מלבושי יום טוב חלק א מב

לבעל בין לתרומה ואינו מחוור בעיני עדיין דהיכא אפשר דמן הספק נתיר לאו דזונה ותרומה דאורייתא אדרבה בכ"מ ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל וטעמם דקשה לומר דכ"כ נתקלקל הדורות עד שיהי' רוב משקרות רוב גמור שנוכל לסמוך על הרוב וא"כ לא הוה אלא ספיקא ועוד כתב הגאון הנ"ל אבל כד דייקינן הוא ליתא. דבנ"ד אם היתה מוכחשת מעדים היתה מותרת דהא דאמרינן שויא אנחד"א אף לנגד עדים המכחישין אותו הוא כענין הודאה בממון שנאמן לחובתו אפילו נגד עדים וה"ה לאסור ע"ע דבר המותר כו' כעין נידון דטבח כו' אף שעדים מכחישין אותו כו' נאמן להפסיד ממונו לגבי עצמו כיון שבודאי הוא חובתו כו' משא"כ הכא לפי דברי העדים או רוב האומרים שעיניה נתנה באחר ליכא חוב כלל בהודאתה כו' ממילא לא הוה הודאה ולא שייך כלל שויתה אנפשה חד"א וזה ברור בעיני ולא קשה מידי קושית היש"ש עכ"ל הגאון בעל שע"ת. ונפלאתי על הגאון הזה דהאיך כתב דלכך נאמן גבי טבח אף נגד עדים המכחישים אותו משום דהוא לחובתו להפסיד ממונו הא עובדא דטבח הוא בתשו' הרשב"א הנ"ל ושם היה המעשה בטבח ששחט לא"י קצב עשרה בהמות ובא ישראל לקנות מאחת מהם ואמר לו הטבח לא תקח מהם כי לא שחטתיה אני. והיו שם עדים ואמרו בפנינו שחטתה אותה כו' וא"כ לא היה שם שום חוב להטבח. כי לא היו הבהמות שייכים לו ואעפי"כ אוסר הרשב"א משום דשויא אנפשי' חד"א גם הראי' שהבאתי מכריתות דנאמן להביא קרבן אף נגד עדים המכחישין אותו ללישנא קמא ג"כ מוכח דלא כהגאון הנ"ל

(ו) ע"כ נראה לי בזה דהא דמצי אינש למשוי' אנפשי' איסורא אף כשהוא מוכחש מעדים היינו דוקא במקום דלא משוי חוב לאחרינא בזה אבל היכא דיהי' חוב לאחרינא כגון שהוא משועבד לאחרים ובזה שישוה עליו איסורא יפקיע שעבודו כו"ע מודים דהיכא דמוכחש מעדים אינו נאמן למשוי' אנפשו איסורא וכייפינן לו לקיים שעבודו ולא שייך בזה לומר דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו דהא באמת מאמינים להעדות יותר ממנו היכא שחב לאחרים רק אם לא חב לאחרינא אז אמרינן דנאמן יותר מק' איש ואפי' במקום דחב לאחרינא מ"מ אם אין עדים מכחישין אותו ס"ל דא"א לכופו לקיים השעבוד דאולי האמת אתו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו וראי' לזה דאמרינן (כריתות שם) ב' אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי חייב בקרבן והנה בזה שאומר לא אכלתי משוי' איסור על נפשו להביא קרבן דהוה חולין בעזרה ואעפי"כ מחייבין אותו להביא קרבן מצד העדאת העדות ולא משגיחין באיסורא דמשוי' אנפשו כיון דמחוייב מן התורה להביא קרבן ע"י העדים לא משגיחינן בדבורו וכייפינן לו לקיים החוב שחייבתו התורה ואף לרבנן שם לל"ק אמרינן דפטור מן הקרבן היינו דוקא לענין קרבן דגלי לן הכתוב או הודע לו דתלי רחמנא בהודעתו [עיין רש"י ב"מ שם] וכיון שהוא מכחישם אמרינן דנאמן ע"ע יותר מק' איש אבל בשעבוד אחר שהוא משועבד לאחרים גם רבנן מודים דלא מצי לאפקועי נפשו ע"י איסור דמשוי' עליו במקום שהוא מוכחש מעדים וכייפינן לו לקיים שעבודו ואף שלפי דעתי הדבר פשוט כמש"כ והאריכות בזה אך למותר אך מפני שרוב האחרונים חולקין בזה ע"כ הוכרחתי להביא עוד ראיה ברורה לזה

(ז) הנה איתא במתני' גיטין (פ.) כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש. ונתנו זה לזה ואח"ז הגט יוצא מתח"י האיש והשובר מיד האשה תצא מזה ומזה כו' ר"א אומר אם לאלתר יצא אין זה גט ואם לאחר זמן יצא ה"ז גט ובגמרא שם איפליגו ה"ד לאלתר וה"ד לאחר זמן אר"י א"ש כל זמן שעסוקין באותו ענין זהו לאלתר עמדו ה"ז לא"ז ר"א ב"א אמר לא נשאת זהו לאלתר נשאת זהו לאחר זמן והנה כל הפוסקים פסקו כר"א, וכר"א ב"א ופשטיות מתניתין מורה דגם האשה מודה לדברי בעל הראשון ואומרת ששובר נתן לה והא דמותרת לבעל השני הוא משום דחוששין שמא קנוניא עשו והחליפו זה עם זה וכן פירש"י והתוס' והריטב"א והר"ן וכן מוכח מדברי הרא"ש שם ובעה"ע [לבד ברמב"ם פ"י מה"ג הי"א. וז"ל כתב הסופר וטעה ונתן הגט כו' ואם נשאת ואח"כ הוציא הבעל את הגט ואמר עדיין לא נתגרשה שהרי הגט בידי ולא הגיע לידה אין שומעין לו לאוסרה על הבעל השני עכ"ל ומדבריו משמע דאם היה גם האשה מודה לדברי הבעל הראשון היתה אסורה לבעל השני כיון דאיכא ריעותא בפנינו שהגט יוצא מת"י הבעל והשובר מתח"י האשה ולא חיישינן לקנוניא ושמא החליפו ונפלאתי על הטוש"ע שהעתיקו לשון הרמב"ם. והשמיטו דברי גדולי הראשונים הנ"ל וגם הרמב"ם בעצמו בפירוש המשניות כתב וז"ל לאבד זכות של שני ר"ל לאסור אותה עליו ואלו היה יכול בעל הראשון לעשותו כאו"א יעשהו עכ"ל הרי מדבריו מוכח כשיטת הראשונים הנ"ל] והנה כל הראשוני' שהרעישו על משנתינו דהאומרת טמאה אני לך שמותרת לבעלה והקשו הא שויתה אנפשה חד"א ושיטת התוס' הוא באמת דדוקא באשת כהן מותרת כאשר ביארנו דכן דעת התוס' כתובות (סג) וגם הרא"ש והתוס' ביבמות הנ"ל ובאשר שמפרשים הני עובדי דשילהי נדרים דמיירי באומרת טמאה אני לך היה קשה להם הא שויתה אנפשה חד"א ולמה לא היה קשה להם על הך מתניתין דגיטין דהאיך מותרת לבעלה השני הא שאחד"א כיון דהיא ג"כ מודה לדברי בעל הראשון. אע"כ צ"ל דמתניתין דגיטין שאני כיון דנתחזקה למגורשת ע"י עדי מסירה שנתגרשה בפניהם תו לא מצי' שויא אנחד"א. ולהפקיע עצמה מתחת יד בעל השני שמשועבדת לו ואף שע"כ צ"ל דמיירי שלא קראו העדים את הגט בשעת נתינתם לידה וכמש"כ התוס' גיטין (י"ט:

) ד"ה צריכא. מ"מ כיון שמותרת להנשא ע"י המסירה הלזו הוה חזקה מעלייתא שנתחזקה ע"י העדים למגורשת ותו לא מצי משאנחד"א. וכ"כ הח"צ בתשו' (סי' קמ"ג) דמה שיצאתה בחזקת מגורשת בפני העדים הוה עדות מעלייתא שכתב שם ז"ל ומה שבקש כת"ר להביא ראיה מטעה הסופר כו' ואח"כ יצא הגט מיד האיש כו' דאם לא"ז יצא ה"ז גט ואין האשה נאמנת אין זה ראיה למשנה אחרונה דכי היכא דאינה נאמנת לומר טמאה היא לא ברצון ולא באונס ה"נ אינה נאמנת לומר נחלף הגט אי מדאורייתא אי מדרבנן לפי חילוף הפירושים שכתב הר"ן ז"ל בשילהי נדרים ודוקא לבעלה כדאמרינן לאבד זכותו של שני אבל לתרומה ולכהנים אחרים [ולפ"ד שצ"ל לאנשים אחרים כשימות השני] אה"נ דשאחד"א ואף למשנה ראשונה מאי ראי' היא זו לאומרת טמאה אני לך דהך טענה דגט ושובר אפי' הוה לה מגו ה"ל כמגו במקום עדים דאנן סהדי שנתגרשה ולאו כל כמיני' לומר שלא נתגרשה משא"כ באומרת נטמאה ברצון כו' עכ"ל ועיין בסי' כ' עוד ראיה ברורה לזה

(ח) אך אכתי קשה לי כיון דאף למשנה אחרונה אין כאן אלא רובא דרוב משקרות והא אנן קיי"ל דבממון אין הולכין אחר הרוב ולפי דעת ר"ת בריש פ' המניח דהיכא שיכול המוחזק לטעון קים לי בנפשאי שמן המיעוט אני ואין המוציא יכול להכחישו גם רב מודה דאינו יכול להוציא ממנו וא"כ הכא הבעל אינו יכול לטעון קים לי דמשקרת והיא טוענת שהאמת אתה. והאיך כייפינן לה להיות עם בעלה מטעם דרוב משקרות דאף שהיא משועבדת לבעלה אעפ"כ לא גרע מטענת ממון דשיעבד נפשו ליתן לו חביות. מ"מ אפשר לו לטעון קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט דקריא לכד חביות ואין הלוקח יכול להוציא ממנו ונראה לי לישב על פי מה דפריך הגמרא כתובות (טז.) כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוה ופי' שם התוס' לרב פריך דאית לו הולכין בממון אחר הרוב אך בעל המאור פי' די"ל