מלבושי יום טוב חלק א מג

אפי' לשמואל כלומר ונהימני' אע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דהכא איכא תרתי רובא וחזקה והרמב"ן כתב וז"ל א"ה ליכא הכא חזקה דגופה דבשלמא כונס את הנערה שלא נשאת אית לה חזקה דגופה דלא חיישינן שמא זינתה דבנות ישראל בחזקת כשרות הן עומדות. אבל במשנתי' אינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או באלמנה מן הנשואין או שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואין בשתים אלו חזקה דגופה שאין האשה עומדת בחזקת שלא נשאת מעולם ואין לך בה אלא רוב אבל בחזקת שלא זינתה עומדת כו' עכ"ל. ולפ"ז במשנתינו הוה להו ג"כ תרתי רובא וחזקה דבחזקת שהיא מותרת לבעלה עומדת ורוב דמשקרות. וא"כ כמו דמהני רובא וחזקה להוציא ממון דהוה כמו עדים. כן ה"נ כיון דהיא משועבדת לבעלה ואלו הי' עדים מכחישים אותה היינו כייפינן לה להיות עם בעלה ולא הוה מצי משוי' אנפשה חד"א כמ"ש. כן גם השתא דאיכא רובא וחזקה כנגדה. לא מצי לאפקועי שעבוד הבעל במה שהיא טוענת שהאמת אתה ואמרינן שהיא מן הרוב דמשקרות

(ט) אמנם כ"ז ניחא דהא דמותרת לבעלה משום דרוב משקרות בצירוף חזקה דאית לה הוא מטעם דלא מצי לאפקועה עצמה משיעבוד שהיא משועבדת לבעלה דהוה כמו אלו היו עדים מכחישין אותה אבל אכתי לא יתיישב דברי מרן הרא"ש ז"ל שהביא ראי' לסברא זו דרוב משקרות מדשרינן לה לר"ש לאכול בתרומה ואם נימא דדוקא היכא דמשועבדת לאחרינא הוא דלא מצי משוי' אנפשה חד"א א"כ תרומה דלא משעבדא לאחרינא הדקל"ד דלא עדיפי סברא דרוב משקרות אפי' בצירוף חזקה מאלו היו עדים שמכחישים אותה ואמרינן דאדם נאמן ע"ע יותר מק' איש וע"כ נ"ל דכללא דכייל המל"מ ז"ל על שיטת הרשב"א ז"ל דלית מאן דפליג ע"ז לאו כללא הוא דהרא"ש ז"ל פליג ע"ז וס"ל דאינו יכול לאסור ע"ע כשעדים מכחישים אותו וכבר כתב הגאון בשעה"מ (בה"א פ"ט הי"ז) דנראה דהה"מ פליג על הרשב"א בזה ונ"ל דלפי דעתם צ"ל דפליגי על שיטת התוס' ב"מ הנ"ל דפיו מחייבו קרבן אף כשהוא מוכחש בעדים וסברי כשיטת הרמב"ן ז"ל [הובא בחידושי הר"ן שם] וכן דעת התוס' בכריתות דלא מתחייב קרבן בהעדאת פיו כ"א כשלא מוכחש מעדים אבל כשהוא מוכחש מעדים אינו נאמן ט"ע כ"א לפטור עצמו מן הקרבן משום גזה"כ דהודע אליו חטאתו אבל לחייבו קרבן אינו נאמן כשהוא מוכחש. ובזה נתיישב לי הא דהבאתי לעיל כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה כו' דסובר ר"י א"ש דכ"ז שהם עסוקין באותו ענין זהו לאלתר עמדו זהו לאח"ז. דקשה טובא כיון דגם האשה מודה שלא קבלה גט ושויה אנפשה חד"א אמאי מותרת להנשא לר"א ולא מצאתי מי שהעיר בזה זולת הריטב"א ז"ל עמד בזה שכתב דצ"ל שהיא טוענת שגט נתן לה אלא שנפל מידה והוא החליפו כו' [ודברי הריטב"א שם מוטעה בדפוס וצ"ל שכונתו הוא שטוענת שאבדה הגט ומצאו הבעל והחזיר השובר במקום הגט והיא לא ידעה מזה עד עכשיו] שאם היתה אומרת שלא נתן לה אלא השובר שבידה והוא אומר כן אנו מאיזה טעם נכשיר אחר שלא נשאת. אלא ודאי כדפרישית כנ"ל וצ"ע ומיהו לראב"א דאמר לאח"ז שנשאת א"ש משום דלאו ככ"מ לאבד זכותו של שני ושמא אח"כ החליפו לה להוציאה מת"י עכ"ל אמנם הרא"ש ז"ל לא ס"ל כפי' הריטב"א הנ"ל שכתב שם וז"ל דלא מסתבר טעמא דשמואל כלל לאחר שעמדו אמאי חייש ר"א מאי קנוניא שייך הכא אם הם מתחרטים על הגע יכול לקדשה פעם ב' עכ"ל ונראה להדיא דהוא מפרש דר"י א"ש סובר שאף שהאשה מודה לדברי הבעל אפ"ה מותרת להנשא וא"כ ע"כ צ"ל דסברתו הוא כיון דאתחזקה למגורשת ע"י עדי מסירה שנתגרשה בפניהם תו לא מצי שויא אנפשה חד"א וכמש"ב. אע"ג דלא קיי"ל כר"י א"ש ואם לא ניסת אסורה להנשא. איכא למימר דשאני התם דליכא עדים ברורים לזה דאיירי שלא קראו העדים הגט קודם נתינתו ולכך סובר הת"ק דאף לאחר שנישאת לשני תצא מזה ומזה אבל היכא דאיכא עדים ברורים כו"ע מודים דלא מצי שויה אנפשה חד"א במקום שעדים מכחישים וכונת הרא"ש דאמר מאי קנוניא שייך הכא. נ"ל דר"ל כיון דכאן אין עדים ברורים אע"ג דחילוף לא שכיחי ולא חיישינן לזה מ"מ כיון דגם ליכא למתלי הודאתה שלא נתן לה הגט בשום דבר אמאי לא מהימנה לומר שנתחלף הגע ולאסור עצמה. א"נ י"ל דאפשר דהרא"ש לא פליג על הרשב"א בדין הטבח. אע"ג דעדים מכחישין אותו מ"מ כיון דא"א לתלות זה שאומר לא שחטתיה שכונתו היה לשום דבר ע"כ אין אנו יכולין להתיר אבל היכא דיכולין לתלות הודאתו בשום דבר בודאי תלינן ולא משוי אנחד"א כיון דעדים מכחישין אותו ולפ"ז יהיה. פירוש הרא"ש במאי דקאמר מאי קנוניא שייך הכא ר"ל דאפילו אם היה כאן עדים ברורים כיון דליכא למתלי הודאתו בשום דבר בודאי אסרינן לה וא"כ יהיה קולת הרא"ש כנגד הרשב"א רק היכא דעדים מכחישין אותו ואנן יכולין לתלות הודאתו בשום דבר אפי' היכא דמי שהוא מודה אינו נותן שום אמתלא לדבריו אעפ"כ אנו אומרין האמתלא בשבילו וסמכינן על העדים. אבל מדברי הרשב"א שמדמה להאומר לאשה קדשתיך כו' משמע שאין חילוק בין עדים מכחישים אותו ובין שאין עדים מכחישין לעולם לגבי עצמו נאמן יותר מק' איש וא"כ כ"ז שלא חזר ונתן אמתלא לדבריו שוי' חד"א ולפי דבריו ע"כ צריך לפרש דברי ר"י א"ש כפירש הריטב"א הנ"ל [ועיין בת"ה בפסקים סי' רכ"ו]. ולפ"ז שפיר יש ליישב דברי הרא"ש הא דמותרת בתרומה דאלו היו כאן עדים המכחישין אותה בודאי לא היינו חוששין לדבריה כיון דיכולין לתלות הודאתה בשום דבר שעיניה נתנה באחר והיו מתירין אותה בתרומה א"כ אף שאין כאן עדים רק רובא בלבד דרוב משקרות אבל כיון שיש כאן ג"כ חזקה שבחזקת שהיא מותרת לבעלה עומדת ע"כ לא משגיחינן על דבריה ותלינן שעיניה נתנה באחר ומתירין לה בתרומה לר"ש כדי שלא תוציא לעז על בניה כנ"ל לישב דברי הרא"ש:

שיטת הר"ן בשם

אחרים

(א) ז"ל הר"ן שם ואיכא למידק אמתניתין כיון דמדינא דאמרה, טמאה אני לך מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה ומשום שלא תהא נותנת עיניה באחר האיך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך יש מי שתירץ כו' ולדידי לא קשיא לי דכי היכא דאמרינן בכמה דוכתי דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומשו"ה שריא לבעלה ואוכלת נמי בתרומה כדאמרינן בגמרא אלא שלפי זה מצטריך לומר דכי אמרינן הכי דוקא באומרת טמאה אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת טמאה אני לך שנאנסתי מנתין או ממזר אינה מותרת לבעלה ואינו משמע. ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא עכ"ל

(ב) והנה הגאון בעל בית מאיר (בסי' קט"ו) כתב וז"ל ודע דעם דברי הר"ן הנ"ל עדיין צריכים אנו לדברי הרא"ש שכתב פ"ב דיבמות ובהתשו' ואל תתמה איך אנו מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חד"א וכי מאכילין לאדם דבר האסור ליה וי"ל לפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהן באחר ורוב האומרות כך משקרות לכן נראה להן להתירה עכ"ל. כי דברי הר"ן אינם מספיקין אלא למה שהקשה כיון