מלבושי יום טוב חלק א לה

אבל היכא דגם הלאוין אינם ש"ב ליתי עשה ודחי ל"ת וע"כ צ"ל דזהו דגלי קרא דעשה שאש"ב לא מצי לדחות אפי' לאוין שאינם ש"ב היכא דאינה ראוי' לי' מעיקרא ולהכי תפס הברייתא דוקא לאוין שאש"ב

(ח) ועלה בדעתי לומר דהך סברת הר"א דהיכי דאיהו אינו מוזהר מאיזה טעם איהי נמי אינה מוזהרת תלוי בשני הגירסות הללו דרש"י ביבמות שם גרס לא יקחו לא יקחו ובהדיא פי' שם למה לי' למכתב לא יקחו תרי זימני כו' ולפי"ז דרשינן לא יקחו השני באם אינו ענין לאזהרת האיש תניהו ענין לאזהרת האשה וא"כ שפיר איכא למימר דאזהרת האשה הוא מחמתה שלא תנשא לכהונה כמו אזהרת ממזרת לישראל אבל התוס' ב"מ (ל:) ד"ה הא כתבו דילפינן מדהוה מצי למכתב לא יקח וכתב לא יקחו לשון רבים מרבינן מזה גם האשה ונראה דגרסי בגמ' לא יקח לא יקחו וכן נראה גירסת הגר"א בת"כ וכה"ג כ' התוס' בשבועות (ג.) ד"ה ועל כו' דהא דילפינן דהמקיף והמשחית חייב משום דכתיב לא תקיפו לא יגלחו לשון רבים [ודלא כהתוס' בנזיר (נז:) ד"ה ורב אדא דדחקו דילפינן זה מדכתיב לא תקיפו ולא כתיב לא תוקפו] וכן בכל מקום דכתיב שם לשון רבים דרשינן דהעושה והנעשה שווים כגון גבי קרחה וגבי שריטה וכתובת קעקע יעויין בריטב"א קדושין (ל"ה:) ונלע"ד דכל הני דמרבינן גם העושה לחייבו מלקות אף שגם מי שנעשה בו האיסור הוא ג"כ מזיד מרבוייא דכתיב בלשון רבים מ"מ עיקר האזהרה הוא על מי שנעשה בו האיסור כמו שמורה משמעות הקרא ולכך אם עשה קרחה או שריטה או כ"ק לא"י או גבי הקפה והשחתה אם עשה לא"י או לאשה ודאי דהעושה פטור כיון דעיקר האזהרה על העושה הוא מפני אזהרת מי שנעשה בו האיסור ואף לר"ה דס"ל דהמקיף את הקטן חייב מ"מ נראה דמודה דאם הקיף או השחית א"י או אשה דפטור מטעם זה והנה התוס' בנזיר (נ"ז) הניח בצ"ע לר"ה אם הקיף את האשה אי חייב והתוס' שבועות הנ"ל נראה דס"ל דחייב לר"ה וגם בשו"ע יו"ד (סי' קפ"א ס"ה) הביא הרמ"א י"א דמסתפקים בדבר אי מותר להקיף א"י או אשה אבל לפע"ד צ"ע טובא בזה דהאיך אפשר לומר דגם במקום שהניקף מותר להקיף מ"מ יש איסור על המקיף א"כ גבי נזיר ומצורע למה לא מהדרינן אחר אשה וקטן שיקיפו דנהי שנדחי הלאו גבי ניקף אבל האיך נדחי הלאו דמקיף כיון שאפשר לקיים שניהם הא אין עשה דוחה ל"ת אע"כ מטעמא דאמרן דכיון דאין בניקף איסור תו ליכא שום איסור גם אמקיף והא דמקיף את הקטן חייב הוא משום דאיתא באזהרת כל האיסורים תדע דהא ילפינן מקרא דלא תאכלום יבמות (קיד) להזהיר גדולים על הקטנים רק שאינו בר עונשין כמו שאמרו סנהדרין (נה:) משום דחס רחמנא עליו ורק לענין זה הקפה חמירא משאר איסורים דבשאר איסורים אע"ג דילפינן זה מקרא דלא תאכלום מ"מ לא לקי אף שמאכילו בידים כדמשמע ברמב"ם (המ"א פי"ז הכ"ז) אבל גבי הקפה לקי גם על הקטן אבל במקום דאינו מוזהר כלל הניקף גם על המקיף ליכא איסורא, כנ"ל לאמר לפי שיטה זו להכי ס"ל דגם באזהרת לא יקחו דמרבינן גם האשה מדכתיב בלשון רבים. מ"מ כיון דעיקר האזהרה קאי עליו לא מרבינן אזהרתה אלא במקום דאיהו מוזהר אז גם היא מוזהרת שלא תכשילהו. ואף שהוא ג"כ מזיד מ"מ היא נמי חייבת אבל במקום שהוא אינו מוזהר מאיזה טעם שיהי' גם היא אינה מוזהרת

(ט) ונראה לומר הא דלא ניחא להו להתוס' כגירסת רש"י דילפינן מדכתיב תרי זימני לא יקחו משום דקשה להו דהא אמרינן בהדיא (קדושין עז:

) לא יאמר גרושה בכ"ג ותיתי בק"ו מכ"ה כו' למה נאמרה כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכ"ה כך חלוקה בכ"ג כו' ופירש"י שם כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה האמורות אצל כהן הדיוט שיחד לה לאו לעצמה ואשה גרושה לא יקחו ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה כך חלוקה בכ"ג אעפ"י שנאמרה בו בלאו אחד א"כ צריך הך לא יקחו יתירה לחלק ומאי דצריך הכא קרא לחלק יעו"ש מה שכ' התוס' ב"מ (קטו:

) ד"ה שנאמר משום דבגוף אחד אין לחייב שתים בלא פסוק כו'. [ועיין ברמב"ם סה"מ מצוה קס"א ובשרשים שורש ט'] ואפשר ישב דעת רש"י עפ"י דברי הריטב"א דהקשה שם על פירש"י דפי' דקרא אתא לחלק ולחייבו על כולן דא"כ תפשוט מהכא דאיסור חל על איסור באיסור מוסיף דלמ"ד אין איסור חל על איסור מוסיף לא משכחת להו דלהוי כולהו בגוף אחד] ואף דאיכא למימר דקרא אתא לחלק ולחייבו על כל אחד ואחד היכי שהביא הכהן שתי שערות אחר שחלו על האשה כל האיסורים הללו וזה מיקרי לגבי' בא בבת אחת כמו דאיתא ביבמות (לד.) מ"מ יהי' קושית הריטב"א למ"ד אין איסור חע"א בב"א ונראה דרש"י יתרץ דהך מ"ד דס"ל דאין איסור חע"א אפי' בב"א וא"כ אין צריך קרא לחלק ידרוש דהך לא יקחו אתא לרבוייא על אזהרת האשה כמו דדרשי ביבמות והת"כ דמובא ביבמות יסבור כמ"ד דאין איסור חע"א אפי' בב"א וא"כ אין צריך קרא לחלק ואפשר להביא ראיה לזה דגרושה דכתיב גבי כה"ג דרש ג"כ בת"כ פ' אמור פ"ב וז"ל אלו כן הייתי אומר אלמנה שהיא מותרת לכ"ה זרעו ממנה חולין גרושה שהיא אסורה לכ"ה זרעו ממנה ממזר ת"ל גרושה ולא יחלל עכ"ל וא"כ מוכח להדיא דהת"כ פליג על הך ברייתא דקדושין דהברייתא דקדושין דריש דהך גרושה לכה"ג אתי לחלק והת"כ סובר דהך גרושה אתא להורות שהולד חלל ולא ממזר וזה ע"כ אליבא דר"ע אתי' דס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין ולהכי צריך קרא להורות שהולד חלל ולא ממזר מחייבי לאוין דכהונה ולפי המבואר בתוס' חולין (קא:

) ד"ה ר"ע לפי מאי דמסיק שם רבא דלא אמרינן איפוך. ס"ל לר"ע דאין איסור חע"א ואפי' בב"א וא"כ א"ש הת"כ דדריש מתרי זימני לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת דאזלא כולהו אליבא דר"ע:

אבל לפי האמת אין דעתי נוחה מזה דא"כ פליגא ברייתא דקדושין על הך דרשא דהאשה מוזהרת ע"י האיש ומשמעות סתמא דגמרא דיבמות דכ"ע ס"ל הכי דאם לא כן לפי מאי דקיי"ל דאיסור חע"א אף באיסור מוסיף א"כ ע"כ צריך הך לא יקחו יתירה לחלק לא ס"ל כהברייתא דיבמות דאשה מוזהרת ע"י האיש א"כ האיך פריך מיני' על רב דאמר לא הוזהרו כהנות להנשא לפסולים וגם דברי התוס' דנדרים הנ"ל דהקשו בפשיטות על תירץ הר"א דאמר דהיא אינה מוזהרת דזה כנגד הגמרא דיבמות דאמר להדיא דגם היא מוזהרת ג"כ קשה לפ"ז דלמא ס"ל להר"א כשיטת רש"י א"כ אנן לא קיי"ל כהך ברייתא דיבמות אלא נראה דודאי כו"ע ס"ל הך דרשא דלא יקחו אתא לרבוייא גס אזהרת האשה מלא יקחו יתירה אע"ג דלא יקחו כמה איצטריך למכתב משום לחלק מ"מ דרשינן מלא יקחו השני דהוא מיותר דהוה מצי למכתב אשה חללה זונה לא יקחו ואשה גרושה מאישה והוה קאי האי לא יקחו אדקמי' ואדבתרי'. כך מצאתי שפי' הגאון בעל פ"מ בפתיחתו לספר גינת ורדים ומפני שזה דחוק ט"כ מיאנו בזה התוס' ב"מ הנ"ל וסברי דדרשינן הדרשא דיבמות מדכתיב לא יקחו בלשון רבים

(י) ולכאורה אדרבה יש להביא ראי' דמוכרח לומר דדרשינן אזהרת האשה מהך לא יקחו יתירא ולא מדכתיב בלשון רבים דהא הבאתי לעיל הת"כ דדרש גרושה דכתיב גבי כה"ג לדרשא אחרת ולא כפי הברייתא דקדושין לחלק וילפינן מכ"ה. וע"כ דס"ל להת"כ דאין צריך קרא לחלק וא"כ תיקשי אליבי' הך לא יקחו יתירא מאי דרשינן בי' בשלמא אי אמרינן דדרשינן מהך לא יקחו יתירה אזהרת האשה א"ש. והברייתא דקדושין ס"ל דתרווייהו ילפינן מיני' כמו שכ' בשם גו"ר אבל אי אמרינן דדרשינן אזהרת האשה מלשון רבים. א"כ לפי הת"כ דס"ל דלא צריך קרא לחלק מאי קעבדינן בי'. ואין לומר דהת"כ והברייתא פליגי בזה גופא דהת"כ דריש הך דרשא מלא יקחו יתירה והברייתא דריש