא וקתני דמהימנא ולכאורה קשה הא אף לר"ה הא דנאמנת גבי גרשתני הוא משום דאין אשה מעיזה פניה כו' וא"כ הכא גבי השמים ביני לבינך אין כאן חזקה דאין אשה כו' דנהי דבביאה ידע אבל יורה כחץ לא ידע ואמאי מהימנא אבל לפי מה שכתבתי דלפי מ"ר נאמנת להפקיע עצמה מבעלה בדיבורא בעלמא אף בלא ראי' והא דבעינן החזקה דאין אשה כו' הוא דוקא לפי מ"א דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר א"כ גבי השמים כו' ג"כ נאמנת בדיבורא בעלמא להפקיע עצמה מיד בעלה. ולפי"ז שפיר הקשה הר"ן לפי מאי דקיי"ל כרב המנונא דנאמנת לומר גרשתני להפקיע עצמה מיד בעלה א"כ ה"ה דנאמנת לשוי' אנפשה חד"א אף במקום שיעבוד הבעל ואמאי התירו אותה לבעלה לפי מ"א משום חששא דעיניה נתנה באחר:

נבאר כונת שיטת האחרים דהא דכתבו

דמשנה

(ד) ועתה ראשונה לא דינא קתני ר"ל דינא בלא שום סברא וטעם המסייע לה רק משום דנאמנת לשוי' אנפשה חד"א דמדינא ודאי אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה משיעבוד הבעל אלא משום דהך מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה טובא והוה כמו אנן סהדי דקושטא קאמרה. ולכך אמרו במ"ר דמהימנא וכי חזו מ"א דהך חזקה דלא עבידא לבזוי' נפשה לא הוה חזקה בדורות האחרונים שנתקלקלו דאיכא למימר משום דשמה עיניה נתנה באחר אומרת דבר אף שגנאי הוא לה אוקמוה אדינא ונראה דלפ"ז צ"ל דר"ה דהביא ראי' דנאמנת לומר גרשתני כמו שנאמנת לומר טמאה אני לך לפי מ"ר נראה דראייתו הוא דכמו דלפי מ"ר מהני הך חזקה דלא עבידא לבזויה נפשה לאפקועי עצמה מיד בעלה ואף ליטול כתובתה דודאי קושטא קאמרה כן ג"כ מהני גבי גרשתני הך חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. ולפ"ז מוכרחין אנו לומר דהא דכתב הר"ן תיקנו במ"ר להאמינה הוא דלא כמו שמפרשים מקצת האחרונים דלפי שיטת האחרים הא דיוציא ויתן כתובה לפי מ"ר הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא לא מהימנא מחמת סברא זו דלא עבידא לבזויה נפשה ז"א דא"כ תקשה האיך הביא ר"ה ראיה מכאן לגרשתני דיהא נאמנת הא הכא הוא רק חומרא בעלמא מדרבנן. אלא צ"ל דפירושו הוא כשראו חכמים על סברא זו דלא עבידא לבזויה נפשה דודאי קושטא קאמרה התקינו ואמרו שכך הוא הדין מדאורייתא וכן מצינו גבי משיאין על פי עד א' שהוא ג"כ תקנת חכמים להאמינה ולפי פי' הרא"ה שם הוא מדאורייתא יעו"ש בנמוק"י ר"פ האשה רבה ורבא פליג על ר"ה ואמר דעדיפא סברא זו דלא עבידא לבזויי נפשה מחזקת דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה משום דזימנין דתקיף לה גברא כו' ולפ"ז צ"ל דרב משרשי' דהביא ראיה לר"ה מהשמים ביני לבינך דלית לה כיסופא ונאמנת לפי מ"ר. ע"כ ס"ל דמ"ר סוברת דאין אשה יכולה להעיז פניה בפני בעלה לומר שאינו יורה כחץ משום דגם בעלה ידע מזה ומ"א ס"ל דיכולה להעיז גם בזה משום דאף דבביאה ידע אבל יורה