מלבושי יום טוב חלק א כט

אף שאפשר לפרש כן אבל מדברי רש"י מוכח דאינו מפרש כן. דקאמר שם ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ויהי כמשלש חדשים זכר לדבר קרא כתיב וראי' גדולה היא משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' ופירש"י ז"ל שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים עכ"ל והנה רש"י פי' סוגיא זו כפי המ"ד בסנהדרין דיולדת לז' עוברה ניכר לשליש ימיה וגם מדברי רש"י ז"ל מוכח דאם היה אפשר לדעת כעת שתלד לשבעה היה צריך להיות הדין דגם קודם ג"ח דיה שעתא כיון דגבי יולדת לשבעה זמנה להיות עוברה ניכר לשני חדשים ושליש. א"כ מאז ראשה ואבריה כבדין עליה אך מחמת דאזלינן בתר רוב נשים לכך לא אמרינן דיה שעתא קודם ג"ח ואם נאמר דסומכוס קאי לאשמעינן דאף היכא דחזינן שהוכר עוברה מ"מ אין דיה שעתא רק עד אחר ג"ח קשה טובא אמאי אזלינן בה בתר רוב נשים כיון דחזינן דאשה זו יצאה מהרוב דהא רוב נשים אין עוברן ניכר רק עד אחר ג"ח אמאי לא אמרינן דיה שעתא קודם ג"ח היכא דהוכר עוברה אלא ע"כ צ"ל דרש"י מפרש דסומכוס לא קאי אהיכא דחזינן דהוכר עובר' אלא אפי' שלא הוכר עוברה אצלה ומ"מ ידעינן שהיא מעוברת דהיינו היכא דחזינן שנפסק וסתה ושאר דברים המוכיחין שהיא מעוברת וכמו שבארנו. כיון שעבר עליה ג"ח שזה זמן להיות ניכר עוברה אף שאצלה לא הוכר עוברה מ"מ דיה שעתא כיון שדרך להיות אצלה עוברה ניכר אז ראשה ואבריה כבדין עליה ולפי"ז נ"ל כונת רש"י ז"ל הא דקאמר שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש ר"ל דלכך ה"א דדיה שעתא מזמן שני חדשים ושליש כיון דטומאת מע"ל הוה דרבנן ה"א דאזלינן לקולא קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים דכ"ז שלא עברו ג"ח לא אמרינן דדיה שעתא. וכן משמע מדברי הרמב"ם והרשב"א דז"ל הרמב"ם (בה' א"ב פ"ט ה"ד) איזה מעוברת משיוכר עוברה והוא ג"ח עכ"ל. ואם היה הרמב"ם מפרש דהא דקאמר סומכוס הכרת העובר הוא לג"ח בא להשמיענו דקודם ג"ח לא מהני הכרה א"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב משיוכר עוברה לאחר ג"ח לעיבורה ומדקאמר והוא ג"ח אלמא דהרמב"ם מפרש דברי סומכוס כמש"ל דסומכוס בא להשמיענו דסתם הכרת העובר הוא לג"ח ונ"מ היכא דידעינן שהיא מעוברת ועברו עליה ג"ח דהוה כמו שהוכר עוברה וכן נראה דעת הרשב"א בתוה"ק הביאו הטור בסקפ"ט. וכן הוא לשון השו"ע שם מעוברת לאחר ג"ח לעיבורה אינה קובעת וסת ולא הזכיר כלל דלאחר ג"ח לעיבורה והוא שהוכר עוברה אלמא דמפרש דלאחר ג"ח לעיבורה אף שלא הוכר עוברה דינה כמו שהוכר כיון דאז זמנה להכרת העובר ובמקום אחר אבאר יותר בזה בס"ד

גם בנ"ד איכא הוכחה קצת שהוא בן ט' לראשון ממה שראינו שמיד שנולד היו אברי הולד גדולים כבן תשעה וקולו חזק ונימול לשמונה ובן ז' אינו רגיל להיות כן בגידולו ובקולו וכל המוהלים העידו שלא ראו מעולם שבן ז' יהיה כן. וכן הב"י בסי' קע"ח הביא בשם התשב"ץ וז"ל ואע"פ שלענין שיהא נגמר באבריו הדבר ידוע שהנולדים לז' הם חלושי היצירה אבל כבר אמרתם בזה טעם נכון לפי שאביו ואמו רמי הקומה כו' עכ"ל וא"כ בנ"ד שידעינן שאביו ואמו אינם רמי הקומה הוה ודאי ריעותא גדולה ואף שלא שמענו כלל גבי ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון שיהא זה ריעותא. מ"מ כיון שבדברי התשב"ץ מבואר כן להדיא שהנולדים לז' הם חלושי היצירה. וגם אנו רואין בחוש שכן הוא י"ל אולי הם מדברים שנשתנו הטבעיות כמו יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין שכתב התשב"ץ שבזה"ז נשתנו הטבעיות והביאו השו"ע להלכה בה' יבום סי' קנ"ו אך יש כאן בנ"ד חדא לטיבותא מה שהיה משעה שהודית שזינתה פעם האחרון עד שילדה עלה לחשבון תשעה חדשים ומחצה ולהנשואין היה ששה חדשים וחצי אבל באמת לפי מה שאבאר בסי' שאח"ז אין זה למעליותא כלל אף לפי זמן הש"ס וכ"ש שעכשיו רגילין רוב המבכרות להוליד בחודש העשירי ואין לצדד ג"כ ההיתר שרצו הגאונים לצדד בעל בית מאיר ורעק"א [הובא בתשו' רעק"א סי' ק' וסי' ק"א] דכיון שהאשה אומרת שברי לה שהיא מעוברת מבעל איכא למימר דנאמנת להכשירו כיון שבלא דבריה אין לעשות אותו לממזר ודאי להתירו בממזרת והוה הולד שתוקי א"כ בדבריה נאמנת להכשירו והוא מדברי התוס' סוטה (כ"ז.) ד"ה רוב יעו"ש דהכא בנ"ד שאני כיון שהיא בעצמה מודית שנבעלה לאחר. וגם מודית שנפסק וסתה מאז ואף שהיא אומרת שהיה לה זה מחמת חולאת מ"מ מנא ידעה יותר ממנו שזה היה מחמת חולאת ולא מחמת עיבורה

סיומא דפסקא מה שנ"ל בנ"ד שראוי להזהירו שלא ישא אשה ישראלית וגם הוא אסור בקרובי הבעל והבועל ולענין ירושה אין לו כלום לא מן הבעל ולא מן הבועל וכה"ג פסק התשב"ץ בעובדא דידיה שהבאתי למעלה. ואף שצידד הרבה להכשירו מ"מ כתב בסופו שמהראוי להזהיר שלא יטמע בישראל וא"כ כ"ש בנ"ד שהדברים מוכיחין הרבה שהוא ממזר. ע"כ ראוי להרחיקו מעדת ישראל בכל מה דאפשר. מ"מ בדיעבד אם ישא אשה ישראלית אין בידינו לכוף אותו להוציאה מחמת שעל הזנות אין כאן עדות ברורה. עד ישוב מצרף וטהר את בנ"י במהרה בימינו

ולענין הדין אם צריך הבעל לגרשה מחמת מעוברת חבירו ומינקת חבירו נלע"ד להקל דכיון דא"א לעשותו ממזר ודאי והוה רק ספק וספק מעוברת חבירו ומינקת חבירו מוכח מן הגמרא להדיא דאזלינן לקולא מדפריך הגמ' ביבמות (מב.) ותמתין משהו ותנשא ומשני שם. ופריך עוד היכא דקים לה שהיא מעוברת תנשא ומסיק שם הגמרא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא וקשה אמאי לא מתרץ הגמרא תי' זה על קושיא הראשונה של ותמתין משהו ותנשא אע"כ דכ"ז שהיא בספק מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא חיישינן לזה משום דהבעל חייס עלי' דאולי הוא שלו וכן ראיתי להרמב"ן בחי' ליבמות שם דכתב וז"ל וכיון דאסיקנא טעמא דמעוברת משום מניקה הוה אפשר לומר טעמא בתוך שלשה משום מניקה אלא חששא דחיקתא היא וכולי האי לא גזרו בספק מעוברת אלא גזרו טעמא דעדיף מהאי עכ"ל ועיין ברשב"א שם וכוונתו ג"כ כדברי הרמב"ן [ויש שם בלשונו הטהור חסרון הניכר] וכן כתב שם הריטב"א. וכן מסיק לדינא הנו"ב בא"ע במה"ק סי' כ"ג. ולפי הנראה נעלם ממנו דברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הנ"ל יעו"ש בפלפול דבריו. ועוד יש להקל בנ"ד כיון דעדות ברורה לא הי' על הזנות רק מחמת הודאתה והודאת הבועל צריכין לחוש א"כ אין לנו לחוש לדבריהם רק לענין הולד אבל לא לכוף אותו לגרשה כיון שיכול לטעון הבעל דלמא עיניה נתנה באחר ולכך אומרת שזינתה ואף שיש רגלים לדבר הרבה. אבאר בס"ד בתשובה דאשת כהן שיש הרבה ראשונים דמקילין גם בכה"ג ובפרט בנ"ד דאינו אלא דרבנן ע"כ הקלתי אז לדור עם בעלה. כנ"ל בזה יו"ט ליפמן הכהן: סימן ו

שאלה אשה שנאנסה תחת בעלה ופירש ממנה בעלה אח"ז ואח"כ ילדה. ואם נחשב מביאת הבעל יעלה לחשבון עשרה חדשים ומבעילת הבועל יגיע לתשעה חדשים היינו רע"א ימים מכוונים והאונס של האשה הלזו היה באופן שהמאנס הטעה אותה וסברה שהוא בעלה האיך דינא של הולד הזה אם מותר לבוא בקהל ה' או לא

תשובה הנה בשו"ע (סי' י"ג ס"ו) ברמ"א כתב שם אשה שנאנסה תחת בעלה אם לא נבעלה לבעלה