מלבושי יום טוב חלק א לז

והה"מ בפי"ח מהא"ב דס"ל דבנאנסה מפסולים לכו"ע מיקרי זונה ואסתייע מהא דתינוקת שנאנסה כתובות (יד:) אבל הוא ז"ל ס"ל כהרמב"ן דכל באונס אפילו מפסולים לא מיקרי זונה והא דתינוקת שנאנסה אסורה לכהונה הוא משום כי תהי' לאיש זר וגם דלא כבעל המאור הנז' דס"ל דלמ"ד דבאונס לא מיקרי זונה מותרת בתרומה וע"כ פסק כמ"ד דבאונס מיקרי זונה דמכמה סוגיות מוכח דאף באונס אסורה בתרומה אבל הר"א ז"ל ס"ל דעיקר כלישנא בתרא דאונס לא מיקרי זונה והא דאסורה בתרומה הוא מקרא דונטמאה דאסורה בתרומה קאי אף לנטמאה באונס כשיטת התוס' ס"פ החולץ והרא"ש שם (נו) או כשיטת רש"י והרמב"ן דאף שנאנסה מכשרים מ"מ אסורה משום כי תהיה לאיש זר. וגם צ"ל לפי"ז דאף איסורא דילפינן מכי תהי' לאיש זר מק"ו דגרושה כיון דלא כתיב בפרשת כהונה היא אינה מוזהרת בו

(ג) ואין להקשות ע"ז אמאי לא ילפינן דגם היא מוזהרת באיסורא דוכי תהי' לאיש זר מק"ו דגרושה וכן לשיטת התוס' והרא"ש דמקרא דונטמאה ילפינן דהיא אסורה בתרומה אף באונס א"כ גם באיסור טומאה איכא למילף מק"ו דגרושה דאיהי מוזהרת. דהא גרושה מותרת בתרומה ומשום איסור טומאה אסורה בתרומה אע"ג דלפי שיטת התוס' והרא"ש לענין תרומה וכהונה אינה אלא איסור עשה לבד למ"ד באונס לא מיקרי זונה רק בעלה לוקה עליה משום לאו דהוטמאה וא"כ איכא למימר לענין אזהרתה כיון דילפינן מק"ו דתרומה אין. עליה אלא איסור עשה בלבד. דאמרינן דיו לבא מה"ד כו' מ"מ איסור עשה איתא עלה ולפי שיטה זו ע"כ צ"ל דהיא אינה מוזהרת כלל באיסור טומאה דיש לישב זאת לפי מה שהבאתי לעיל קושית הגאון בעל ש"א על הגמרא דתמורה ל"ל קרא בתמורה דישנו בנשים תיפוק לי' מלא יקחו יעו"ש וא"כ הוה קרא דלא יקחו וקרא דתמורה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים אף במקום דאיכא ק"ו וכמ"ש התוס' יומא (נט:) ד"ה והרי יעו"ש ולפי"ז ע"כ צ"ל דלא כמ"ש בשיטה (א) דהיא אינה מוזהרת אלא מחמתו דא"כ לא הוה שני כתובים אלא הוה אזהרתה מצד עצמה דילפינן מלא יקחו דאין לחלק בין הלאוין ואף בלאו שאש"ב היא מוזהרת מצד עצמה ולפ"ז ע"כ צ"ל הא דכהנות אינן מוזהרות להנשא לפסולים ילפינן מבני אהרן ולא בנות אהרן כמ"ש הרמב"ם בהא"ב פי"ט הי"א ובשו"ע סי' ז'

(ד) ובזה נראה לישב מה שהקשה שם הגאון בעל ש"א וז"ל ועוד השתא דכתב רחמנא קרא גבי תמורה וגבי לא יקחו דלאו שאש"ב נשים חייבות. בני אהרן ולא בנות אהרן דכתב רחמנא גבי טומאה ל"ל כיון דאש"ב. דהא ליכא למילף מלא יקחו דהא לא יקחו ודתמורה ה"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים עכ"ל אבל לפי"ז ניחא דהא מעוטא דבני אהרן ולא בנות אהרן כמו דממעט אותם מטומאת מת ה"נ ממעט דלא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים דבני אהרן אכולהו ענינא קאי כמו שמבואר ברמב"ם ושו"ע הנ"ל וא"כ אי לאו מיעוטא דבני אהרן ה"א דקרא דלא יקחו דמרבה גם נשים קאי על כהנות דמוזהרות להנשא לפסולים. כדאסיק אדעתי' דרבא בר נחמן ביבמות (פד:) ואדרבה הוה ילפינן שהוזהרו על טומאת מת מאזהרתן לינשא לפסולים דהוה אמינא דהקרא גילה לן דעל כל מה שכהנים מוזהרים גם כהנות מוזהרות וזה כוונת הגמרא שם (פה.) דאמרינן דאי לאו דכתב רחמנא בני אהרן גבי טומאה, הוה ילפינן מלא יקחו. ולפי"ז יתיישב שפיר הגירסא דתמורה כמו שהיא לפנינו הנ"מ עונש דשוה בין ביחיד ובין בציבור אבל הכא כו' דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדא לא לקי' קמ"ל ודלא כמו שדחה הגאון בעל ש"א גירסא זו

(ה) אכן הרמב"ם חולק עכ"ז וסובר להדיא שאין חילוק בזה אלא על כל הלאוין דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרת, דהא בפי"ז מהא"ב כתב דכ"מ שהוא לוקה איהי נמי לקי' ואין הפרש בין איש לאשה לעונשין זולת בשפחה חרופה לבד עכ"ל. ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דהוא גרס בתמורה כגירסא א' שברש"י שם הנ"מ לאו שיש בו מעשה אבל לאו שאין בו מעשה לא וכן כתב הש"א דהרמב"ם מוכרח לגרוס כן מדס"ל דציבור ושותפין אעפ"י שאין עושין תמורה מ"מ מוזהרין בלאו דלא ימיר א"כ הוה תמורה לאו הש"ב. ולפי"ז איכא למילף מלאו דלא יקחו על כל הלאוין שאש"ב דנשים מוזהרות בו. ואע"ג דאיכא למילף מטומאה ומפסולים דנשים אינם מוזהרות בלאו שאש"ב. מ"מ כיון דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן

ונראה לישב קושית הש"א שהקשה שם על גירסא זו קושיא חמורה האיך קאמר הגמרא דתמורה מיקרי לאו שאין בו מעשה הא אמר ר' יוחנן התם (ג:) לתנא לא תיתני מימר דבדיבורא עביד מעשה. ומה"ט חשיב הגמרא שם ללאו דמקדים תרומה לבכורים לאו שיש בו מעשה ולפ"ד צ"ל דבר חדש בדברי הר"ם משום דבלא"ה קשה קושיא גדולה על הרמב"ם ז"ל דמנ"ל להרמב"ם לומר דבר חדש דציבור ושותפים אעפ"י שאין תמורתם תמורה מ"מ לקי' ע"כ נלע"ד דהרמב"ם גרים הכי בגמרא בריש תמורה הנ"מ לאו שיש בו מעשה אבל לאו שאין בו מעשה דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה לא קמ"ל. ופירושו הוא דלהכי איצטריך קרא לרבוייא נשים כגון במקום דלא עבדי מעשה בדיבורם. כגון שותפים דלא חל התמורה ואפ"ה לקי'. וצ"ל דסוגיא זו פליג על ר"י בהא דאמר לא תימני מימר. דע"כ הוא. ס"ל דציבור ושותפין כיון דלא עבדי תמורה לא לקי' והרמב"ם ז"ל פוסק כסתמא דגמרא ריש תמורה. א"נ יש לדחוק דגם ר"י ס"ל הכי רק משום דהתנא תני לי' סתם מימר וסתם מימר יש בו מעשה לכך א"ל לא תיתני מימר

(ו) אבל זה צ"ע לפי שיטה זו כיון דסוף סוף היא אסורה על בעלה מאיסורי כהונה מחמת איסור כי תהי' לאיש זר ומחמת איסור טומאה על הכהן אף באונס. א"כ הרי נעשה חללה מביאה ראשונה ואסורה לבעלה ג"כ משום איסור חללה ובאיסור זה איהי נמי מוזהרת מלא יקחו וא"כ הדק"ל הא שויא אנפשה חד"א מביאה שניה ואין לתרץ ולומר כיון דלא נאסרה עליו מאיסורי כהונה המפורשים בפ' כהונה. לא קאי עלייהו לאו דלא יחלל דלא קאי אלא על מה שכתוב בצידו דהיינו גרושה כו' וכבר נסתפק בזה הגר"א בא"ע (סי' ו' סכ"ג) והניח הדבר בצ"ע וכן הגאון בעל הפלאה בספרו נתיבות לשבת סי' הנ"ל מפלפל בזה והאריך בראיות שלא נתחללה ואין הולד חלל באיסור דכי תהי' לאיש זר. אך לא העלה הדבר בבירור. ז"א דהא לפי מה שביארנו ע"כ צ"ל לפי שיטה זו דכל באונס אפי' מפסולים לא מיקרי זונה ואינה אסורה לכהונה רק מקרא דכי תהי' לאיש זר א"כ תיקשי עובדא דינאי המלך קדושין (סו.) שע"כ היו רוצים לפוסלו לכהונה משום דאמרו אמו נשבית במודיעים יעו"ש והא סתם שבויה לא חיישינן לרצון. דלהכי אשת ישראל מותרת ואפי"ה רצו לעשות אותו לחלל וכבר העיר בקושיא זו הגאון בעל עמודי אור בסי' ע"ח והיא לכאורה קושיא עצומה

(ז) ונראה לתרץ דהיא היתה שבויה וחבושה מחמת נפשות כי היא היתה מבית חשמונאי שהיו מורדים במלכות ונתחייבו הריגה ובמתחייבי הריגה הי' דרכם להפקיר ביתייהו. כמו שאמרו בזה כתובות (כז:) דזה מיקרי שבויה מחמת נפשות יעו"ש. ודעת התוס' והרא"ש שם דכל שבויה מחמת נפשות חיישינן שמא מחמת פחד הריגה נתרצית כדי להציל את עצמה ולהכי אסורה גם לבעלה ישראל וא"כ גם באמו של ינאי המלך חששו לשמא נבעלה ברצון ונעשית זונה ובניה חללים אמנם לפי דעת הרמב"ן וסייעתו דגם בשבויה