מלבושי יום טוב חלק א לח

מחמת נפשות לא חיישינן שמא נתרצית ומותרת לבעלה ישראל. א"כ לפי דעתו דס"ל דלמ"ד באונס לא מקרי זונה אפילו נאנסה מפסולים. ורק איסורה הוא משום כי תהי' לאיש זר. הוה הוכחה גדולה מינאי המלך דאפילו פסולה משום כי תהי' לאיש זר נמי הוה בניה חללים ואפשר לתרץ ולדחות זה ע"פ דברי הריטב"א שם (סח.) דכתב שם דיש לפרש דאביו של ינאי המלך היה כ"ג ונאסרה לו אמו משום בעולה וס"ל כראב"י שיש חלל מחייבי עשה יעו"ש. וא"כ אין ראיה משם דגם איסורי כהונה שאינם מפורשים בפ"כ יש חלל אבל באמת אין דעתי נוחה מזה דא"כ צ"ל דכל חכמי ישראל שהיו בימי ינאי המלך ס"ל כראב"י ולא כרבנן. ע"כ נ"ל דאף לפי שיטת הרמב"ן דבשבויה מחמת נפשות לא חיישינן לשמא נתרצית ולאוסרה על בעלה ישראל היינו דוקא בא"א כיון דזה הוה מג"ע שהדין ליהרג ולא יעבור ואף שהיכא דמאנסין אותה אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה מפני שהיא קרקע עולם. מ"מ להתרצות להבעל כדי שתנצל ודאי דאסורה ע"כ לא חיישינן לשמא עברה על האיסור ונתרצית כדי להנצל משא"כ בפנויה דסובר הרמב"ן דדין הוא שתעבור ולא תהרג כמו שהובא ביו"ד סי' קנ"ז בהג"ה וא"כ חיישינן שמא נתרצית כדי להנצל מן המיתה. ואמו של ינאי המלך דהיתה פנויה ושבויה מחמת נפשות. ע"כ חיישינן שפיר שמא נתרצית ונעשית זונה וע"כ רצו לפוסלו

(ח) עוד הביא הגאון בעל ע"א ראי' שגם היכא שלא נאסרה מחמת איסור כהונה המפורשים בפ"כ מ"מ בניה פסולים לכהונה מסוגיא דשילהי נדרים דאמר שם רב ששת דאם אמרה טמאה אני מותרת בתרומה כדי שלא תוציא לעז על בניה. וא"כ למ"ד באונס לא מיקרי זונה מה לעז איכא. כיון דבניה כשרים לכהונה עכת"ד ואף שאפשר לדחות ולומר דרב ששת ס"ל כמ"ד באונס מיקרי זונה. מ"מ לפי מה שאבאר לקמן בסי' ט' דרוב הפוסקים ס"ל כמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה א"כ קשה לומר דר"ש ס"ל כמ"ד דבאונס מיקרי זונה דהתם מוכח דגם רבא מודה לזה אי לאו משום דאפשר בחולין ויאמרו תרומה דלית לה. אבל לאחר העיון יש לדחות זאת דיש לומר דהאי הוצאת לעז לאו משום פגומי כהונה, אלא לעז שנולדו מביאת איסור וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו יבמות (כד) וז"ל כשאין לה בנים כו' ור"י ז"ל פירש בהלכות משני מן הנטען ולא נתברר לי טעמו שהרי אפילו זנתה עמו ודאי ונשאה נטען אין הולד פסול ואפי' לכנס לכהונה וי"ל אעפ"כ הולד מזוהם וכדי שלא תוציא עליהן לעז זוהמא בעלמא אין מוציאין מידו עכ"ל וכ"כ שם (מד) וז"ל ונראה שהולד פגום דקאמר ריב"ג מזוהם קאמר משום לעז שהוא מטיפה אסורה אבל לא שיהא פגום לכהונה ממש. עכ"ל

(ט) עוד הביא הגאון הנז' ראי' מהא דשקיל וטריא הגמרא ביבמות (פה:) לאשכוחי נפקותא בין רבי לרשב"א שיהא איסור דאורייתא בלא פסול זרע. ואם איתא דפסולה לכהונה מחמת כי תהי' לאיש זר אין זרעה נפסל. א"כ הוה מצי לאשכוחי בפשיטו' כגון שפסולה מחמת ביאת פסולים. ודחה שם ראי' זו משום דלר"ע דס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין, א"כ מביאת פסולים הוה זונה ולפ"ד אכתי איכא לאשכוחי בנאנסה מפסולים לפי מ"ש דקיי"ל כלישנא בתרא דבאונס לא מיקרי זונה א"כ לא עדיפא חייבי לאוין מחייבי כריתות לדידן. אבל לפי דעתי יש לדחות ראי' זו דהא הגמרא שקיל וטריא שם לאשכוחי נפקותא שיהא אליבא דכו"ע והך נפקותא לא מצי אתיא אליבא דרבי מתיא בן חרש [ומיני' סתר שם הגמרא הא דקאמר ספק סוטה א"ב] דס"ל דמכל ביאת איסור נעשית זונה ואף אם נאמר דלדידי' נמי לא מיקרי זונה כ"א כשנבעלה ברצון. מ"מ סוף סוף כשתבעל לבעלה שהיא אסורה לו משום כי תהי' לאיש זר נעשית זונה לדידי'. דלא גרע מכל ביאות איסור וא"כ הוה בניה פסולים ולא מרגילתו

(י) ואם כנים אנחנו בסברא זו דהיכא דנאנסה מכותי כיון דלא אסורה רק משום כי תהי' לאיש זר למ"ד באונס לא מיקרי זונה אין בניה פסולים לכהונה יתיישב בזה קושית התוס', קדושין (יב) ד"ה אם הקלנו שהקשו על הי"מ שם וז"ל ולא נהירא שהרי השבויה נמי פעמים דאיכא איסור מיתה אם הוא כהן ויש לו בן ממנה שהוא חלל כו' יעו"ש ולפי סברא זו א"ש שסתם שבויה לא חיישינן רק לאונס א"כ הא אין בניה פסולים לכהונה. אבל באמת מדברי הראשונים נראה דשבויה בניה פסולים לכהונה וכן הובא להדיא בש"מ על כתובות בשם חידושי הרמב"ן (בדף יג:) וז"ל מדברת היינו שבויה שאנו מחזיקין אותה בודאי נבעלה ואע"פ שנשאת תצא והולד חלל ה"נ הרי היא בודאי נבעלה כו' עכ"ל והא הרמב"ן נראה מדבריו במלחמות יבמות (נו:) דסובר כמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה יעו"ש ואמאי כתב דהולד ממנה חלל וע"כ נראה דסובר דילפינן זה מגרושה ומה גרושה שמותרת בתרומה ואם נבעלה לכהן נעשית חללה ובניה חללים אשה שאסורה לכהונה משום כי תהי' לאיש זר דאסורה בתרומה אינו דין שאם נבעלה לכהן נעשית חללה ובניה חללים והקרא דקדושין (עז:) שממעט דאין חללה אלא מאיסורי כהונה לא ממעט זה כי האיסור משום כי תהי' לאיש זר מיקרי ג"כ איסור כהונה. וכן נוטה דעת הגר"א ז"ל. מ"מ אפשר לישב שיטת הנו"ב לדעת הרר"א דהרר"א סובר דמאיסור כי תהי' לאיש זר לא נעשית חללה וכן ע"כ שיטת הי"מ בקדושין. ועוד אפשר לישב שיטת הנו"ב הנ"ל ע"פ שיטת התוס' ביבמות (עז:) ד"ה וחלל דכתב שם הריב"ם דחלל הבא מחייבי עשה ליכא איסור לאו דחללה רק עשה לבד לכהן הבא עליה. א"כ נוכל לומר גם כאן כיון דכל איסורה לכהונה הוא רק משום טומאה או משום כי תהי' לאיש זר. דאינה מוזהרת בהם כמו שביארתי. ע"כ גם אם נעשית חללה מאיסור זה ג"כ אינה מוזהרת בו. ועוד אבאר בזה בס"ד: שיטה ג בשיטת

הרר"א

(א) הנה יש לחקור למ"ד באונס מיקרי זונה דמחייב הבעל נמי משום זונה משום איזה לאו הוא מחייב אי משום לאו דלא יקחו אי משום לאו דלא יחלל ונראה דפלוגתא דרבוותא היא כמו שאבאר בס"ד דעת רוב הראשונים היא אע"ג דהביאה הי' ע"י קדושין מ"מ היכא דא"א לחייבו על הקדושין כגון דלא התרו בו וכ"ש כה"ג דאיירי הכא דהיינו שהקדושין הי' בהיתר אינו חייב על הביאה משום לא יקחו אלא משום לא יחלל וראי' לזה דהנה התוס' ב"מ (י:) ד"ה דאמר כתב שם וז"ל וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה (ה. ושם) א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין עכ"ל וא"כ לפי תירוץ קמא חלין הקדושין אליבא דכו"ע אף שראיתי לגדולי האחרונים דפירשו בדברי התוס' דגם תירץ קמא ע"כ מודה לזה דלמ"ד דאמרינן בכה"ג אין שליחות לדב"ע א"כ ממילא בטלי הקדושין אבל באמת מבולם נעלמו דברי הש"מ דהביא דברי התוס' שאנ"ץ ותוס' ר"פ דשם מבואר יותר התירוץ קמא של התוס' הנ"ל ואיתא שם להדיא דלכו"ע חלין הקדושין אלא לענין אם מחייב משלח פליגי] ואי ביאה שע"י קדושין אף שא"א לחייבו על הקדושין מ"מ מחייב על הביאה משום לא יקחו א"כ סוף סוף לקי אליבא דכו"ע משום לאו דלא יקחו וכן הרמב"ן [הובא בש"מ שם] והריטב"א והר"ן כולם סוברים כתירץ קמא של התוס' אך שהקשו שם כיון דלקי על הקדושין רק אחר שיבעול א"כ הוה התראת ספק ותירצו דאתי כמ"ד דהתראת ספק שמו התראה יעו"ש אלמא דס"ל להני רבוותא דאזהרת לא יקחו לא קאי רק על הקדושין אף לרבא והא דאינו מחייב רק עד שיבעול הוא משום דכל זמן שלא בעל לא אהני מעשיו כמ"ש הריטב"א בקדושין (עח) וכן