מלבושי יום טוב חלק א לד

אינן מוזהרות להנשא לפסולים לאו משום דילפינן מן בני אהרן כמו שכתב הרמב"ם בהא"ב פי"ט הי"א אלא דהך קרא דבני אהרן לאו אכולהו ענינא קאי [עיין ברא"ש קדושין (להי) ועיין פנ"י שם] משום דקרחה הפסיק הענין וע"כ דילפינן מטומאת מת והא דלא ילפינן מלא יקחו כיון דפסולות מוזהרות להנשא לכהונה אלמא דנשים מוזהרות בלאו זה שאש"ב משום דשם אין אזהרתן מצד עצמן והראי' כל היכא דהכהן אינו מוזהר איהי נמי אינה מוזהרת ולפי זה מדוקדק דברי רבא דהשיב על דברי רבין בר נחמן וקאמר כל היכא דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרת וכל היכא דאיהו אינו מוזהר איהי נמי אינה מוזהרת דכונתו בזה כיון דהאזהרה של פסולות שלא ינשאו לכהונה הוא לאו אזהרה מצד עצמן אלא מצד הכהן משום דאיהו מוזהר. ע"כ האזהרה שכהנות לא ינשאו לפסולים ג"כ ליכא דזה תלוי בזה ובזה א"ש מה שהביא הרשב"א מיבמות דשם אמרינן כל היכא דהכהן אינו מוזהר הפסולה נמי אינה מוזהרת: ובזה יתישב קושית הגאון בעל ש"א סי' פ"ב שהקשה שם ללישנא ב' ברש"י תמורה (ב.) דגריס הנ"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאש"ב ה"א דאשה נמי כי עבדה לא לקי קמ"ל. והקשה הגאון הנז' דגם בלא קרא דתמורה היינו יכולין למילף מקרא דלא יקחו שישנם בלאוין שאש"ב אבל לפי שיטה זו שביארנו א"ש דלא מצינו למילף מלא יקחו. דשם אזהרתה אינה מצידה והא דלא ילפינן מלאו דתמורה דנשים מוזהרות בכ"מ בלאו שאש"ב (וממילא כהנות אסורות להנשא לפסולין) משום דלקולא ולחומרא לחומרא ילפינן. נראה דלפי"ז צריך לפרש הא דקאמר שם קמ"ל דאשה חייבת בלאו דתמורה לא דגלי לן קרא אף שהוא לאו שאש"ב מ"מ נשים חייבות אלא דאשמעינן דמיקרי לאו דתמורה לאו הש"ב כיון שנוהג בכהנים ובישראלים אף שאינו נוהג בציבור ובשותפים ולהכי נמי א"ש הא דאמרינן (יבמות שם) לא דגמרינן מלא יקחו ולא אמר דגמרינן מלאו דתמורה דהוה מוכחא טפי דמוזהרין בלאו שאש"ב מצד עצמן. אע"כ צ"ל דלפי האמת לאו דתמורה הוא לאו השוה בכל

(ו) אך צ"ע לכאורה בכתובות (מ.) גבי מאנס פריך שם הגמרא ניתי עשה ונדחי ל"ת ומשני היכא אמרינן ניתי עשה ונדחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי' לעשה אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתא לעשה כלל ופי' שם הת"י דגבי דידה ליכא עשה כיון דאי בעי אמרה לא בעינא לי' הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידי' דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש כו' עכ"ל. וכן פי' הרמב"ן בחי' (הנקראים בשם חידושי הרשב"א) לחד פירושא יעו"ש וא"כ לפי"ז התינח אם אנס כה"ג אלמנה אף שהוא מן האירוסין מ"מ כיון דאיכא גבי' גם עשה דבתולה יקח דהא הוא מוזהר ג"כ על בעולת עצמו. לכך לא מצי עשה דלו תהי' לדחות עשה ול"ת אבל לענין גרושה לכהן הדיוט קשה ניתי עשה ולדחי לל"ת לגבי דידי'. וממילא ג"כ איהי מותרת כיון דכל האיסור שעליה הוא מחמתו שלא תכשילהו אך דברי הת"י אפשר לישב אף לפי שיטה זו ולומר דס"ל כפי שיטת התוס' ביבמות (פד.) ד"ה והא דגם בגרושה לכהן הדיוט איתא עשה דקדושים יהיו אבל דברי הרמב"ן א"א לישב בזה דהא הוא בעצמו לא ס"ל כשיטת התוס' דיבמות אלא כשיטת רש"י דעשה דקדושים יהיו לא קאי אלא אמאי דכתיב לקמי' ולא אמאי דבתרי' דהא בחידושיו ליבמות (כ:) על הא דפריך הגמרא שם ממזרת ונתינה מאי איכא למימר כתב דה"ה דהוה מצי למימר גרושה וחלוצה מאי איכא למימר אלמא דס"ל דגבי גרושה לכ"ה ליכא עשה דקדושים יהיו וא"כ קשה לגבי גרושה לכ"ה ליתי עשה דלו תהי' ולדחי לל"ת ועוד הא איכא להקשות גבי מוש"ר דהיינו אם כה"ג נשא אלמנה מן האירוסין והוציא עליה ש"ר דממעטינן נמי מלו תהי' לאשה אמאי לא אמרינן ניתי עשה ולדחי ל"ת דעשה דקדושים יהיו כו"ע מודים דלגבי אלמנה לכה"ג ליכא משום דכתיב בפ' אחרת וכדמוכח ביבמות (כ:) ועשה דבתולה יקח לא שייך הכא דהא נבעלה ע"י נשואין וא"כ ליתי עשה דלו תהי' ולדחי' ל"ת גבי דידי' וממילא ג"כ איהי מותרת כיון דכל אזהרתה היא מחמתו אך במוש"ר איכא למימר כיון דנשאה באיסור אין בזה דין דמוש"ר. וכמו שאבאר בס"ד במק"א אבל יותר מזה יש להקשות מדברי הגמרא דיבמות (נט:) דמביא שם ולו תהי' לאשה באשה הראוי' לו פרט לאלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה ה"ד אלימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק לי' משום דהויא לה בעולה אלא לאו שלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא הא מני ר' מאיר כו' ע"כ א"כ הכא ודאי ליכא אלא איסור לאו בלבד לכ"ע. א"כ אמאי לא אמרינן ניתי עשה ולדחי ל"ת גבי דידי' וממילא גם איהי מותרת לפי שיטה זו

(ה) אכן יש לישב זאת דהא הרמב"ן פי' שם ג"כ בחד פירושא דקושית הגמרא ניתי עשה ונדחי ל"ת קאי דוקא אנמצא בה דבר ערוה ודלא כהתוס' שם ד"ה ניתי כו' (ובמק"א ביארתי שיטתו באריכות שכן הוא דעת הרבה ראשונים) דבנמצא בה דבר ערוה כיון שבשעת הויה היתה ראויה לו א"כ ליכא למעוטי מלו תהי' לאשה אשה הראויה לו אבל היכא דהיא אינה ראויה לו מעיקרא לא שייך למפרך ליתי עשה ונדחי ל"ת דליכא בזה עשה כלל כיון דבעינן אשה הראויה לו וא"כ א"ש דגבי נמצא בה דבר ערוה כיון דהיא מוזהרת מצד עצמה לכו"ע דהא הוא לאו שש"ב משני הגמרא דלא מצי עשה לדחות הל"ת מצידה וגבי אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ליכא קושיא כלל כיון דאינה ראויה לו מעיקרא ולפי"ז מדוקדק שפיר דברי הברייתא דיבמות הנ"ל דלכאורה אינו מדוקדק כלל למה נקט. התנא דוקא הני לאוין שאש"ב. ולא נקט לאוין שש"ב אבל לפי"ז ניחא שפיר דלאוין שש"ב לא אצטריך למעט מלו תהי' לאשה אשה הראויה לו דהא א"א לכונסה מצדה אבל בלאוין שאש"ב דמצדה היא ראויה לו אם לא הי' מניעה מחמתו לכך אצטריך למעט מהקרא דלו תהי' דכאן ליכא עשה כיון דאינה ראויה לו מעיקרא. ולפי פי' השני של הרמב"ן וכן פי' התוס' שם בכתובות דהא דקאמר הגמרא כיון דאי אמרה לא בעינא ליכא לעשה. א"כ הוה עשה קיל וגלי רחמנא בקרא דלו תהי' דהאי עשה לא דחי לל"ת יעו"ש דכתב דזה הפי' עיקר לפי"ז לכאורה מוכרחין לומר כשיטה זו דגבי איסור כהונה דהיכא דהוא אינו מוזהר מאיזה טעם איהי אינה מוזהרת כלל. דאל"כ תקשה למה לא מתרץ הגמרא בפשיטות דלהכי לא דחי האי עשה לל"ת מצידה כיון דהיא באיסורא איתא ובמצוה ליתא אבל לפי שיטה זו ניחא דמוכרח הגמרא לתרץ דלכך לא דחי משום דהאי עשה קילי בשביל אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה וכדאמרן וגם לפי"ז יהי' מדוקדק שפיר הברייתא דיבמות הנ"ל דנקט דוקא לאוין שאש"ב אך יש לדחות ולומר דבאמת הרמב"ן והתוס' לא ס"ל כשיטה זו והא דלא מתרץ הגמ' בפשיטות כנ"ל הוא משום דאכתי תקשי גבי בעולה לכה"ג ליתי עשה דלו תהי' דהוה ש"ב ותדחי העשה דבעולה לכ"ג שאינו שוה בכל וס"ל דלא כתוס' בחגיגה (יד:) דכתבו דגם בעולה לכ"ג איהי נמי מוזהרת ועיין בש"מ ב"מ (ל'.) דמסתפק בזה ע"כ הוכרח הגמ' לומר משום דהאי עשה קיל אבל לפ"ז לא יהי' מדוקדק דברי הברייתא דנקט חייבי לאוין ולא נקט ח"ע שאש"ב: עוד י"ל דלהכי מתרץ הגמ' דגם לגבי דידי' לא דחי האי עשה משום דקילא משום דנ"מ לענין אם עבר המאנס וכנסה דאי היה מתרץ משום דגבי דידה לא דחי להכי אסור לכונסה. א"כ מ"מ הוא לא לקי אם עבר וכנסה אבל לפי מאי דמתרץ משום דקילא א"כ א"א לדחות העשה את הלאו כלל גם הוא לקי וגם הא דנקט הברייתא דיבמות דוקא לאוין שאש"ב משום דהרמב"ן מסיים שם משום דקיל דאבעי אמרה לא בעינא דמי לעשה שאש"ב דלא דחי וזה ניחא דוקא היכא דהלאוין ש"ב.