מלבושי יום טוב חלק א מ

כל חדא וחדא חייב שלש. ע"כ צ"ל לפי שיטתו משום לא יקחו. והמעיין בספר המצות יראה להדיא שהוא מפרש כן ולפי שיטת הרמב"ם מוכרחין לומר הא דמחייב רבא כהן הבא על הכותית ע"כ נמי משום לא יקחו אע"ג דבעינן נמי קדושין היינו דוקא היכא דאפשר להיות קדושין אינו חייב על הקדושין עד שיבא עליה דרך אישות אבל היכא דא"א להיות ע"י קדושין חייב על הביאה לבד משום לא יקחו. ולפי"ז ניחא שפיר דברי הגמרא קדושין (עז:) תני תנא קמי' דר"ש כל שהוא ביקח הכי הוא בלא יקח כל שאינו ביקח אינו בלא יקח פרט לכ"ג שבא על אחותו אלמנה ולפי דברי הראשונים דסוברים דלא יקח קאי להזהירו על הקדושין א"כ גבי אחותו דלא תפסי בה קדושין בלא"ה ליכא לאו דלא יקח וא"צ למעט זה וע"כ צריך לדחוקי לדבריהם דממעט הקרא דאינו חייב גם על לאו דלא יחלל אבל לדברי הרמב"ם א"ש דאי לאו דממעט הקרא הוה מחייב על אחותו משום לא יקח אף דלא תפסי בה קדושין כמו גבי כותית. אך דברי אביי בתמורה דפליג על רבא וסובר דכהן הבא על זונה כותית פטור ע"כ צריכין לפרש אף לפי דברי הרמב"ם דאיירי בשגמר ביאתו וס"ל לאביי בזונה ישראלים דלוקה על לא חלל זרעו אף בלא קדושין כדברי המקשן והתרצן דקדושין דהם ודאי ס"ל דלוקה על לא יחלל זרעו דהא הוא ס"ל להדיא בקדושין דקידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל א"כ ס"ל דכל עיקר אזהרה מלא יקח הוא על הקדושין וא"כ בזונה כותית ודאי דלא שייך לאו דלא יקח וא"צ למעט זה. וע"כ צ"ל דכוונת אביי למעט זונה כותית מלאו דלא יחלל רעו ולפי"ז א"ש הגירסא דבכורות בדברי אביי בדיוק גדול: וא"כ צריך לפרש דפלוגתת אביי ורבא הוא דאביי ס"ל דבזונה כותית פטור לעולם אף אם גמר ביאתו ורבא ס"ל דחייב אף בשלא גמר ביאתו כיון דלפי דברי רבא חייב משום לא יקח אך דברי הגמרא דתמורה הנ"ל אינו מתיישבת על מכונה לפי"ז ולדברי הראב"ד דס"ל דלוקה על לא יחלל זרעו בזונה ישראלית איכא למימר דגם רבא ס"ל לפי האמת דלוקה על לא יחלל זרעו מתיישב היטיב דברי הגמרא דתמורה ועוד אבאר בזה בס"ד בקו"א

(ו) היוצא מדברינו אלה דביאה ע"י קדושין שא"א לחייבו על הקדושין כיון שהי' בהיתר כמו אשת כהן שנאנסה או שהי' שוגג הוא פלוגתא דרבוותא שיטת הרמב"ם הוא שחייב על לא יקחו. ושיטת התוס' והרבה ראשונים החיוב הוא משום לא יחלל וזה לא דבר רחוק לאמר דהר"א ז"ל ס"ל כשיטת הרמב"ם והראב"ד דהיכא דהיא מחוללת מעיקרא לכהונה ליכא משום לא יחלל ובפרט בזונה שהיא מחוללת ועומדת מעיקרא גם לתרומה בודאי איכא למימר דליכא משום לא יחלל והא דקאמר הגמרא דחייב משום זונה גבי אשת כהן שנאנסה אי מיקרי זונה היינו אם גמר ביאתו ומחייב משום לא יחלל זרעו כשיטת הראב"ד וא"כ א"ש בפשיטות דברי הר"א דכתב דזונה אינה מוזהרת היינו בכה"ג שנאנסה תחת בעלה ומ"ש שאסורה להנשא הוא לאו דוקא ובכל הספרים שהביאו דברי הר"א ז"ל לא כתבו להנשא. וכוונת הר"א כיון דכל האזהרה הוא משום חילול זרעו: ודוקא הוא מוזהר ע"ז כיון דהזרע מתיחסין אחריו אבל היא אינה מוזהרת בחילול זרעו כיון דאין הזרע מתיחסין אחריה וממעטינן אותה מן הקרא דאמר דלא יחלל זרעו כמו דממעט אביי זונה כותית מהאי קרא כיון דהזרע אינם מתיחסין אחריו ה"ה דממעט אותה כיון דאין הזרע מתיחסין אחריה א"כ היא לא שייכי בחילול זרעו כלל אע"ג דרבא פליג ע"ז הוא משום דס"ל דילפינן זונה זונה א"כ רבי קרא להדיא אף דכה"ג מוזהר על חילול זרעו מ"מ לא מצי למילף מזה דגם היא מוזהרת על חילול זרע אע"ג דאין מתיחסין אחריה דשאני זונה כותית דאדרבה יש יותר חילול זרעו שיצא ממנו דהי' ראוי להיות זרעו ועתה נתחלל דגם זרעו לא מיקרי. אבל לגבי דידה דלא שייך כלל חילול זרע גם רבא מודה דממעטינן אותה מקרא דזרעו

(ז) ולפי שיטה זו ניחא בפשיטות הא דאמרינן שם ביבמות אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה דקשה דאמאי נקט בעלה וזה הוא דיוק גדול וכן הקשה הרמ"א בתשובותיו (סי' ב') על הא דאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה יעו"ש מה שתירץ בזה אבל לפי דברי הר"א א"ש דהא הכא כיון דהיא זונה ומחוללת ועומדת אינו לוקה אלא משום חילול זרע לכך לא לקי אלא בעלה. וכן נמי גבי טומאה שם דקאמר בעלה לוקה עליה משום טומאה נמי ניחא דהא כבר ביארתי בשיטה ב' בשם הנו"ב דטומאה דאסורה לגבי כהונה אף באונס כיון דלא כתיבי בפ"כ לא אתרבאי איהי כלל והא דלא ילפינן מק"ו משום דטומאה וקיחה הוי שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין ולפי שאר השיטות צריך לישב דברי הגמרא: ואבאר בקו"א בעזר צורי ואין להקשות מהא דתנן בקדושין (כט.) כל מצות לא תעשה אחד אנשים ואחד נשים חייבות חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים ולמה לא חשיב ג"כ כל הני די"ל חדא אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ. וראי' דהא לא חשיב ג"כ דכהנות אינן מוזהרות להנשא לפסולים ועוד י"ל דחשיב דוקא דברים שהיא מותרת בהם לגמרי ואין שום איסור עליה משא"כ דברים אלו הנם שאינה מוזהרת עליהם אך אכתי איסורא איכא משום לפני עור לא תתן מכשול ובדין דמשנתי' דהאומרת טמאה אני לך ולא אמרינן שתהא אסורה משום לפ"ע כבר ביארתי בשיטה א' בשם הש"מ: שיטת התוס' והרא"ש ז"ל על דין דאומרת טמאה אני

לך

(א) ביבמות (כד:) כתבו התוס' ד"ה אמר רבי וז"ל והא דאיצטריך בהני עובדי דסוף נדרים (צא:) להני טעמא דאיתתא שריא דאם איתא דעביד איסורא כו' נראה דהתם באומרת טמאה אני לך כמתניתין דהתם דעלה קאי כו' ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חד"א דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן עכ"ל וכלשון הזה כ' גם הרא"ש ז"ל ומסיים שם בסוף וז"ל וכה"ג אמרינן שם שלהי נדרים אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר ר"ש אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה מיהו אפשר לומר דהתם מיירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדבריה והנה התה"ד סי' רס"ב והרמ"א בסי' י"ב תמהו על דברי התוס' והרא"ש הללו דלמה תמהו על הנהו עובדי דמייתי בגמ' שם ולמה לא הקשו על גוף הדין דמשנה אחרונה דאומרת טמאה אני לך דמותרת לבעלה ודחקו בזה הרבה יעו"ש בדבריהם ולפע"ד נראה דהתוס' והרא"ש ז"ל קאי בשיטת הרר"א ז"ל דבאשת כהן כיון דהוה לאו שאש"ב אינה מוזהרת וכפי הטעמים שביארנו בשיטת הר"א ז"ל אבל באשת ישראל כיון דהוטמאה הוא לאו שש"ב איהי נמי מוזהרת. ונראה דגם התוס' כתובות (סג) ד"ה אבל קאי ג"כ בשיטה זו דבאשת ישראל כיון דאיהי נמי מוזהרת לכך א"א להתירה באומרת טמאה אני לך משום דשויה אנפשה חד"א והמשנה מיירי דוקא באשת כהן אחרי כתבי זאת מצאתי שכן תירץ הגאון בעל נו"ב והגאון ר' ברוך פריינקל בהגהותיו על הפנ"י]

(ב) אמנם ראיתי להגאון מוהר"ם בנעט ז"ל בספרו הר המור שכ' שם בתשו' אחרונה וז"ל ול"נ דאפילו ברצון לא שייך למימר דשויא אנפשה חד"א שהרי התוס' שם תירץ אהך קושיא דהר"ן ע"ש הרר"א דאיהו קמוזהר אבל