מלבושי יום טוב חלק א מא

איהי אינה מוזהרת ודחו התוס' ע"ז דביבמות (פג) מבואר דגם איהי מוזהרא וזהו באשת כהן דאסורה משום איסור זונה דכתיב בי' לא יקחו אבל באשת ישראל ברצון שהוא רק משום טומאה לא מצינו בשום מקום שיהא אזהרה עליה ודוק בלשון הרמב"ם (פי"א מה"ג הי"ד) ולא נמצא האיסור רק עליו דבעל כלישנא דגמרא יבמות ובסוטה בעל לוקה עליה עכ"ל ונפלאתי על הגאון הנז' מאין יש לנו לומר שהיא לא הוזהרה בלאו דהוטמאה דהוא לאו הש"ב. אף שמשמעות הקרא קאי דוקא עליו, מ"מ נפקא לן מדר"י דהשוה הכתוב אשה לאיש ומוכח כן מדפריך הגמ' יבמות שם על הא דצריך קרא לרבוייא דפסולות מוזהרות להנשא לכהן והא מדר"י א"ר נפקא ואם איתא דהיכא דהקרא לא נאמר, אלא על הזכרים לא נפקא לן מדר"י א"כ מאי פריך הגמרא והא מדר"י נפקא הא גבי איסור כהונה לא נאמר הקרא רק על הזכרים והא דכתבו התוס' ב"ק (טו.) ד"ה השוה דכ"מ דכתיב איש צריך רבויי' י"ל דדוקא לשון איש שמשמעותי' למעט בא איש ולא אשה שפיר בעינן רבויי' לנשים אבל היכא דלא כתיב איש אע"ג דהקרא קאי רק על הזכרים ודאי לא עדיף מאלו נכתבה הפרשה בלשון זכר ונפקא לן מדר"י וכן משמע מת"כ פ' א"מ שכתב וז"ל לא תקריבו מה ת"ל לפי שנאמר איש איש שיכול אין לי אלא איש ממש שהוא מוזהר ע"י אשה אשה מוזהרת ע"י איש מנין ת"ל לא תקריבו הרי כאן שנים עכ"ל הרי דוקא היכא דכתיב איש שמשמעו למעט אשה הוא דבעינן ריבוייא [והא דלא לכתוב איש ולא בעי ריבוייא עיין בק"א שם] אבל היכא דלא כתיב בהדיא איש אעפ"י שאזהרת הפרשה קאי רק על הזכרים כמו פרשת עריות. גם אשה בכלל

(ג) גם מה דמסתייע הגאון הנ"ל מדברי הרמב"ם דלא מזכיר באיסור סוטה רק על הבעל נפלאתי עליו דהא הרמב"ם (פי"ז מהא"ב) כתב דכ"מ שהוא לוקה היא נמי לקי' ואין הפרש בין איש לאשה לעונשין זולת בשפחה חרופה לבד. וכן מבואר בס' החינוך דלא כדברי הגאון הנ"ל דלפי דברי הגאון יהי' הלאו דמחזיר גרושתו אחר שנשאת ג"כ רק עליו לבד. דחדא לאו נאמר על סוטה ומחזיר גרושתו ובס' החינוך מבואר להדיא דגם במ"ג איהי נמי מוזהרת דז"ל ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים שעליהם בא האזהרה שלא להחזירן. ומ"מ הנשים בכלל האיסור אעפ"י שעיקר הלאו לאנשים עכ"ל. וכן יש להוכיח דבאיסור סוטה איהי נמי מוזהרת מדברי הרמב"ן בכתובות (מ.) שהבאתי לעיל בשיטה א' יעו"ש. וכבר השיג ע"ז הגאון בעל ח"צ בתשו' ק"ן וז"ל אבל באיסור הש"ב דבר ברור הוא לתינוקות דהיא כהוא כו' דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וא"כ בנ"ד שזינתה ברצון תחת בעלה שהוא איסור השוה בכל פשיטא שהיא אסורה עכ"ל וכן כתב הגאון רבינו יהונתן בספרו ב"א [הבאתי למעלה שיטה א'] דח"ו לאמר כן באיסור סוטה וטומאה דהיא אינה מוזהרת כמו הוא [ואף שהשגתי עליו שם היינו משום שלפעד"נ דאיסור טומאה באונס דאתרבאי בכהנים בלבד מיקרי לאו שאינו שוה בכל אע"ג דמחד לאו נפקא ודעת הגאון ר"י כיון דשם טומאה נוהג גם בישראל מיקרי לאו השוה בכל] ומה דאסתייע מלשון הגמרא דקאמר בעלה לוקה עליה משום טומאה אלמא דוקא הוא דמוזהר ולא היא נפלאתי עליו דא"כ הוה ראי' לדברי הרר"א דגם זונה דוקא איהו דמוזהר ולא היא דהא קאמר שם נמי בעלה לוקה משום זונה להך לישנא דבאונס מיקרי זונה וגם אני תמכתי מזה דברי הרר"א בשיטה ג' ואף בטומאה א"א להביא ראיה מזה רק על טומאה באונס דהוה לאו שאינו שוה בכל אבל בטומאה ברצון ודאי דאיהי נמי מוזהרת וכמש"כ ולפי שיטת הראשונים דס"ל דלא כהרר"א ע"כ צ"ל דכונה אחרת בגמרא. ואבאר בקו"א בס"ד גם מה שהביא הגאון הנ"ל מסוטה דאיתא שם בעלה לוקה עליה כלשון זה לא מצאתי שם בגמרא רק התוס' ביבמות (יא:) ד"ה מאי הביא ג"כ מסוטה דבא עליה בעלה בדרך לוקה ולשון זה ג"כ לא מצאתי שם ואפילו אם נאמר דהי' לבעלי התוס' והרשב"א הגירסא שכתבו ג"כ אין לדייק מזה כלום כמובן מאליו וא"צ

להאריך

(ד) אך על הטעם שכתבו התוס' והרא"ש דלהכי התירוה משום דרוב משקרות יש לדון בזה הרבה. דהא קיי"ל בכ"מ דרובא גרע מהעדאת עדים וא"כ נחזי אנן אם היו עדים מכחישין אותה שלא נטמאה אפ"ה היינו מורין דהיא, משוה אנפשה איסורא וכדפסקינן בשו"ע יו"ד סי' א' אם אמר שלא שחטה ועדים מכחישין אותו דאסורה לדידיה משום דשויא אנחד"א. והוא מתשובת הרשב"א ח"ג סי' רנ"ג וכתב המל"מ פ"ט מה' אישות הט"ו שלא ראה מי שחולק עליו בזה ומדברי הרשב"א שם משמע דהוה איסור דאורייתא מדמדמה לי' לאומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שהוא אסור בקרובותיה משום דמשויא אנפשי' איסורא ובמקום דאיננו מוכחש ודאי דהוה דאוריי' וכן נראה מסוגיא דב"מ (ג.) דאיתא שם מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאינם מחייבין אותו קרבן ופירשו התוס' שם דפיו מחייבו קרבן אף כשהוא מוכחש מעדים משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' איש. וכיון שמביא קרבן ונקרב בפנים ע"י כהנים אחרים ונאכל. וגם הכהנים לובשים בגדי כהונה דאית בהם איסור כלאים. ולהרמב"ם שלא בשעת עבודה חייבין משום כלאים] ולפי דברי העדים אין כאן קרבן והוה חולין בעזרה אלמא דאלים העדאת פיו למשויא אנפשו איסורא מדאורייתא וכ"כ הש"מ ב"מ שם וז"ל והקשו בתוס' החיצונים והר"פ ז"ל וז"ל וא"ת הא העדים מכחישין אותו האיך יסמכו הכהנים על פיו להקריב קרבן הא הוה חולין בעזרה וי"ל כיון דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדיה אם באו הכהנים להקריבו אין מוחין בידן ג"א אם בא להקריבו אין הכהנים מוחין בידו עכ"ל ואף לג"א דאין כהנים אחרים מקריבין כ"א כשהיה כהן הוא בעצמו מקריב מ"מ. מדמקריב קרבן ואין מוחין בידו ודאי דנאמן לגבי עצמו מדאורייתא ואף ללישנא ב' דכריתות דכתבו התוס' שם דאינו נאמן להביא קרבן היינו דוקא קרבן אין אנו מניחים אותו להקריב משום העדים המכחישין אותו ולגבי דידן העדים נאמנים יותר ממנו אבל הוא לגבי עצמו למשוי' אנפשי' איסורא גם לישנא ב' ודאי דס"ל דמשוי' אנפשי' איסורא מדאורייתא דבזה לא פליגי לישנא בתרא אלישנא קמא וראי' לזה דהא הרשב"א בחידושיו ליבמות (פח:) פוסק כלישנא ב' דכריתות דהא דפטור מן הקרבן אם אמר לא אכלתי והעדים מכחישין אותו משום מגו דאי בעי הוה אמר מזיד הייתי וא"כ ממילא ס"ל להרשב"א ז"ל דאם הוא אומר אכלתי והעדים מכחישים אותו דפטור מן הקרבן ואינו רשאי להקריב אף אם ירצה וכמ"ש התוס' הנ"ל ואעפי"כ פסק דמשוי' אנפשו איסורא מדאורייתא אף כשהוא מוכחש מעדים. ולפי"ז קשה קושיא גדולה לשיטת התוס' והרא"ש ז"ל איך נימא דמסברת רוב משקרות נדחי לאסורא דשויתה אנפשה חד"א

(ה) אח"כ בא לידי ספר שערי תורה ומצאתי שהביא דברי המהרש"ל ביש"ש סי' י"ח שכתב וז"ל והנה הרא"ש רצה לתרץ ולא תירץ דס"ס מנין לנו שעיניה נתנה באחר ולהתירה מכח ספק אלא נראה עיקר כמו שפירש הר"ן בנדרים בשם אחרים עכ"ל ורצה הגאון הנ"ל לפרש דקושית המהרש"ל היא כמו קושיתנו הנ"ל ולפ"ד להעמיד זה בכוונת המהרש"ל הוא דחוק ויותר נראה דקושית המהרש"ל על הרא"ש הוא כקושית הרשב"א בחידו' דז"ל הרשב"א אבל הר"מ בר' שניאור הקשה דהא שריא לה אף באכילת תרומה אע"ג דזונה אסורה אלא י"ל דהאי טענה דעיניה נתנה באחר טענה גדולה היא לפי שאין האשה עשויה לפרסם עצמה בכיוצא בזה אלא שעיניה היא שנתנה וסמכינן עלה להתירה בחששא זו בין